ז'יל דלז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'יל דלז
Deleuze.jpg
תאריך לידה 18 בינואר 1925
תאריך פטירה 4 בנובמבר 1995 (בגיל 70)
זרם פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין אסתטיקה, מטאפיזיקה
הושפע מ ניטשה, שפינוזה, קאנט, גואטארי
השפיע על ז'יז'ק, גואטארי

ז'יל דלז (צרפתית: Gilles Deleuze;‏ 18 בינואר 1925 - 4 בנובמבר 1995) היה פילוסוף צרפתי. דלז התפרסם בעיקר בשל הספר שכתב ב-1972 יחד עם הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטארי ושנקרא: "אנטי-אדיפוס". הספר היווה את חלקו הראשון של "קפיטליזם וסכיזופרניה". חלקו השני נכתב ב-1980 ונקרא "אלף מישורים". דלז שם קץ לחייו בקפיצה מחלון דירתו לאחר סבל ממושך ממחלת ריאות קשה.

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלז וגואטארי טוענים בספר כי הקפיטליזם הוא צורה מופשטת של ארגון המארגן את תשוקות הפרט בצורה מסוימת והיסטורית, שעיקרה תיעול של הייצור והצריכה סביב הכסף. הם פיתחו זאת בכך שחיזקו את טענת פוקו כי היחיד אינו יכול להיות סובייקט, אלא טקסט או רכיב בשפה. דקארט ראשון הפילוסופים של העת החדשה, המציא את מושג הסובייקט (קוגיטו) באמצעות טענתו הידועה "אני חושב, משמע אני קיים" (קוגיטו ארגו סום). לאקאן, פוקו ודלז, המציאו את התיזה האלטרנטיבית הפוסטמודרנית, הפוסט-הומניסטית, שלפיה אין סובייקט קונסיסטנטי.

המודרניסטים מרקס ופרויד טענו בעקבות דקארט כי תשוקה נובעת מתוך חוסר, לכן הצרכנות יכולה לספק תשוקות. דלז ופוקו הקדימו את הפילוסופיה של ווב 2.0 (הפילוסופיה שהאדם הוא בבסיסו יצרן ושיתופי, יצרן-צרכן, חוק הזנב הארוך "אלפי מישורים") בכך שטענו כי תשוקה אינה מביעה חוסר, אלא כח ייצור. מרקס מבסס את הסוציולוגיה והכלכלה שלו על מושג הצורך, אך ניטשה, האבא הרוחני של הפוסטמודרניזם והטראנס-הומניזם טען כי הסוציולוגיה והכלכלה מבוססות בסופו של דבר על מושג הרצון (לעוצמה). פרויד טען כי אדיפוס מביע תסביך של חוסר (פאלי) אצל היחיד. דלז טוען כי אדיפוס אינו מיתוס אוניברסלי אלא פרטיקולרי והיסטורי שמקורו בקפיטליזם.

בכך דלז שייך לאסכולה הפוסט-פסיכיאטרית שאליה שייכים גם רונאלד לאינג באנגליה ותומש סאס בארצות הברית. לאינג טען כי הקנאה היא המניע הפסיכולוגי המרכזי בקפיטליזם. ולכן קנאה קיצונית היא היסוד לסכיזופרניה. סאס טען כי אין כלל ולא יכולות להיות מחלות נפש. מחלת נפש היא המצאה של הקפיטליזם. בראשית הקפיטליזם, ב-1500-1800, הכלכלה החלה להיות מאורגנת. לארגון זה הפריעו חריגים כמו ילדים (שנסגרו בבית ספר), עבריינים (בית סוהר), פרימיטבים (קולוניות), מפגרים (בתי מפגרים), משוגעים (בתי חולים לחולי נפש). לכן הקפיטליזם המוקדם בודד את כל המפריענים הללו.

דלז אינו מקבל את ראייתו של פרויד את התרבות כסובלימציה מינית. אלא ההיפך, התרבות מייצרת מיניות. סוגים שונים של מיניות. בווינה של פרויד, האב והאם היו מקורות המיניות של הילד והילדה, אך בפריז של שנות ה-60, למשל, הקולנוע ובית הספר יוצרים אופנים חדשים של מיניות. המיניות יכולה להיות מתועלת כלפי בריז'יט בארדו או איב מונטאן, או לחפצי תשוקה שונים מתמונת המונה ליזה בלובר ועד למכונית המרצדס של המיליונר במונטה קרלו.

הפסיכוזה והנוירוזה נובעות מהצורך החברתי להבחין בין תשוקות של אדם "נורמאלי" שיודע לתעל אותם בילדותו לאימו ולאביו או למכונית או לשחקנית הקולנוע, לבין התשוקות של "חולה הנפש" שלא יודע לתעל זאת כי אינו מקבל את כללי הקפיטליזם והייצור התעשייתי ההמוני.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫ ז’יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא - לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005.
  • ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה?, מצרפתית: אבנר להב, רסלינג, 2008.

מאמרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]