ז'סינט ורדגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל ז'סינט ורדגר בכנסיית הבתולה על ההר (Mare de Déu del Mont)

ז'סינט ורדגר אי סנטלו (קטלאנית: Jacint Verdaguer i Santaló‏; 17 במאי 1845 - 10 ביוני 1902) היה סופר ומשורר רומנטי וכומר קתולי קטלאני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ותחילת הדרך הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדגר נולד בעיירה פולגרולס בקומרקה אוזונה להורים שהיו איכרים צנועים, אך מלומדים יחסית לתקופה. מגיל עשר למד בבית הספר הקתולי בעיר ויק. מ-1963 התגורר ב"בית טונה" (Can Tona) בחווה חקלאית בין פולגרולס לוויק, שם התחיל לכתוב. בגיל עשרים הגיש את יצירותיו הראשונות לתחרות הספרותית היוקרתית משחקי הפרחים בברצלונה וזכה בפרס הראשון. הופעתו במשחקים, בבגדי איכר ובכובע ברטינה - כומתה קטלאנית מסורתית - משכו מיד תשומת לב והקנו לו תדמית של משורר עממי.

התקופה בחסות המרקיז מקומייאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1870 התמנה לכומר והחל לשרת בכנסייה קרוב למקום הולדתו, שם גם יצר שירה על חיי האיכרים ועל נושאים דתיים וגם החל לעבוד על היצירה האפית "האטלנטידה". בשנת 1873 הדרדרה בריאותו והוא עבר להתגורר בברצלונה. שם קיבל את חסותו של אנטוניו לופז אי לופז אשר קיבל אותו לעבודה בחברת הספנות שלו ובשנים 1874-1876 ורדגר שימש ככומר בספינה שהפליגה בין ספרד לקובה ובמהלך תקופה זו בריאותו השתפרה והוא סיים את העבודה על "האטלנטידה" והקדיש אותה ללופז. היצירה זכתה גם בפרס הראשון במשחקי הפרחים של אותה השנה.

ב-1878 לופז קיבל את תואר "המרקיז מקומייאס" והזמין את ורדגר להתגורר בארמונו בלה רמבלה בברצלונה. הוא גם מינה את ורדגר לכומר של הכנסייה המשפחתית ומ-1883 לגזבר הצדקה (almoiner) שלה. בזכות תמיכה זוהתרכז ורדגר בכתיבה, והתקבל לחוגים חברתיים מכובדים ויצר בתקופה שבין 1877 ו-1893 את עבודותיו החשובות ביותר. הוא טייל ברחבי קטלוניה הכפרית וכן בצרפת, גרמניה, רוסיה וצפון אפריקה. ב-1886 עלה לרגל לארץ ישראל.

חיפוש עצמי ומרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל ארבעים נקלע ורדגר לדיכאון. בשנת 1886 כתב לידידו: "הסתכלתי על ארבעים שנותיי... ואני חש בושה בנוגע לכל. את חיי אפשר לסכם במשפט: 'עשה את הכל רע'." בעקבות זאת הוא החל במסע של חיפוש עצמי והיטהרות. בתפקידו כגזבר צדקה פיזר תרומות בלא בקרה ובשנת 1889 התנסה בגירוש שדים, אף-על-פי שהדבר נאסר על ידי הבישוף של ברצלונה ולא היה מקובל גם על המרקיז שתמך בו. ב-1893 פוטרורדגר מתפקידיו, הוכרז משוגע והורחק מברצלונה לכנסייה בעיירה לה גלווה (la Gleva) במחוז הולדתו אוזונה.

בלה גלווה חזר לכתוב, התחמק מתשלום חובותיו והשתדל להימנע מההשגחה מטעם הכנסייה שנכפתה עליו ולבסוף הפר את חובת הציות הדתית וחזר לברצלונה, שם התקבל בבית משפחת דוראן. הוא פרסם בעיתון הרפובליקני והחילוני לה פובליסידד (La Publicidad) שתי סדרות מאמרים בהם הסביר את המניעים למעשיו וטען שהכנסייה הקתולית והמרקיז מקומיליאס פגעו בחירותו. המאמרים עוררו מחלוקת ציבורית ואף פוליטית.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1898 נסוג ורדגר מהטענות הקשות כלפי הכנסייה והמרקיז מקומייאס והנידוי נגדו בוטל. הוא הוצב ככומר בכנסיית בית-לחם בברצלונה (Betlem). שנים אלה לא היו קלות - הוא סבל משחפת וממשבר יצירתי בכתיבה.

ורדגר נפטר בוואיווידררה שליד ברצלונה ב-1902 ונקבר במונטז'ואיק.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדגר הוא אחד היוצרים הבולטים מתקופת הרנאישנסה, תחיית התרבות הקטלאנית במאה ה-19. לאחר מותו הוא הפך לסיות סמל חיובי לערכים המסורתיים של התרבות הקטלאנית. דמותו אומצה הן על ידי לאומנים קטלאנים השואפים לעצמאות מספרד והן על ידי שמרנים ספרדים המתנגדים לבדלנות הקטלאנית ודיוקנו אף הופיע בשטר של 500 פזטות ספרדיות בתקופת פרנסיסקו פרנקו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]