ז'ראר דפארדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ראר דפארדיה

ז'ראר דפארדיה (צרפתית: Gérard Xavier Marcel Depardieu; נולד ב-27 בדצמבר 1948) הוא שחקן קולנוע צרפתי הנחשב אחד משחקני הקולנוע הצרפתים החשובים והמוכרים ביותר.‏[1] מעמדו וחשיבותו בעולם הקולנוע הצרפתי נותרו בעינם במהלך השנים הרבות בהן הוא פעיל. דפארדייה זכה פעמיים בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר.

דפארדייה נולד בעיר שאטורו שבחבל סאנטר שבמרכז צרפת, כאחד מחמשת ילדיהם של משפחת פועלים. אביו היה בעל מלאכה בתחום המתכת וכבאי מתנדב ואמו עקרת בית. בילדותו הירבה להיעדר מבית הספר ובגיל 15 (ואולי אף 13) חדל מלימודיו כליל. בנעוריו הסתבך מספר פעמים עם החוק וישב לתקופות קצרות במעצר.‏[2]

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 16 עבר להתגורר בפריז ושם החל לשחק ב"קפה דה לה גר" (Café de la Gare), קפה-תיאטרון חדש שהיה בעל אופי קומדי. בקבוצת שחקני התיאטרון הצעירים ששיחקו עמו היו גם: פטריק דוור, וקולוש[3] ומיו-מיו.

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הוא החל להופיע בסרטים קצרים ובסרטי טלוויזיה. הופעתו הראשונה בסרט עלילתי הייתה ב-1970, בסרט "Le cri du cormoran, le soir au-dessus des jonques". ב-1971 השתתף בסרטו של ז'אק דראי "Un peu de soleil dans l'eau froide" על פי ספרה של פרנסואז סאגאן. פריצתו הגדולה החלה ב-1974 כששיחק בתפקיד הראשי, מול פטריק דוור ומיו-מיו, בסרטו של ברטראן בלייה, "הפרחחים" (Les Valseuses). העיתונאית אלאונורה לב תיארה את הסרט כ"אודיסיאה של שני גברים הבטוחים שהם מתנת-אלוהים לכל המין הנשי, וחיים על פי המוטו "כל אשה משתוקקת להיאנס".‏[4] בהמשך אותה שנה השתתף בסרטו המצליח של קלוד סוטה, "ונסן, פרנסואה, פול, והאחרים" (Vincent, François, Paul... et les autres). ב-1976 ביסס את מעמדו כשחקן מוביל בקולנוע האירופי כשכיכב באפוס הקולנועי שביים ברנרדו ברטולוצ'י, "1900". דאפרדייה גילם בסרט את בן האיכרים המתחבר ונאבק חליפות בבן האצולה שגולם על ידי רוברט דה נירו. באותה שנה כיכב בסרטו של מרקו פררי, "La Dernière Femme", מול אורנלה מוטי ומישל פיקולי והיה מועמד לפרס סזאר על משחקו. באותן שנים עבד דפארדייה באינטנסיביות והשתתף במספר סרטים בשנה, כולם בתפקידים ראשיים ובבימוים של המובילים בבמאי צרפת כגון: אנדרה טשין, ברבט שרדר, קלוד מילר ומרגריט דיראס . ב-1976 לדוגמה, כיכב ב-7 סרטים. ב-1978 שיחק שוב בסרטו של הבמאי הפרובוקטיבי, ברטראן בלייה. הפעם היה זה "הכינו את הממחטות" (Préparez vos mouchoirs), שבו גילם דפארדייה גבר שאשתו (בגילומה של הקנדית קרול לור) איבדה את חדוות חייה והוא מבקש מאלמוני (פטריק דוור) שפגש בבר שייכנס לחייהם וינסה לעשות את אשתו מאושרת. הסרט זכה בשבחים וגרף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 שיחק דפארדייה בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", המספר את סיפורה של אישה (בגילומה של איזבל הופר) הנוטשת את בן זוגה האינטלקטואל ואת חייה הבורגניים בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז (דפארדייה). הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב. בהמשך אותה שנה שיתף לראשונה פעולה עם הבמאי הנודע, פרנסואה טריפו, בסרט "המטרו האחרון". הוא גילם שחקן תיאטרון המהווה את הצלע השלישית במשולש רומנטי הכולל גם אשה (קתרין דנב) המחביאה את בעלה היהודי (היינץ בנט) בדירתם הפריזאית בזמן מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה ב-10 פרסי סזאר ובהם, פרס השחקן הטוב לדפארדייה. שנה לאחר מכן שיחק שוב בסרט של טריפו, "האשה ממול" (La Femme d'à côté), הפעם מול פאני ארדן, כזוג נאהבים מן העבר, הנפגש במפתיע כשאחת המשפחות עוברת לגור בשכנות לשנייה. ב-1982 שיחק דפארדייה בסרטו של הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה, "דנטון" בו גילם את המהפכן הצרפתי ז'ורז' דנטון. באותה שנה שיחק באחד מסרטיו הידועים; "שובו של מרטין גר" שבוים על ידי דניאל ויניי. בסרט הוא מגלם את דמותו של מרטן גר - גבר בן המאה ה-16 החוזר לכפרו לאחר שמונה שנים בהן נעלם ומבקש להתאחד מחדש עם אשתו. לאנשי הכפר לא ברור האם מדובר במרטן גר האמיתי או במתחזה והגבר עומד למשפט.
ב-1984 השתתף בסרט ההיסטורי עתיר התקציב של הבמאי אלן קורנו, "Fort Saganne", לצידם של פיליפ נוארה, סופי מרסו וקתרין דנב. באותה שנה ביים את הסרט "טרטיף", על פי מחזהו של מולייר וגם שיחק בתפקיד הראשי (טרטיף). בסרט שיחקה גם אשתו, אליזבט דפארדייה. בשנים אלו האט במקצת את קצב עבודתו אך עדיין כיכב ב-2-3 סרטים בכל שנה. ב-1985 שיחק בסרט נוסף של פיאלה,; הפעם "Police" בו שיחק מול סופי מרסו ורישאר אנקונינה.
ב-1986 כיכב דפארדייה באחד מסרטיו הבולטים, סרטו של קלוד ברי, על פי ספרו של מרסל פניול - "ז'אן דה פלורט". דפארדייה גילם בסרט את ז'אן דה פלורט - גובה מיסים עירוני וגיבן המגיע לכפר בפרובאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, יחד עם אשתו (גולמה על ידי אשתו של דפארדייה אליזבת) ובתו הקטנה, כשהוא נחוש להגשים את שאיפתו להפוך לעובד אדמה. הוא נתקל בצרות העין של הכפריים המקומיים ובתאוות הבצע והרוע של שכניו, אב ובנו, המגולמים על ידי איב מונטאן ודניאל אוטיי. ב-1987 שיחק שוב בתפקיד הראשי בסרטו של פיאלה, "תחת שמש השטן" (Sous le soleil de Satan). הסרט, שהתבסס על ספרו של ז'ורז' ברנאנוס, עוסק בכומר כפרי ובעיסוקו בדמות השטן תוך שהוא מעורב בסיפורה של נערה המייצגת את הטוהר והשחיתות כאחת (סנדרין בונר).‏[5] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ודפארדייה היה מועמד על משחקו לפרס הסזאר.
ב-1988 שיחק דפארדייה מול איזבל אדג'ני בסרט "קאמי קלודל" שתיאר את יחסיהם של הפסל אוגוסט רודן והפסלת קאמי קלודל. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר.שיחק במיני סדרה של הרוזן ממונטה כריסטו את הדמות הראשית הרוזן ממונטה כריסטו.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1990 יצא למסכים סרטו של ז'אן-פול רפנו, "סיראנו דה ברז'ראק", על פי המחזה בעל אותו שם, בו גילם דפארדייה את דמותו של סיראנו בעל האף הבולט המאוהב בבת דודתו היפה, רוקסאן, וכותב לה מכתבי אהבה עליהם הוא חותם בשמו של ידידו. דפארדייה זכה עבור משחקו בפרס הסזאר. סרטו הבא היה "גרין קארד", קומדיה הרומנטית בהפקה אמריקאית, עם אנדי מקדואל ובבימוי פיטר ויר. היה זה תפקידו המשמעותי ביותר בהפקה בשפה האנגלית. הסרט זכה להצלחה גדולה והקנה לדפארדייה פרסום גם בצפון אמריקה. גם סרטו הבא, "אורנוס", בבימויו של קלוד ברי, זכה לשבחי הביקורת. הסרט שהתבסס על ספר של מרסל איימה, עסק בכפר צרפתי המתמודד עם ספיחי מלחמת העולם השנייה והיה מועמד בשבע קטגוריות של פרס סזאר. ב-1991 גילם דפארדייה את דמותו של המלחין מרן מארה בסרטו של אלן קורנו, "כל הבקרים שבעולם" (Tous les Matins du Monde). הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר וזכה לתשבחות רבות, ובכללם על משחקו של דפארדייה.‏[6] ב-1992 כיכב בסרטו של רידלי סקוט, "1492: מעבר לאופק" המספר את סיפורו של כריסטופר קולומבוס. ב-1993 שוב כיכב בסרט של קלוד ברי. הפעם היה זה, "ז'רמינל" (Germinal), על פי הרומן של אמיל זולא. היה זה הסרט היקר ביותר שהופק בצרפת עד אותה עת. ב-1994 שיחק בסרטו של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, "פורמליות טהורה" (Una Pura Formalità), בו גילם סופר הסובל מאמנזיה ונחקר על ידי מפקח המשטרה (מגולם על ידי הבמאי רומן פולנסקי) החושד בו כי ביצע פשע חמור. ב-1996 שיחק בסרט הדרמה העבודה הטובה ביותר בעולם. ב-1999 גילם דפארדיה את דמותו של אובליקס בסרטו של קלוד זידי "אסטריקס ואובליקס נגד קיסר" (Astérix et Obélix contre César), סרט לייב אקשן המבוסס על סדרת הקומיקס אסטריקס, שהיה הראשון לסדרת סרטים מצליחה אודות הגיבור המצויר.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפארדייה המשיך לשחק בסרטים רבים גם בשנות ה-2000, אולם רוב סרטיו לא זכו לפרסום ולתהודה לה זכו בשנים שלפני כן. ב-2007 שיחק בסרט "החיים בוורוד" (La Môme), סיפור חייה של אדית פיאף, בתפקיד לואי לפלה, בעל מועדון הלילה שגילה את פיאף. ב-2008 שיחק דפארדיה בסרט "שלום ולהתראות" (Hello Goodbye). בסרט, שצולם בישראל, גילמו דפארדיה ופאני ארדן זוג יהודים העולה לישראל ואת התלאות הפוקדות אותם כעולים חדשים. הסרט, בבימויו של גרהם גואיט, לא זכה להצלחה וגם בישראל הביקורות אודותיו היו קשות, כולל ביקורת קשה אודות משחקו של דפארדיה.‏[7] ב-2009 שיחק בסרטו האחרון של הבמאי קלוד שברול, "המפקח בלאמי", בתפקיד הראשי של המפקח המבוגר, בן דמותו של המפקח מגרה, החוקר תעלומה של הונאת ביטוח.

ב-2010 שיחק דפארדיה לצד קתרין דנב ופבריס לוקיני בסאטירה החברתית "פוטיש - אשה צעצוע" (Potiche) שעסקה במאבק לזכויות הנשים על רקע מאבקי הפועלים בצרפת בשנות ה-70.‏[8] סרט נוסף בו שיחק באותה שנה היה "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" (La Tête en friche) בבימויו של ז'אן בקר. בסרט, שזכה לביקורות חמות, שיחק דפארדיה גבר מבוגר וחסר השכלה שכל חייו גדל כלא יוצלח ודוכא על ידי אמו השתלטנית. כל זה משתנה לאחר שהוא פוגש ישישה בת 95 הפותחת בפניו את עולם הספרות שדרכו הוא מתחבר אל עולמו הפנימי.‏[9]

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפארדיה נישא לראשונה לאליזבת גיניו (Guignot), שממנה יש לו שני ילדים: גיום (נפטר ב-13 באוקטובר 2008) וז'ולי דפארדיה, שחקנית מצליחה. יש לו גם בת, רוקסאן, מקארינה סילה. בין השנים 1997 ל-2004 היה לו רומן עם השחקנית קרול בוקה. בשנת 2012, בעקבות העלאת מדרגת מס ההכנסה העליונה בצרפת ל-75% עבר לבלגיה בה שיעורי מס נמוכים יותר, במסגרת גל של עזיבת עשירים את צרפת. הדבר גרר ביקורת בצרפת שכינו את המעבר מעשה לא פטריוטי‏[10].

ב-03 בינואר 2013 העניק נשיא רוסיה, פוטין, לדפארדיה, אזרחות רוסית.‏[11]

דפארדיה תרם קטעי דיבור לשירה בשיר "אני אחנוק אותך" של הבמאי הצרפתי הקטור זאזו באלבום משנת 1992 "Sahara Blue". האלבום הציג קטעי שירה המבוססים על המשורר ארתור רמבו.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפארדיה היה מועמד לפרס סזאר מספר שיא של ארבע עשרה פעמים בקטגורית השחקן הטוב ביותר. בשנת 1981 זכה לראשונה בפרס זה עבור הופעתו ב"המטרו האחרון", יצירתו של הבמאי פרנסואה טריפו. הוא זכה בסזאר בשנית ב-1991 עבור הסרט סיראנו דה ברז'ראק. הוא היה אף מועמד לפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר לשנת 1990. פרט לכך הוא זכה בפרסים הבאים:

פילמוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]