ז'ראר פיליפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ראר פיליפ, בתפקיד של רודריגו ב"סיד" מאת קורניי על במת התיאטרון הלאומי של ורשה בשנת 1954

ז'ראר פיליפצרפתית: Gérard Philipe, שמו המקורי Gérard Albert Philip, ‏ 4 בדצמבר 1922 קאן - 25 בנובמבר 1959 פאריס) היה שחקן תיאטרון וקולנוע, שזכה לפופולריות בינלאומית בשנות ה-50. הוא התפרסם בזכות יופיו ואיכות המשחק בסרטיו, וזכה לכינוי "נסיך האמנות השביעית". תפקידיו במחזות "קליגולה" מאת אלבר קאמי, "סיד" מאת קורניי, ובסרטים "פאנפאן לה טוליפ", "השטן בכבודו ובעצמו" ו"יפהיפיות הלילה", הותירו חותמן בתרבות המערב.

משפחתו ושנות למודיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ראר פיליפ נולד בשנת 1922 בעיר קאן במחוז האלפים הימיים, בן שני למשפחה מבוססת. אביו, מרסל פיליפ (1893-1973), היה גבר יפה מראה, עורך דין במקצועו ועסק בבנקאות, ביטוח ומלונאות. לימים היה בעל בית המלון "פארק פאלאס" בעירו גראס. אמו, מרי לבית וייאֶט, הייתה אשה נאה, אלגנטית ופנטזיונרית, שוחרת טארוט ועיסוקים אזוטריים אחרים. סבו מצד אביו, ד"ר פיליפ, היה ראש העיר גראס. סבו מצד האם היה חקלאי מן הכפר לה קורדה בחבל בוס בצפון צרפת, וסבתו מצד האם, וילהלמינה אליזה לבית זליגר, הייתה גרמניה מאזור צ'כיה[1] שם האחיו הבכור של ז'ראר היה ז'אן-מארי. ז'ראר פיליפ גדל בעיר גראס ולמד בהמשך בפנימיה הדתית "סטניסלס" של האחיות המריאניסטיות בקאן. בימי בית הספר התגלה כבעל חלומות ואוהב קריאה, היה פעיל במקהלה הכנסייתית ובכיתה י"א זכה בפרס הראשון לדיקלום.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה סיים ז'ראר את בחינות הבגרות. בניגוד לשאיפות אביו שייעד אותו לקריירה משפטית, ז'ראר בחר להיות שחקן תיאטרון, במיוחד לאחר שבחוף הריביירה פגש שחקנים רבים שנמלטו לשם מפני מוראות המלחמה והכיבוש הגרמני. אמו עודדה אותו בשאיפותיו. הוא הוסיף לשם המשפחה את אות e על מנת שמספר האותיות המרכיבות של השם Gérard Philipe יהיה שלושה-עשר, שהיה לדעת אמו מספר המביא מזל.

שנות המלחמה וצעדיו הראשונים באמנות המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 לאחר אודישן אצל הבמאי מארק אלגרה יחד עם חברתו דניאל דלורם, נשלח לקורסים למשחק אצל ז'אן ואל וז'אן הואה בקאן. בשנת 1942 השחקן קלוד דוֹפן גייס אותו לליהוק המחזה של אנדרה רוסן, "בחורה גדולה ופשוטה" על במת הקזינו העירוני של ניס. (Une grande fille toute simple) על במת ב 1942 בהמלצתו של מארק אלגרה, משחק לראשונה בסרט קולנוע בתפקיד קטן -ב"קופסת החלומות" של אחיו של מארק, איב אלגרה. בנובמבר 1942 האזור ה"חופשי" של צרפת נכבש על ידי הצבא הגרמני והאיטלקי, כשזה האחרון פרס כוחותיו באזור הריביירה עד שנת 1943 כשמקומו נלקח על ידי הגרמנים.

ב1943 משפחת פיליפ עברה לפאריס ברחוב די פאראדי(rue du Paradis) ברובע העשירי.ז'ראר נרשם הפעם לקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות המשחק , בכיתה של דני ד'אינס ואחר כך אצל ז'ורז' לה רואה וזכה לפרס השני למשחק. בימי הכיבוש המשפחה פיליפ הייתה חצויה מבחינה פוליטית. אביו היה בעל השקפות ימניות קיצוניות עוד משנות ה-1930 כשחבר ל"ברית צלבי האש" ולאחר מכן נעשה פעיל במפלגה העממית הצרפתית הפרו-נאצית של ז'אק דוריו ולראש הסניף המחוזי שלה באלפים הימיים. בית המלון "פארק פאלאס" שניהל בגראס הפך למושב מפקדתו של הכוחות של מוסוליני באזור ומקום מועדף על הקצונה הנאצית. ‏[2] בעוד שז'ראר עצמו השתתף בשנת 1944 בשחרורה של פאריס במסגרת כוחות הרזיסטאנס. אחרי השחרור, באוקטובר 1944 העו"ד מרסל פיליפ נעצר והוחזק במאסר בסן דני ובגראס. הוא הצליח להימלט מהמאסר וב 24 בדצמבר 1945 נידון למוות בהיעדרות על ידי בית המשפט המקומי. האם שנשארה לבד התגוררה בגפה לסירוגין בקאן, בפאריס ובבית הקיט של ד"ר פיליפ המנוח בטוראנק. בני המשפחה, כולל ז'ראר, שמרו על קשר עם האב, בקרו אצלו בספרד, אך נמנעו מלדבר על הפרשה. ביולי 1968 קיבל מרסל פיליפ חנינה ויכול לחזור לצרפת. את הצלחתו הראשנה והמהדהדת השיג פיליפ בגיל 20, בשנת 1943, בעיצומן של שנות המלחמה, בתפקיד המלאך במחזה של ז'אן ז'ירודו, "סדום ועמורה" בתיאטרון של ז'אן וילאר.

ז'ראר פיליפ נפטר בגיל 36 בלבד מסרטן הכבד, בעיצומה של עבודה קדחתנית על פרויקטים חדשים. הובא לקבורה בבית העלמין של היישוב ראמאטיאל (Ramatuelle), על יד סן-טרופז, כשהולבש לפי בקשתו האחרונה, בבגדי ה"סיד" דון רודריגו מהמחזה של קורניי. ‏[3]

האשה שאיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה 1943 פגש לראשונה את אשתו לעתיד, ניקול פורקאד, אתנולוגית וסופרת, אשתו של הדיפלומט פרנסואה פורקאד. שמה מהבית היה אן נאבו. בשנת 1946 השניים התאהבו זה בזה ואחר שהיא התגרשה מבעלה, התחתנו ב 19 בנובמבר 1951 בעיריית ניי-סיר-סן באווירה אינטימית. לפי בקשתו היא חזרה להיקרא אן, אן, שם שנראה לו שירי יותר. לז'ראר ואן פיליפ נולדו שני ילדים: אן מארי, ילידת 21 בדצמבר 1954, שהייתה לסופרת ושחקנית בעצמה, ואליבייה פיליפ, יליד פברואר 1957. הזוג פיליפ התגורר בהתחלה בשדרות אנקרמן (Blv.Inkerman) בניי, אחר כך ברחוב די טורנון (rue de Tournon)בפאריס.

אחרי המלחמה:התהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחותיו התיאטרון הגיעו לשיא עם הופעותיו במחזה "קליגולה" מאת אלבר קאמי בשנת 1945. גם משחקו לצידה של מישלין פרל בסרט "השטן הכבודו ובעצמו" של אוטאן לארה (1947) היה מעין ציון דרך נוסף בקריירה שלו בזירת עולם הקולנוע הצרפתי.

בשנת 1951 התקבל פיליפ ללהקה של "התיאטרון הלאומי העממי" של ז'אן וילאר. מעל במה זאת ובפסטיבל באווייניון זכה בהצלחות רבות בשחקו את התפקידים הראשיים ב"הנסיך מהומבורג", "סיד", "ריצ'רד השני" מאת שייקספיר. כמו כן ביים בעצמו כמה ממחזותיו של אלפרד דה מיסה או של מחזאים בני זמנו כמו אנרי פישט (Henri Pichette) וז'אן ווטייה (Jean Vauthier ב-1953 היה ז'ראר פיליפ שבחן וקיבל ללהקה את השחקן הצעיר פיליפ נוארה, שיהפוך גם הוא לכוכב של התיאטרון. בשנת 1952 פיליפ משחק, לצידה של ג'ינה לולובריג'ידה, בתפקידו של פאנפאן בסרט הגלימה והסיף של קריסטיאן ז'אק, "פאנפאן לה טוליפ". תפקיד זה הפך אותו ל"אליל של הנוער" ברחבי העולם. דמותו הצעירה והכריסמטית יוצאת הדופן, בסרטים של במאים כמו קריסטיאן ז'אק, רנה קלר, קלוד אוטאן לארה, רנה קלמאן ואחרים, הביאו לו תהילה ברמה בינלאומית

המעורבות הפוליטית והחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ראר פיליפ ואשתו, אן, אהדו בשנות ה-1950 את האידאולוגיה השמאלית. פיליפ חשש מפני השלכות המלחמה הקרה ההזדהה עם התנועות לשלום ונגד החימוש הגרעיני שהיו מקורבות לברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית. משום כך חתם על מנשר סטוקהולם נגד החימוש הגרעיני משנת 1950 והיה בקשר עם מועצת השלום שבהנהגתו של הפיזיקאי והפעיל הקומוניסטי פרדריק ז'וליו-קירי. בדומה לאינטלקטואלים רבים, בשנת 1959 תלה תקוות רבות במהפכה שהתרחשה בקובה תחת הנהגתו של פידל קסטרו, ביקר בארץ זו ופגש את פידל עצמו. מצד שני התאכזב מהמצב הסוציו אקונומי בפולין הקומוניסטית כפי שמצא בביקור שם בשנת 1954 והזדעזע מדיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956, על ידי הצבא הסובייטי. במאי 1958 מתוך חששות לעתיד הדמוקרטיה לקח חלק בהפגנת מחאה נגד אופן החזרתו לשלטון של הגנרל דה גול. ‏[4] בשנתיים האחרונות לחייו נבחר לראש האיגוד המקצועי של השחקנים והאמנים המבצעים ועמד בראש מאבקם לשיפור תנאי עבודתם ופרנסתם. ‏[5] מצד שני, לא נמנע מלבקר באופן סדיר בכלא קלרבו את חברו לרעיונות ולמפלגה של אביו, פול מריון, שנידון למאסר בגלל פעילותו בשרות הנאצים כשר התעמולה של ממשלת וישי. פול מריון היה חולה ומת ממחלה שנה לאחר שחרורו מהמאסר מסיבות רפואיות, בשנת 1954.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של ז'ראר פיליפ ושל אשתו, אן פיליפ, ברמטיאל

ב-25 בנובמבר 1959 בשיא פעילותו ותהילתו, זמן קצר אחרי שסיים את הצילומים לסרט "הקדחת עולה לאל פאו" בבימויו של בבוניואל. ז'ראר פיליפ הוכנע לפתע, בגיל 36, על ידי מחלה קטלנית -סרטן הכבד. בהתחלה בכלי התקשורת סברו שלקה בהתקף לב.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל שנה מתקיים ברמאטיאל פסטיבל סרטים לזכרו.
  • תיאטרון בפאריס נושא את שמו

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1946: האידיוט (L'Idiot)
  • 1946: השטן בכבודו ובעצמו (Le Diable au corps)
  • 1947: מנזר פרמה (La Chartreuse de Parme)
  • 1948: שפת ים כל כך יפה (Une si jolie petite plage)
  • 1949: יפי השטן (La Beauté du diable) (בימוי:רנה קלר)
  • 1949: זכרונות אבודים (Souvenirs perdus)
  • 1950: ז'ולייט או מפתח החלומות (Juliette ou la Clé des songes)
  • 1950: המעגל (La Ronde)
  • 1952: פאנפאן לה טוליפ (Fanfan la tulipe)
  • 1952: יפהיפיות הלילה (Les Belles de nuit)
  • 1953: לו ורסאי היה מספר לי (Si Versailles m'était conté)
  • 1953: הגאוותנים (Les Orgueilleux)(בימוי:איב אלגרה, רפאל פורטאס)
  • 1954: האדון ריפואה Monsieur Ripois (בימוי:רנה קלמאן)
  • 1954: האדום והשחור (Le Rouge et le Noir)
  • 1955: התמרונים הגדולים (Les Grandes manœuvres)
  • 1956: ההרפתקאות של טיל אולנשפיגל

(Les Aventures de Till L'Espiégle) (בימוי עם יוריס איבנס)

  • 1958: המהמר (Le Joueur) (בימוי:קלוד אוטאן-לארה)
  • 1959: יחסים מסוכנים (Les Liaisons dangereuses)
  • 1959: קדחת עולה לאל פאו (רפובליקת החטא) (La Fièvre monte à El Pao)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Olivier Barrot

L'ami posthume, Gérard Philipe ,1922-1959 ,Grasset & Fasquelle ,Paris, 2008 - ,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר הכפר לה קודרה
  2. ^ Jean Jacques Depaulis
  3. ^ J.J.Depaulis
  4. ^ יוסף אלגזי (2009)
  5. ^ שם