חבצלת החוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחבצלת החוף
Pacratium maritimum Paestum.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: אספרגאים
משפחה: נרקיסיים
סוג: חבצלת
מין: חבצלת החוף
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pancratium maritimum
Pancratium maritimum
חבצלת החוף על בול משנת 1960 שיצא לכבוד יום העצמאות ה-12, בעיצובו של צבי נרקיס

חבצלת החוף (שם מדעי: Pancratium maritimum) היא צמח חוף ממשפחת הנרקיסיים, הפורח בקיץ לאורך חופי הים התיכון.

פריחת החבצלת גדולה ומרשימה, בייחוד כיוון שהיא פורחת בשלהי הקיץ (יולי עד אוקטובר), כאשר רוב הצמחייה התייבשה כבר. היא עושה זאת בזכות בצלה, שאגר מים ומזון בחורף הקודם. זרעיה מצופים בשכבת שעם המאפשרת הפצת הזרעים דרך הים.

גובהה מגיעה עד ל-60 סנטימטר ועל כל גבעול יש בין 2 ל-10 פרחים. הפרי דומה לביצה, בכל פרי יש 3 חדרים שבכל אחד מהם יש 20 זרעים.

חבצלת החוף נפוצה לחופי הים התיכון, אך היא מופיעה גם בחופי האוקיינוס האטלנטי ובאזור האירו-סיבירי.

חבצלת השרון מככבת בסמל העיר נתניה. בישראל חבצלת החוף היא פרח שכיח, אך עם זאת היא צמח מוגן.

החבצלת במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

החבצלת נזכר פעמיים במקרא כצמח הגדל בשרון: "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (שיר השירים ב א). הוא משמש גם סמל להפרחת השממה: "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו לה א).

לפי הספר:"חבצלות ברוח" ישנו קטע נורא מעניין:"שלום חבצלת כאן דגנית אשר היא קוראת לך הבואי, השובי אל ביתך בכובד לב וראש שבה חבצלת אך יום לאחר מכן הלכה היא לחוף ושם נשארה."(זוהרה ברבשטיין) ועל כך קוראים לה חבצלת החוף.

אין למילה 'חבצלת' זיהוי מוסכם בקרב התרגומים והפרשנים הקדומים. ייתכן שמדובר בשם כללי לצמחים או שם נרדף ל'שושנה' וגם כשם צמח ספציפי בישעיהו. רוב הזיהויים המוצעים הם לצמחים גאופיטים בעלי פרחים גדולים ממשפחת השושניים או הנרקיסיים. הצמח הקרוי בימינו חבצלת החוף הנו רק הצעה אחת מני רבים לזיהוי החבצלת המקראית‏[1].

שימושים רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוונים השתמשו בבצל חבצלת החוף להכנת תרופות להמרצת פעילות הלב ולהשפעה על דרכי הנשימה. לפני קום המדינה הפיקו הערבים מבצל של החבצלת תרופות נגד נזלת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חבצלת החוף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 200-199