חברה רב-אתנית
חברה רב־אתנית[1] (באנגלית: Multiethnic society) היא חברה אשר מורכבת ממספר קבוצות אתניות, בניגוד לחברות אתניות הומוגניות. בפועל, כיום רוב החברות בעולם הן חברות רב־אתניות ורק מדינות מעטות נחשבות לחברות אתניות הומוגניות (בהם יפן, קוריאה וסומליה).
בחברות הרב־אתניות קיים סיכוי רב יותר להיווצרות סכסוכים אתניים. גורמים כגון הבדלי שפה, הבדלי תרבות, סכסוכים על רקע דתי, אפליה וקיום פערים כלכליים עלולים להוביל לסכסוכים אתניים. במקרים הגרועים ביותר, הסכסוכים האתניים יכולים להוביל לקריסת החברה. דוגמאות מהעת הנוכחית כוללות את צ'כוסלובקיה אשר התפרקה לשתי מדינות. במקרים מסוימים, התפוררות מסוג זה עלולה להיות אלימה בהרבה, כמו ביוגוסלביה. במקרים אחרים התפוררות מסוג זה עלולה להוביל למצב של מלחמת אזרחים אלימה ומתמשכת, כמו ברואנדה.
תנאים הכרחיים ליכולתם של חברות רב־אתניות להמשיך להתקיים לאורך זמן כוללים בין היתר קיום של שפה משותפת בין חברי הקבוצות האתניות השונות וחינוך לסובלנות.
דוגמאות למדינות שבהן חברה רב־אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל כדוגמא של חברה רב־אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל היא דוגמה מצוינת לחברה רב־אתנית, עם אוכלוסייה מגוונת המורכבת מקבוצות אתניות ודתיות שונות. ניתן לייחס את השטיחים התרבותיים העשירים של המדינה להגירות ההיסטוריות, הכיבושים וההתנחלויות מרצון. מאמר זה בוחן את ההיבטים השונים של החברה הרב־אתנית בישראל, לרבות שפותיה, דתותיה, המטבח, אירועי התרבות והאמנויות שלה.
שפות
לישראל שתי שפות רשמיות, עברית וערבית, המשקפות את הקבוצות האתניות הגדולות במדינה. בנוסף, האוכלוסייה המגוונת הובילה לשכיחותן של שפות אחרות, כגון רוסית, אמהרית, צרפתית ואנגלית, במיוחד בקרב קהילות מהגרים ומיעוטים.
דתות
מגוון קבוצות דתיות מתקיימות במקביל בישראל, ביניהן יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. כל קבוצה נוהגת באמונה ומנהגים משלה, ותורמת למגוון הדתי של המדינה. ניתן לראות זאת באתרי הדת הרבים הפזורים ברחבי ישראל, כמו הכותל המערבי, מסגד אל־אקצא, כנסיית הקבר ומקדשי הדרוזים.
מטבח
אוכלוסיית ישראל המגוונת באה לידי ביטוי במטבח שלה, המשלב מנות מזרח תיכוניות מסורתיות עם השפעות קולינריות מאירופה, צפון אפריקה ואסיה. מאכלים בסיסיים כמו חומוס, פלאפל ושווארמה ניתן למצוא לצד מנות המציגות את הרקע האתני השונות של תושבי ישראל, כמו בורקס, שקשוקה וסביץ'.
אירועי תרבות ופסטיבלים
ישראל מארחת מגוון רחב של אירועי תרבות ופסטיבלים החוגגים את המורשת והמסורות של הקהילות האתניות השונות שלה. כמה דוגמאות כוללות את חגיגת הסיגד השנתית של קהילת יהודי אתיופיה, פסטיבל המימונה שנחגג על ידי יהודי מרוקו, ופסטיבל הדרוזים לתרבות ומורשת, המציג אמנות, מוזיקה וקולינריה דרוזית.
אומנויות ומוזיקה
אמנות ומוזיקה ישראלית משקפים את האופי הרב־אתני של המדינה, עם השפעות ממסורות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה. מוזיקאים ואמנים מרבים לשלב אלמנטים תרבותיים מגוונים אלו ליצירת צליל וסגנון ישראלי ייחודי. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למנות את הזמרת התימנית־ישראלית עפרה חזה, שהמוזיקה שלה שילבה לחנים תימניים מסורתיים עם צלילי פופ מודרניים, והלהקה העכשווית בלקן ביט בוקס, המשלבת סגנונות מוזיקה ים תיכונית, בלקנית ואלקטרונית.
כחברה רב־אתנית, ישראל מציגה נוף תרבותי עשיר שעוצב על ידי אוכלוסייתה המגוונת. הדו־קיום של קבוצות אתניות ודתיות שונות תורם לאופיה הייחודי של המדינה, כאשר כל עדה מוסיפה את הטעם המובהק שלה לשפה, לדת, למטבח, לאירועי תרבות ולאמנויות של ישראל. חברה רב־גונית זו משמשת עדות לחשיבותם של חילופי תרבות והבנה בעולם גלובלי.
אמצעי תקשורת המונים בחברה רב־אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלי התקשורת מהווים מעין סוכני חברות עבור הציבור, ומשמשים כמתווכים עיקריים, למשל, בין המרכז לפריפריה, הנבדלים מבחינה אתנית בחברות רבות דוגמת ישראל. הכוח של כלי התקשורת בא לידי ביטוי ביכולתם לקבוע את נושאי הסיקור ואת הקבוצות החברתיות שמיוצגות בו. כך, נוצר מצב שקבוצות מסוימות בחברה נלחמות על מקומן באמצעי התקשורת. יש הטוענים כי הסיקור, שקובע את מערך הכוחות בחברה, נוטה להציג באור שלילי או באזכורים ספציפיים בלבד את תושבי הפריפריה ולעומת זאת נוטה לסקר באופן חיובי יותר את תושבי המרכז, שבו מרוכזות האליטות. באופן הסיקור הלא שוויוני, התקשורת מחזקת את הלגיטימיות של המרכז החברתי והפוליטי, ומשמרת את מאזן הכוחות בחברה. אחת הסיבות להעדפה של המרכז בתקשורת היא שהאליטה ששולטת באמצעי התקשורת קרובה יותר מבחינה תרבותית, חברתית וגאוגרפית לאליטה שבמרכז.[2]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[4][5][עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חֶבְרָה רַב־אֶתְנִית במילון סוציולוגיה (תשע"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ ארן ליביו ואלי אברהם, מיהו 'מלח הארץ' על פי עיתון "הארץ"? השפעת המרחק החברתי- אידיאולוגי בין קבוצות חברתיות שונות לבין עיתונאים, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, 2006
- ^ Sammy Smooha, The model of ethnic democracy: Israel as a Jewish and democratic state, Nations and Nationalism 8, 2002-10, עמ' 475–503 doi: 10.1111/1469-8219.00062
- ^ Gershon Shafir, Yoav Peled, Being Israeli, Cambridge University Press, 2002-02-14, ISBN 978-0-521-79672-9
- ^ 7. A Spatial Odyssey, Rutgers University Press, 2019-12-31, עמ' 165–189