חברת תקליטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חברת תקליטים (לייבל Record Label) היא מותג הנוצר על ידי חברות המתמחות בייצור, הפצה וקידום של הקלטות אודיו ווידאו, בפורמטים שונים כולל תקליטורים, תקליטים, DVD, קלטות והפצה באינטרנט. השם הכללי חברת תקליטים נשמר מטעמים היסטוריים בלבד.

מרבית חברות התקליטים הגדולות נשלטות על ידי מספר חברות רב-לאומיות אשר ביחד מהוות את רובה המכריעה של תעשיית המוזיקה העולמית, אף על פי שבתקופה האחרונה ישנה התעוררות בקרב חברות תקליטים עצמאיות.

החברות כמותגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות תקליטים משקיעות כסף וזמן רב בגילוי כשרונות חדשים או בפיתוח הכשרון של אמנים אשר כבר חתומים על חוזה. הקשר בין המותג לאמנים מגדיר את התדמית הן של החברה והן של האמן.

למרות העובדה ששני הצדדים זקוקים זה לזה כדי להתקיים, היחסים בין חברות התקליטים לאמנים יכולים לפעמים להיות קשים ומורכבים. אמנים רבים מצאו עצמם משנים או מצנזרים חומר מאלבומיהם לפי דרישות חברת התקליטים כדי שיוכלו להפיצם - שירים נערכו, שמות ועבודה גרפית שונתה, וכדומה. חברות התקליטים נוקטות בצעדים אלה כיוון שהן מאמינות שכך המכירות יעלו. לעתים קרובות, החלטות החברות נכונות מבחינה כלכלית אך הן פוגעות במורל האמנים ורצונם להמשיך ליצור, כיוון שהם חשים שיצירתם נפגעת בצורה מוגזמת ולא צודקת.

בימים המוקדמים של תעשיית המוזיקה, חברות התקליטים היו דרושות באופן מוחלט להצלחתם של אמנים. המטרה של כל אמן חדש או להקה חדשה היה לחתום על חוזה עם חברה כלשהי מהר ככל האפשר. במהלך שנות ה-40, ה-50 וה-60, אמנים רבים היו כה נואשים לחתום על חוזה עם חברת תקליטים עד שהם מצאו עצמם חותמים על חוזה גרוע, שבמקרים רבים שלל מהם את הזכויות על המוזיקה שהם עצמם יוצרים.

התגבשות התעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 וה-80, תעשיית המוזיקה החלה להתגבש, דבר שהוביל לכך שמרבית חברות התקליטים הגיעו לידיים של מספר מועט יחסית של חברות רב-לאומיות, אשר הפכו בסופו של דבר לחברים ב-RIAA. במהלך שנות ה-90 וה-2000, חברות אלה מעשית הכתיבו (ועדיין מכתיבות) את הכיוון שאליו הולכת המוזיקה המיינסטרימית (המכונה לרוב "פופ"). כמו כן, אמנים רבים - גם הבכירים והמוצלחים שבהם - מרגישים מנוצלים על ידי כוחה האדיר של ה-RIAA וחברות התקליטים בפרט. שלוש חברות התקליטים הגדולות בארץ כיום הן - הליקון, הד ארצי, ו-NMC.

תחיה של חברות תקליטים עצמאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-90, כתוצאה מקלות ההקמה היחסית של אולפן ביתי, צורבי תקליטורים ביתיים זולים והתפתחות האינטרנט, חברות הקלטות עצמאיות החלו לצוץ בכל רחבי העולם. לרוב, חברות אלה שייכות לאמנים עצמם (או לאגודה של אמנים), כשהן מתמקדות יותר על יצירת מוזיקה איכותית יותר ופחות על ההיבטיים הכלכליים. כתוצאה מכך, אמנים עצמאיים בדרך כלל זוכים לפחות זמן אוויר ברדיו, והם גם מוכרים פחות אלבומים מאשר אמנים אשר חתומים בחברות הגדולות. אולם, הם לרוב זוכים ליותר שליטה על המוזיקה, ועל המוצר הסופי שיוצא לשוק.

כמה חברות תקליטים עצמאיות הפכו מצליחות כל כך, שחברות תקליטים גדולות אף מנהלות איתן משא ומתן על הפצת המוזיקה שלהן, ובחלק מהמקרים גם על רכישת החברה באופן מוחלט.

צמיחה של חברות תקליטים חופשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה החדשה הביאה את התופעה של התוכן החופשי ואת רוח "הקוד הפתוח" אשר נחה על עולם המחשבים בשנים האחרונות, כתוצאה מההצלחה היחסית של פרויקטי גנו ולינוקס.

דוגמאות לחברות כאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]