חבר האלקטורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הקצאת האלקטורים למדינות ארצות הברית לאחר המפקד של שנת 2010, והשינויים מההקצאה הקודמת

בארצות הברית הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטורים (Electoral College), בשיטה המפורטת בסעיף הראשון שבפרק השני של חוקת ארצות הברית ובתיקון ה-12 לה.

נוהלי הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים (שנקבע בכל עשור על פי מפקד). על פי התיקון ה-23 לחוקה, מוקצה למחוז קולומביה מספר אלקטורים ששווה למינימום מבין מספר האלקטורים שהיה מוקצה למדינה בעלת אותו מספר תושבים, לבין מספר האלקטורים של המדינה הקטנה ביותר. מספר זה עומד כיום על שלושה, ומספר האלקטורים הכולל עומד היום על 538.

אזרחי כל מדינה אינם מצביעים בבחירות ישירות למועמדים לנשיאות, אלא לאלקטורים מטעמם (למרות שברוב המדינות מופיע רק שם המועמדים לנשיאות, ורק במיעוטן גם שם המועמדים לחבר האלקטורים). לכל מדינה הזכות לקבוע בעצמה את דרך חלוקת האלקטורים שלה. הרוב המוחלט של המדינות מעניק את כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות במדינה. בנברסקה ומיין מקבל המועמד שזכה ברוב הקולות של המדינה שני אלקטורים, בעוד שאר האלקטורים משויכים לאזורי הבחירה של חברי הקונגרס מטעם המדינה, וכל אחד מהם ניתן למועמד שזכה ברוב במחוז הבחירה, כך שייתכן מצב שהאלקטורים של מדינות אלה יתחלקו בין המועמדים. לדוגמה, בבחירות של 2008, זכה המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בקולו של אלקטור אחד בנברסקה, בעוד שיתר האלקטורים בחרו במועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. במדינת קולורדו הועלתה להצבעה ביום הבחירות של 2004 הצעת תיקון לחוקת המדינה, על פיה האלקטורים של המדינה יחולקו בשיטה יחסית, אך היא לא התקבלה.

האלקטורים של כל מדינה מתכנסים בבירת המדינה במועד שנקבע על ידי הקונגרס - יום שני שחל בין ה-13 ל-19 בדצמבר. על פי התיקון ה-12 לחוקה, כל אלקטור מצביע עבור מועמד אחד לנשיא ומועמד אחד לסגן נשיא (שלפחות אחד מהם חייב להיות ממדינה שונה מזו של האלקטור). לאחר שנספרים הקולות, טופסי ההצבעה המפרטים את התוצאות נחתמים ונשלחים לנשיא הסנאט – הוא סגן הנשיא המכהן. עם כינוס הקונגרס החדש, נפתחים טופסי ההצבעה של האלקטורים בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס.

אם יש מועמד שמספר הקולות שבו זכה עבור תפקיד הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט (דבר שאפשרי כאשר יותר משני מועמדים זוכים באלקטורים, או כאשר מושג שוויון גמור בין שני המועמדים לנשיאות), ההחלטה עוברת מיידית להצבעה בבית הנבחרים, שבוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות האלקטוראליים הגבוה ביותר. אולם ההצבעה מתנהלת באופן מדינתי, כך שלכל מדינה יש קול אחד שנקבע על ידי הצבעה בתוך המשלחת של המדינה לבית הנבחרים (אם יש תיקו בהצבעה זו, המדינה נמנעת). מועמד צריך לזכות ברוב מוחלט של הצבעות משלחות המדינות בשביל להיבחר. אם אין רוב כזה, נערכים סיבובים נוספים עד שהוא מושג. בבחירות ב-1800 נבחר תומאס ג'פרסון רק לאחר 36 סיבובי הצבעה, בהתערבותו של אלכסנדר המילטון. אם לא הצליח בית הנבחרים להגיע להכרעה בבחירת הנשיא עד לזמן הקבוע בחוק (צהריי יום ה-20 בינואר), ישרת סגן הנשיא הנבחר כנשיא בפועל, עד שתתקבל ההחלטה.

אם יש מועמד שמספר הקולות שבו הוא זכה עבור תפקיד סגן הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כסגן הנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט, עוברת הבחירה לסנאט שבוחר את סגן הנשיא מבין האנשים שזכו בשני המספרים הגבוהים ביותר של קולות אלקטוראליים.

כפי שהוזכר לעיל, ברוב המדינות, המועמד שזוכה ברוב קולות מדינה מסוימת מקבל את כל קולות האלקטורים ממדינה זו. בשיטה זו נוצר לעתים רחוקות מעין פרדוקס בו מועמד שקיבל את רוב קולות הבוחרים האזרחיים בכלל ארצות הברית עשוי להפסיד בכל זאת בבחירות היות שאין לו רוב של אלקטורים. כך קרה בבחירות שבשנת 1876, 1888 וב-2000. בבחירות ב-2000 התמודדו ג'ורג' בוש ואל גור, וג'ורג' בוש זכה ליתרון זעום של כ-0.009 אחוז, כ-537 קולות בלבד בפלורידה מתוך 5,825,043 קולות מצביעים במדינה, ולכן גרף את כל 25 האלקטורים של המדינה וזכה בנשיאות למרות שלגור היה יתרון של 539,947 מסך כלל קולות הבוחרים בכל בארצות הברית.

הסיבות לבחירת שיטה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה זו נבחרה על ידי מייסדי ארצות הברית ולהחלטה זו כמה סיבות:

  • הסיבה הראשונה והמשנית היא שבאותה תקופה רוב אזרחי ארצות הברית היו חקלאיים שלא הבינו מאומה בפוליטיקה, לכן הוחלט לתת את בחירת הנשיא בידי אנשים המתמצאים בהליך הדמוקרטי. ושיטה זו היא בעצם פשרה בין רצונם של האבות המייסדים בכך שהקונגרס יבחר בנשיא, לבין רצון העם לבחור את הנשיא בעצמו בשיטה היחסית.
  • הסיבה השנייה והעיקרית היא רצונם של מייסדים אלו להבטיח את כוחן של מדינות ארצות הברית הקטנות גם לטווח הארוך. אם הנשיא היה נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות שאוכלוסייתן גדולה מאפילות בכוחן על אלו שאוכלוסייתן קטנה. קולות הבוחרים של המדינות הקטנות היו זניחים וחסרי ערך. שיטה זו מאדירה את כוחן הפוליטי של המדינות הקטנות בכך שהן מיוצגות על ידי 3 אלקטורים, חצי אחוז מכלל האלקטורים, בזמן שאוכלוסייתן עלולה להיות קטנה מאחוז זה ביחס לאוכלוסיית ארצות הברית כולה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]