חג הצלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חג הצלב הוא חג נוצרי אורתודוקסי המצוין מדי שנה ב-14 בספטמבר ומציין את צליבתו של ישו על הצלב. החג מתקיים בדיוק 40 יום לאחר חג ההשתנות.

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור חג תפארת הצלב הוא ביום חנוכת כנסיית התחייה (המוכרת יותר בשם "כנסיית הקבר") בירושלים, ב-14 בספטמבר 335. על פי המסורת הנוצרית, המלכה פלוויה יוליה הלנה, (אמו של הקיסר קונסטנטינוס שהכיר בנצרות כדת לגיטימית באימפריה הרומית), מצאה את הצלב האמיתי של ישו. פועליה שחפרו במקום איתרו שלושה צלבים (האחד היה של ישו והשניים האחרים של הגנבים שנצלבו עמו). על פי אחד הסיפורים, עברה בשעת החפירה תהלוכת לוויה והמלכה ציוותה על אנשיה להניח את הצלבים אחד אחרי השני על גופת המת, הוא קם לתחייה וכך זיהו את הצלב האמיתי. הכנסייה שהוקמה במקום צליבתו של ישו ותחייתו מן המתים הינה סוכה בלב ירושלים לכל החוסה בצל הצלב ולכל המפנה את פניו לכבודו של המשיח הקם מבין המתים.

משל החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת הנוצרית נמשל הצלב לעץ הדעת או לעץ החיים בגן עדן. בגלל האכילה מעץ גן עדן נכנס המוות לעולם בגלל העברה (כאשר האדם הראשון אכל מפרי העץ) ודרך עץ הצלב החיים ניצחו את המוות (כאשר ישו ציית עד מוות). האדם הראשון התחבא בין עצי הגן כאשר שמע את התהלכותו של האלוהים בגן כפי שכתוב: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן" (בראשית ג:8). הוא התחבא בגלל שהחטא החדיר לתוכו את הפחד מהאלוהים – חטא, פחד ומוות אז השתלטו על האדם. אולם, ישו לא התחבא – הוא נלקח בכוח החטא האנושי – ותלו אותו על עץ הצלב והרימו אותו כך שכולם היו מסוגלים לראותו כפי שכתוב: "הוא אשר את חטאינו נשא בגופו על העץ, כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה" (הראשונה של פטרוס (שמעון כיפא) ב:24).הצלב הוא גם נמשל לתיבת נוח שנבנה מעץ (כל החוסים בה נמלטו ממי המבול). כתוב: "כימי נוח כן גם יהיה בואו של בן-האדם" (מתי כד:37). הוא נמשל למטה משה (אשר בו פעל משה אותות ונפלאות ואיתו הוא הוליך את העם).ייתכן שניתן גם לראות בצלב סוכה. במקום הסוכות ששמעון-כיפא רצה להקים לישו ולנביאים, משה ואליהו, על ההר הגבוה בזמן שלבש הדר (חג הטרנספיגורציה – 40 יום קודם לחג תפארת הצלב).

מנהגי החג בישראל כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדורת הצלב: הילדים מקוששים מבעוד יום עצים וחומרי בעירה, מסדרים אותם בערימה גבוהה ומציבים בראשה צלב עץ. לקראת ערב מתכנסים כולם, ילדים ומבוגרים, סביב המדורה הבוערת. מקור המנהג מיוחס אף הוא למלכה-האם הלנה, שביקשה להעביר את הבשורה על מציאת הצלב של ישו, מירושלים לקונסטנטינופול, בירת האימפריה הרומית. הדרך שבה נקטה הייתה הבערת משואות איתות קטנות בפסגות ההרים. כל מי שהבחין באש הבעיר משואה משלו, וכך עבר המסר 'המדליק' מהר להר, עד שהגיע ליעדו.
  • הקפות: הכומר, או איש-דת אחר, מקיף את הכנסייה כשהוא נושא צלב גדול על גבו. אחריו צועדים בסך בני הקהילה, תוך כדי נשיאת תפילות מיוחדות.
  • פיצוץ נפצים, חזיזים וזיקוקים: יש במגזר הערבי נוצרי בארץ ישראל קומץ ,שלוקחים את מנהגי החג צעד אחד קדימה. על-מנת להרבות בשמחה, הם מצטיידים בכמויות של נפצים, חזיזים וזיקוקים ומפעילים אותם בראש חוצות, על אף שמדובר בפעילות לא חוקית. במספר מקרים, אף נערכו מעצרים של נערים נלהבים מדי. יצוין, כי מדובר בתופעה חדשה יחסית ושולית ביותר, שרוב הציבור הערבי מסתייג ממנה ומגנה אותה.