חוחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחוחית
Carcar.jpg
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: פרושיים
סוג: פרוש זהוב
מין: חוחית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Carduelis Carduelis
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
1- תפוצת הקבוצה C. c. carduelis בקיץ.
2- תפוצת הקבוצה C. c. carduelis בכל השנה.
3- תפוצת הקבוצה C. c. caniceps בקיץ
4- תפוצת הקבוצה C. c. caniceps בכל השנה.
Carduelis carduelis map.png
חוחית ליד נהר
חוחית
חוחית פורשת כנפיים
חוחית על קוץ

חוחית (שם מדעי: Carduelis carduelis) היא ציפור שיר קטנה ממשפחת הפרושיים. מין זה שייך לסוג Carduelis (פרוש זהוב) בו המינים: ירקון, חורפי ותפוחית מצויה. שמה של החוחית ניתן לה משום מנהגה להאכיל את גוזליה בזרעי חוח. מזון החוחית מורכב בעיקר מזרעים של קוצים שונים.

חוחית

תכונות מורפולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודל הציפור 14-12 ס"מ, מוטת כנפיה 25-21 ס"מ, ומשקלה 19-14 גרם. חוחית בוגרת ניתנת לזיהוי בקלות על פי צבעיה הבולטים: אדום, שחור ולבן על הראש, שחור וזהב על כנפיה. השת בצבע לבן והזנב שחור. קשה להבחין בהבדל בין הזוויגים, המסכה האדומה על ראש הזכר גדולה יותר, ועוברת את קו העין. המסכה האדומה של הנקבה מצומצמת יותר, ושוליה אינם מגיעים לקו העין. מקור הזכר ארוך מזה של הנקבה.

גופם של הגוזלים עד לנשירה הראשונה הוא חום מפוספס, אולם בכנפיהם הכהות מתחיל להיראות הפס הזהוב. ניתן להבדיל בין הזוויגים על פי צבעי הכתף: שחור בזכרים ומקושקש בחום אצל הנקבות.

המקור בהיר, ארוך ומחודד בקצהו. הוא מסייע לציפור לשלוף זרעים מתוך הקרקפות של צמחים קוצניים ממשפחת המורכבים, כגון החוחים והדרדרים. צמחים אלה הם עיקר מזונה ומכאן שמה.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשה הזעיר של החוחית מכיל את אחד המוחות המבריקים שבקרב בעלי הכנף. בטבע משמשת התבונה יוצאת הדופן של החוחית לפתיחת קרקפות של צמחים קוצניים ממשפחת המורכבים (מזונה העיקרי בטבע) ולשלוף מהם מזון החבוי מן העין. כמו כן, החוחית ניחנה במידה לא מבוטלת של אינטליגנציה חברתית, היות שהיא לעולם לא חיה בגפה, ואת מרבית ימיה היא מבלה בקבוצה של בנות מינה בעלת הרכב קבוע למדי, בה מרבית הפרטים מכירים היטב זה את זה. בשבי יכולות אלה מאפשרות לחוחית להסתגל ואף להתיידד בנקל עם מגדליה, זאת בתנאי שאלה יטרחו לספק מענה ראוי לצרכיה הפיזיים והרגשיים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה נפוצים 9 תת-מינים המכונים קבוצת Carduelis carduelis carduelis, ובאסיה נפוצים 3 תת-מינים המכונים קבוצת Carduelis carduelis caniceps (באיראן, באוזבקיסטן, בקזחסטן, במונגוליה, בפקיסטן ובנפאל).

בית גידולה המועדף של החוחית הוא שולי החורש וכן שולי השטחים המעובדים, שם היא מוצאת את מזונה המועדף - זרעי העשבים. לפיכך, במקומות רבים נלוות החוחית לאדם. כיום מין זה אינו בסכנת הכחדה באף מדינה בה הוא שוכן.

המין הובא מאירופה, שוחרר במכוון והתאזרח באוסטרליה ובניו-זילנד, שם הוא מצוי כיום במספרים גדולים. האינטרודוקציה לארצות הברית הצליחה פחות, וספק אם הצליחה להתאזרח, או שהחוחיות הנצפות מידי שנה הן פליטי תרבות.[1]

בישראל שני תת-מינים:

  • Carduelis carduelis niediecki - אוכלוסייה יציבה בארץ
  • Carduelis carduelis carduelis - חורף נדיר למדי

מחזור חיים שנתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הקינון בארץ חלה מתחילת חודש אפריל עד יולי. החיזור נעשה תוך כדי ישיבה על ענפים, שירה עריבה, פרישת והשמטת הכנפיים ונדנוד הגוף מצד לצד. המתחרים מורחקים בתעופה קצרה של הזכר.

הקן נבנה לצורך רבייה בלבד. צורתו כחצי-כדור, נקי ומסודר. בסיסו מורכב מזלזלי עשבים, המחוברים בקורי עכביש. חלקו הפנימי של הקן מרופד בצמר וסיבים צמחיים. שימוש בנוצות בריפוד הקן נדיר למדי. הנקבה מטילה 5-3 ביצים אליפטיות בגוון תכול חיוור עם כתמים סגולים-חומים, שלעתים יוצרים מעין טבעת בצד הרחב. הנקבה דוגרת על הביצים לבדה במשך 13-12 יום. הגוזלים עוזבים את הקן בגיל 14-13 ימים מבקיעתם, כשהם אינם מסוגלים לעוף. הם רוכשים את יכולת התעופה בהדרגה במהלך השבוע הראשון שלהם מחוץ לקן, ולומדים לאכול בכוחות עצמם רק בגיל 6 שבועות. לחוחיות המקננות בארץ שלושה מחזורי קינון בשנה.

הצעירים מגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל שנה. תוחלת חיים בטבע היא פחות משנתיים, אך בשביה החוחיות מאריכות ימים, פרטים שחיו יותר מ- 20 שנה מוזכרים בספרות.

מחוץ לעונת הרבייה חיות החוחיות בלהקות של עשרות ואף מאות פריטים. להקות אלה משוטטות בחיפוש אחר מזון, ובהן גם נוצר הקשר בין בני הזוג לקראת הקינון.

יחסי גומלין עם האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית מדינות העולם, לרבות כל מדינות מזרח ומערב אירופה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, מגדלים את החוחיות בשביה למטרות מחמד ונוי. חלק מאותן המדינות מתירות ציד של מין זה, ובחלקן כל ציפורי הנוי הן מגידול שביה מסחרי. במדינת ישראל אין מאשרים את גידולה בשביה של ציפור זו.

גידול בשביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוחית היא אחת המעניינות מבני משפחת הפרושיים לגידול, בפרט עבור חובבי הטבע, המתעניינים במידה שווה במראה, בשירה ובהתנהגות של ציפור המחמד. את הפופולריות הרבה בקרב המגדלים, ממנה היא נהנית ברחבי העולם, רכשה לעצמה החוחית בזכות צבעוניותה, שירתה העליזה, ולא פחות מכך, בזכות אופייה החברותי ופיקחותה יוצאת הדופן. יחד עם זאת, בשל המורכבות היחסית של הטיפול בה, היא איננה מתאימה למתחילים חסרי ניסיון בגידול של בעלי כנף. בהינתן טיפול ראוי עשויה חוחית המחמד להאריך ימים. מרבית הפרטים חיים בשביה במשך כעשור, פי חמישה ויותר מתוחלת החיים של בני מינם בטבע. הטיפול היומיומי בחוחית המחמד מורכב במקצת. יש לדאוג לכלוב מרווח, בו לפחות שלושה מקלות בעובי שונה במקצת, מזון מתאים ומים נקיים לשתייה ורחצה.

מזונה הבסיסי של החוחית בשביה מורכב מתערובת הזרעים המשמשת להאכלת כנריות, בתוספת של 2-3% של פרילה, כ-5% ניגר ובמידת האפשר גם בתוספת זרעי חוח או גדילן - מזונה הטבעי. בחורף ניתן להוסיף לתערובת כמות קטנה של חמניות קלופות ומרוסקות, או פירורים של אגוזי מלך מידי יום. בזרעים שומניים כגון אלה מומלץ להשתמש כפרס הניתן לציפור בתהליך האילוף, אשר צפוי להניב פירות נאים למגדל המסור והמתמיד. בנוסף לתערובת הזרעים יש לספק גם ירקות מידי יום. ניתן להציע לחוחית את מרבית הפירות והירקות המשמשים למאכל אדם, אך יש גם להקפיד ולהוסיף גם את זרעי הבוסר של העשבים ממשפחת המורכבים כגון מרור הגינות, עזנב, גדילן וחסת המצפן, ובחורף גם פרחי עצים ממשפחת הוורדניים. צמחים אלה, העשויים להימצא בכל גינה, ישמשו לא רק להזנת הציפור, אלא גם להעסקתה. בכך הם יספקו לחוחית אמצעי חשוב להפגת השעמום, ולמגדל לשעות רבות של תצפיות מרתקות. פעם בשבוע יש להוסיף לתפריט גם חלבון מן החי בצורת מזון ביצה, כמו זה המוגש לגוזלי כנריות. כמו כן, יש לספק סידן וגסטרוליטים בצורת עצם דיונון, קליפת ביצה מרוסקת, חול גס, רסק צדפות ופחם המוגשים כתערובת בכלי נפרד.

בישראל החוחית היא חיית בר מוגנת ולכידתה או כליאתה אסורה על פי החוק ומהוות עברה פלילת, למרות זאת היא נפוצה בין תושבי הארץ הערבים‏[2] ומדי שנה נתפסים ציידים לא חוקיים אשר נוהגים ללכוד חוחיות באמצעות מלכודות פיתיון.

טיפול בגוזלים יתומים וציפורים פצועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שנאלצים לגדל את גוזלי החוחית בהאכלת יד, אחרי שהתייתמו בנסיבות שונות ומשונות. האכלת היד נמשכת לרוב כשישה עד שבעה שבועות, מפני שגוזלים המגיעים לידי אדם הם בדרך כלל בני 14-16 יום. משימת הטיפול בגוזל כזה קשה ומורכבת, ודורשת אדם מנוסה. ציפור קטנה כמו חוחית איננה מסוגלת לשרוד מעבר לשעות ספורות ללא מים ומזון, והטיפול בה מורכב, ממושך ומייגע. פעילי עמותת צער בעלי חיים מטפלים בגוזלים היתומים ובציפורים הפצועות המובאות אליהם, ויש בידיהם הידע והאמצעים הדרושים לשם כך. חשוב ביותר להעביר לידיהם את בעלי הכנף במצוקה ללא כל דיחוי.

מזון המיועד להאכלת יד של תוכים, המכיל 22% חלבון, עונה על צרכיה התזונתיים של החוחית הצעירה, אך כאמור, הטיפול בגוזל הוא מורכב. המכשול הראשון להצלחה בתהליך האכלת היד של גוזלי החוחית הוא חוסר יכולת הגוזלים לפתוח את המקור במידה מספקת, לכן קשה עד מאוד להאכילם אפילו לאדם מנוסה. ככל שהגוזל גדול יותר, כך קשה יותר לטפל בו. יש להאכיל את הגוזל מידי 40 דקות בכל שעות האור, וזאת בתנאי שאכל די צורכו בארוחה הקודמת. אם לא - יש לשוב ולהאכילו מיד עם הופעת סימני הרעב הראשונים, כגון אי-שקט וציוץ. המכשול השני להצלחה הוא תהליך הגמילה המורכב, במהלכו יש ללמד את הגוזל לאכול זרעים, ולאחר מכן גם לפתוח את קרקפות המורכבים. סיבוך נוסף הוא בכך שגוזלים על סף גמילה נוטים לסרב להאכלה על ידי האדם, ועלולים לגווע ברעב ימים ספורים לפני שהיו אמורים ללמוד לאכול בכוחות עצמם. בטבע לומדים גוזלים את מלאכת האכילה על ידי חיקוי ההורים, והתהליך נמשך מספר שבועות.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים מצויר הילד-ישו עם ציפור החוחית בידו, המסמלת את הקוצים שיחבוש עם צליבתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוחית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ European Goldfinch: established in the U.S.?
  2. ^ חוחית באתר המשרד להגנת הטבע