חופה

ערך זה עוסק בחפץ המשמש בטקס נישואין יהודי. אם התכוונתם לכיסוי שקוף וקשיח לתא טייס, ראו חופה (תעופה).

חופה בקיבוץ אילות

חופה בבית כנסת בוושינגטון

חופה, בהלכה, היה בעבר חדר בו היו החתן והכלה מתייחדים בליל הכלולות, ובו היו שוהים במשך "שבעת ימי המשתה" שלאחר החתונה. כיום מתייחס המונח "חופה" ליריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס הנישואין. טקס הנישואין עצמו מכונה אף הוא חופה.

רקע

תהליך הנישואים בהלכה היהודית מתחלק לקידושין (הנקראים בלשון התורה אירושׂין), אשר אחריהם האשה עדיין נחשבת ברשות אביה לגבי דינים מסוימים, ונישואים, שהם כניסת האשה לרשותו של הבעל ויציאה מרשות האב לגמרי. תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה ובימי המשנה והתלמוד עמדה על שנה. בימי הביניים אוחדו שני השלבים, ומאז, הקידושין נעשים תחת החופה יחד עם הנישואין.

הדרך המקובלת לקיים את הנישואין היא על ידי חופה. במשך הדורות הטקסים השתנו, והתעוררו מחלוקות מהי המקבילה התקפה לחופה המקורית. נהוג להדר ולבצע מספר פעולות כדי לוודא שהכלה אכן נכנסה לרשות הבעל בהתאם לכל הדעות.

לפי גישה אחת, העובדה שבחופה המקורית החתן והכלה היו מתייחדים, היא מרכזית, והחופה שלנו אינה תקפה שכן אין בה ייחוד, ולכך מקפידים להתייחד לאחר טקס החופה בחדר ייחוד. כמו כן נהוג להקפיד שהחתן יכסה את הכלה בהינומה, שכן ישנם דעות שזוהי הכניסה לחופה.

היסטוריה

ערך מורחב – האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד

כבר במקרא החופה מופיעה: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב,טז), "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים, יט,ו).

מתוך משלים במדרשים אנו לומדים מעט על מראה החופה בזמנם. היו מסיידים ומציירים אותה, והיו שמים בה מחצלות ווילונות.

נהוג ללוות את הכלה לחופה, והליווי נחשב לגמילות חסדים, הקרויה הכנסת כלה. ההלכה היא שאם אין מספיק אנשים שמלווים את הכלה לחופה, צריך להפסיק אפילו באמצע לימוד תורה כדי ללוות את הכלה.

	מעשה ברבי טרפון שישב ושנה לתלמידים ועברה כלה לפניו, צוה עליה והכניסה בתוך ביתו ואמר לאמו ולאשתו רחצוה וסכוה וקשטוה ורקדו לפניה עד שתלך לבית בעלה.
– אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מא ד"ה מעשה ברבי

בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:

	כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי "לדבריכם, אפילו חגרת ואפילו סומא, יאמרו כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!" אמרו להן בית הילל לבית שמאי "לדבריכם, הרי שלקח מקח רע מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו". מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

עטרות חתנים וכלות

עטרות חתנים וכלות הם קישוטים שנהגו להניח בעבר בעת החופה.

החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב, עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.

לאחר עליית אספסיאנוס על ירושלים, אסרו חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים, והביאו ראיה לכך מהכתובים "נפלה עטרת ראשנו" (איכה ה, טז) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (יחזקאל כא, לא), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של כהן גדול בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.

החל מימי הביניים כינו את ה"יריעה על גבי כלונסאות" חופה, ונהגו לערוך את החופה בבית הכנסת. יש שהתנגדו לעריכת החופה בבית הכנסת. אחרים המליצו על קיום החופה בחצר בית הכנסת כדי להיות מתחת לכוכבים, לסימן שירבה זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים, וכך נוהגים היום האשכנזים.

טקס החופה בימינו

ערך מורחב – חופה וקידושין

מסדר הקידושין מברך על כוס יין את ברכת האירוסין. לאחר מכן החתן מקדש את הכלה על ידי ענידת טבעת על אצבעה, ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

על הקידושין מברכים את ברכת האירוסין, ועל הנישואין מברכים את ברכת הנישואין. מכיוון שנהוג לברך שתי ברכות אלו על היין, מאז שנהגו לצרף את הקידושין והנישואין לטקס אחד התלבטו בשאלה, האם לברך את שתי הברכות על כוס יין אחד או שצריך לברך דווקא על שני כוסות נפרדים. כפתרון לספק זה, נוהגים לברך על כל ברכה על כוס נפרד, וכדי שברכת "בורא פרי הגפן" על היין לא תהיה ברכה לבטלה, קוראים את הכתובה בין ברכת האירוסין לברכת הנישואין, ומסתמכים על הפסק זה כהסח הדעת מהברכה הראשונה, וכך אפשר לברך שוב ללא חשש.

נהוג לכבד מוזמנים שונים לברך את ברכות הנישואין, ובזה מסיימים את טקס החופה.

קישורים חיצוניים

• הלכות חופה בקיצור שולחן ערוך

• חופה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"