חופש העיתונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש העיתונות נחשב בעיני רבים לאחד מערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. לדעתם, כדי להבטיח את תפקוד השלטון יש להבטיח את אי־תלותה של העיתונות בשלטון ולהגן עליה מפני איומים מצדו. אי־תלות זו נתפשת בעיניהם כתמצית חופש העיתונות.

הרציונל העומד בבסיס התמיכה בעקרון זה בעיני הדוגלים בו הוא האינטרס של כל שלטון להמשיך ולשלוט. לצורך כך גורמי המפתח במנגנון השלטוני ירצו להימנע מכל צורה של פיקוח או ביקורת עליו. העיתונות מצד שני, עשויה לספק מידע על המתרחש במדינה ובעולם בכך היא ממלאת פונקציה של פיקוח על השלטון. בנוסף, העיתונות מספקת במה להעלאת דעות, רעיונות והצעות חלופיות לשלטון ולמדיניות ובכך היא ממלאת פונקציה של ביקורת. כדי שהעיתונות תוכל למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר יש להבטיח את עצמאותה. חופש עיתונות זה בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: היכולת לכתוב ביקורת על השלטון ללא חשש מצנזורה. ובחיסיון עיתונאי - שמירה על זהותו של מקור.

בשנת 1993 קבע האו"ם את ה־3 במאי כיום חופש העיתונות כדי להדגיש את הצורך בחשיבות הנושא.

חופש העיתונות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת עיתונים בהודו.

ברבות ממדינות הדמוקרטיות חופש העיתונות מעוגן בחוקה, ובהן:

  • בארצות הברית, התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אוסר על חקיקה העלולה לפגוע בין היתר בחופש הדיבור ובחופש העיתונות.

יש מדינות שבהם חופש העיתונות נרמס, למשל באמצעות כליאתם של עיתונאים. בטורקיה, למשל, בשלושת החודשים הראשונים של 2010 עמדו לדין 216 עיתונאים, בעיקר בגין הפרת החוק למלחמה בטרור, או הסעיף ההאוסר על פגיעה באומה הטורקית.‏[1]

חופש העיתונות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש העיתונות בישראל אינו מעוגן בחקיקה ראשית או משנית, אלא בפסיקות בית המשפט העליון, למן ההכרעה בבג"ץ קול העם שניתנה בשנת 1953.

בישראל, בניגוד לרבות מהדמוקרטיות האחרות, יש לממשלה סמכות לסגור עיתונים. סמכות הסגירה היא על פי פקודת העיתונות משנת 1933 אשר מחייבת לקבל רישיון ממשלתי לפני הוצאה לאור של עיתון, ומאפשרות לסגור עיתונים כמעט ללא התראה. בנוסף, תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 כוללות, בין היתר הענקת סמכויות רחבות לצנזורה הצבאית - תקנות אלה תקפות עד היום.

כדי למנוע חיכוכים בלתי פוסקים בין אמצעי התקשורת לצנזורה, התקבל בשנת 1949 "הסכם הצנזורה" ועודכן שנית בשנת 1951 בין נציגי התקשורת לנציגי צה"ל. על פי ההסדר זה העיתון ביצע מעין צנזורה עצמית בנושאים הקשורים לביטחון המדינה. בתמורה הצנזורה הצבאית התחייבה שלא להפעיל את הסמכויות הנרחבות שמקנה לה החוק, אם הדבר לא היה נחוץ. הסכם זה החזיק מעמד עד פרשת "שניצר" בשנת 1988, בה חידד בג"ץ את מטרתה של ועדת הצנזורה למנוע פרסום של ידיעות רק כאשר יש "ודאות קרובה" לפגיעה בביטחון המדינה

התנגשויות של חופש העיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות רבות קורה לא אחת שזכויות אדם עשויות להיפגע על ידי זכויות אחרות המתנגשות עימן. חופש העיתונות מתנגש לא אחת עם זכויות יסוד וחרויות אחרות שיש המזהים עם דמוקרטיה, למשל במקרים הבאים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט אלבין, כרוניקה של דלדול התבונה: אתיקה בפרקטיקה העיתונאית, הקיבוץ המאוחד, 2004.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי בראל, בגין פגיעה באומה, באתר הארץ, 16.6.2010