חופש התנועה
חופש התנועה היא נגזרת של הזכות לחירות, הקובעת שזכותו של כל אדם לנוע ממקום למקום בחופשיות, מבלי חשש שיבולע לו או יאונה לו כל רע, או שמישהו ינסה לעצור בעדו או לגבות ממנו תשלום על עצם איפשור התנועה. בין בתחומי מדינתו, ובין בתחומיהן של מדינות אחרות.
זכות זו שקבועה בחוקה של מדינות דמוקרטיות רבות, קובעת כי לאזרחי המדינה יש זכות לעזוב את המדינה ואף לחזור אליה בכל עת שירצו בכך. ויש להם זכות לנסוע בתוככי המדינה, לגור ולעבוד בכל מקום מתחומי המדינה שבו יחשקו, מבלי שהמדינה תתערב או תפריע בכך.
חופש זה אינו מוחלט: אדם שחי במדינה דמוקרטית יכול לנוע בתחומה בחופשיות (פרט לכבישי אגרה ודוגמאות דומות בהן יאלץ לשלם על הזכות לנוע) ואף לצאת ממנה (בתנאי שאין נגדו צו איסור יציאה מן הארץ), אך בכניסתו למדינות אחרות הוא צריך את אישורן, שבא לידי ביטוי במתן אשרה, לדוגמה.
ניתן להגביל את חופש התנועה בצו של בית משפט כגון:כליאה, מעצר בית, אשפוז כפוי ועיכוב יציאה מהארץ. כמו כן ישנם אזרחים שחופש תנועתם עלול להפגע בשל סיבות שונות. חופש התנועה של אסירים לשעבר בתקופת מבחן מוגבל בהרבה מדינות. חופש התנועה בישראל של משרתים בכוחות הביטחון מוגבל, והם צריכים לקבל אישור ממקום עבודתם כדי לצאת מגבולות ישראל. מצב זה היה תקף במשך עשורים ארוכים גם כלפי חיילי מילואים.
[עריכה] חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו
במדינת ישראל חופש התנועה מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (סעיף 6):
- א. כל אדם חופשי לצאת מישראל.
- ב. כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ענת ברסלע, אי-תנועה: שלילת חופש התנועה מפלסטינים בגדה המערבית, בצלם, 2007
