חוק בדר-עופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק בדר-עופר הוא הכינוי שניתן לחוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 4) תשל"ג-1973, שהחליף את סעיף 81(ד) לחוק הבחירות לכנסת, ושקובע את חלוקת הקולות בבחירות לכנסת - על ידי "שיטת הממוצעים הגבוהים ביותר" (אנ') - שנותנת עדיפות למפלגות הגדולות, תוך תיקון השיטה הישנה - "שיטת השאריות הגבוהות ביותר" (אנ') - שנתנה עדיפות למפלגות הקטנות. התיקון החדש קרוי על-שם שני חברי הכנסת שיזמו אותו בישראל, יוחנן בדר מגח"ל ואברהם עופר מהמערך. השיטה זהה ל"שיטת ג'פרסון" (אנ'), שהנהיג הנשיא האמריקני תומאס ג'פרסון להקצאת מספר חברי הקונגרס למדינות ארצות הברית. התוצאה הסופית המתקבלת על פי שיטה זו, זהה לתוצאה הסופית המתקבלת על פי שתי השיטות הידועות יותר: "שיטת ד'הונט" (אנ') (שהציע המתמטיקאי והמשפטן הבלגי ויקטור ד'הונט בשנת 1878), ו"שיטת הגנבך-בישוף" (אנ') (שהציע הפיזיקאי השווייצרי אדוארד הגנבך בישוף באותה תקופה), בעוד ששתי השיטות האחרונות שונות משיטת בדר-עופר (שיטת ג'פרסון) רק בדרך ההגעה לתוצאה הסופית. השיטה נהוגה בעשרות מדינות נוספות, ובהן צ'ילה, ספרד, פולין, פינלנד וטורקיה.

דרך חלוקה זו הונהגה בזמן הבחירות לאספה המכוננת בשנת 1949, ובוטלה החל מהבחירות לכנסת השנייה. בחוק הנוכחי נכלל תיקון מס' 4 לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969,‏[1] שהתקבל בכנסת ב-4 באפריל 1973 והופעל לראשונה בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973.

החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור השיטה מופיע בסעיף 81 לחוק הבחירות לכנסת. בתום ספירת הקולות בבחירות לכנסת נקבע מספר הקולות הנחוצים למושב בכנסת (המודד למנדט) באמצעות חלוקת סך כל הקולות שקיבלו הרשימות שעברו את אחוז החסימה במספר המושבים בכנסת - 120. לאחר מכן מוקצים לכל רשימה מנדטים כמספר השלם המתקבל מחלוקת מספר הקולות שקיבלה במודד למנדט. בסוף תהליך זה נותרים מצד אחד מנדטים שלא הוקצו, ולכל מפלגה ישנם עודפי קולות - השארית שמעבר למספר המנדטים השלמים שקיבלה. כעת יש להחליט על אופן חלוקת המנדטים שלא הוקצו. דרך אחת לעשות זאת היא לתת מנדט ראשון למפלגה בעלת העודפים הגדולים ביותר, מנדט שני למפלגה בעלת העודפים הבאים בגודלם, וכך הלאה, עד להקצאת כל המנדטים הפנויים. שיטה זו הייתה נהוגה מהבחירות לכנסת השנייה עד הבחירות לכנסת השביעית.

"חוק בדר עופר" יצר שיטה מורכבת יותר לחלוקת המנדטים שלא הוקצו, אך מיטיבה עם המפלגות הגדולות. לפי שיטה זו, בחלוקת המנדטים שלא הוקצו מתייחסים לא רק לקולות העודפים של כל מפלגה, אלא לכלל הקולות שקיבלה, ולשם הקצאת מנדט נוסף בודקים מי המפלגה ש"תשלם" תמורתו את המספר הגדול ביותר של קולות, כאשר גובה התשלום מחושב באמצעות חלוקת כלל הקולות שניתנו למפלגה בכלל המושבים שיהיו לה, כולל המושב הנוסף שהקצאתו עומדת על הפרק.

דרך השימוש בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה תמחיש את ההבדל שבין שתי השיטות. בבחירות נספרו 1,200,000 קולות כשרים, ולכן "מחירו" הבסיסי של כל מנדט הוא 10,000 קולות.
בבחירות השתתפו שלוש מפלגות: א' זכתה ב-901,000 קולות, ב' זכתה ב-203,000 קולות, ג' זכתה ב-96,000 קולות. בהתאם לכך, למפלגה א' ניתנים 90 מנדטים, למפלגה ב' ניתנים 20 מנדטים, ולמפלגה ג' ניתנים 9 מנדטים. נותר מנדט אחד שלא חולק. בשיטה שקדמה ל"חוק בדר עופר", ברור שהמנדט העודף יינתן למפלגה ג', שלה 6,000 קולות עודפים, לעומת 1,000 קולות עודפים למפלגה א' ו-3,000 קולות עודפים למפלגה ב'. בהתאם ל"חוק בדר עופר" יש לבדוק כמה תשלם כל מפלגה תמורת כל מנדט אם תקבל מנדט נוסף:

  • מפלגה א': 9,901 קולות ( = 901,000 חלקי 91)
  • מפלגה ב': 9,666 קולות ( = 203,000 חלקי 21)
  • מפלגה ג': 9,600 קולות ( = 96,000 חלקי 10).

בהתאם לתחשיב זה, המנדט הנוסף יינתן דווקא למפלגה א'.

טבלה מסכמת:
סה"כ: 1,200,000 קולות.
מדד למנדט: 10,000 קולות.

מפלגה מספר קולות מספר מנדטים קולות עודפים חלוקה בעבר קולות למנדט על פי בדר-עופר
א' 901,000 90 1,000 90 9,901 91=90+1
ב' 203,000 20 3,000 20 9,666 20
ג' 96,000 9 6,000 10=9+1 9,600 9
סה"כ 1,200,000 119 - 120 - 120

בשנים האחרונות[דרושה הבהרה], חולקו בדרך זו בין 3 ל-10 מנדטים בכל קדנציה של הכנסת.

הסכמי עודפים והחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלוקת המנדטים יש מורכבות נוספת, הנובעת מקיומם של הסכמי עודפים בין מפלגות. כאשר שתי רשימות חותמות ביניהן על הסכם עודפים, מחשבים את המודד עבור שתי הרשימות יחד כאילו היו רשימה אחת, וכך הן מגדילות את סיכוייהן לזכות במנדט נוסף. אם הן מקבלות מנדט נוסף, נערך חישוב נוסף של המודדים של שתי המפלגות בנפרד כדי לקבוע לאיזו מהן יינתן המנדט. למשל, אם בדוגמה לעיל יחתמו מפלגות ב' וג' על הסכם עודפים ביניהן, המודד המשותף שלהן יהיה 9966 קולות (299,000/30), והמנדט הנוסף יינתן למפלגה ב' שיש לה את המודד הגבוה מבין שתיהן. בדרך כלל מפלגה חותמת על הסכם עודפים עם מפלגה הקרובה אליה בעמדותיה, כדי שאם היא לא תזכה במנדט נוסף הוא לפחות יינתן למפלגה מאותו מחנה פוליטי.

הסכמי עודפים לפי שיטת חלוקת המנדטים הישנה היו יכולים לגרום גם לאובדן מנדט, כאשר העודפים של המפלגה שהספיקו למנדט נוסף הועברו לחתומה השנייה על ההסכם, שממילא הייתה מקבלת מנדט בגלל העודפים שהיו לה. אולם בהתאם לשיטת החישוב של חוק בדר-עופר, הסכם עודפים לא יכול לגרום לאובדן מנדט; מכיוון שמספר הקולות למושב של שתי המפלגות ביחד, כפי שחושב כשהחוק בתוקף, הוא ממוצע משוקלל של מספרי הקולות למושב של כל מפלגה בנפרד, ולכן בהכרח גדול יותר מהמספר הקטן מבין השניים.‏[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 4), תשל"ג-1973, ס"ח 692 מיום 9 באפריל 1973, באתר "נבו"
  2. ^ מהסיבה הזאת, המפלגה שיש לה פחות קולות למושב (ורק היא יכלה לאבד מנדט בגלל הסכם העודפים שחתמה, במקרה שמספר הקולות למושב שלה גדול מזה של מפלגה א') - לא תאבד מנדט בגלל הסכם העודפים, מפני שממילא לא הייתה לה אפשרות לאבד מנדט במקרה הזה.