חוק גולדווטר-ניקולס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק גולדווטר-ניקולסאנגלית: Goldwater-Nichols Department of Defense Reorganization Act of 1986 -חוק גולדווטר-ניקולס בעניין הארגון מחדש של משרד ההגנה) הוא חוק פדרלי משנת 1986, המגדיר מחדש את מבנה הפיקוד של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. החוק הקרוי על שם יוזמיו, הסנטור בארי גולדווטר וחבר בית הנבחרים ויליאם ניקולס, זכה לרוב עצום של 95 סנטורים ללא מתנגדים ושל 327 מחברי בית הנבחרים מול 27 מתנגדים בלבד. זהו השינוי המקיף ביותר שנערך מאז יסוד משרד ההגנה האמריקני באמצעות חוק הביטחון הלאומי משנת 1947.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במהלך מלחמת העולם השנייה התבררה בעיית השליטה על מרכיבי הכוח הצבאי האמריקני כאשר הוראותיו של המפקד העליון-הנשיא, הועברו ממנו אל מזכיר הצי בעניין הפעילות הימית, ואל מזכיר המלחמה בעניין הפעילות ביבשה ובאויר. גבולות הסמכות והאחריות המטושטשים הובילו לבעיתיות של השליטה והבקרה על הפעילות הצבאית, וכפועל יוצא מכך גם על היעילות ואפקטיביות של ביצוע המשימות עצמן, הביאו ליצירת התפקיד המאוחד של שר ההגנה בחוק משנת 1947, ולפיו כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית, הוכפפו לדרג אזרחי אחד בכפיפות למפקד העליון של הכוחות המזוינים –הנשיא.

הפיקוד בפועל על הכוח הצבאי היה נתון בידי המפקדים המקצועיים של הזרועות, המוכרים כמטות המשולבים. יו"ר המטות המשולבים ביחד עם הדרג האזרחי, שר ההגנה דיווחו ישירות לנשיא וקיבלו ממנו את הוראות הביצוע והפיקוח.

מבנה פיקודי מבוזר זה יצר פיתוח של תורות לחימה, הצטיידות, ופיתוח כוח אדם נפרד של כל אחת מהזרועות אשר למעשה לא היה כל קשר מבצעי ותכנוני ביניהן, ולא פתרה את בעיית התקשורת וחוסר היעילות המלווה בכשלים מבצעיים.

התפתחות הלוחמה המשולבת של כוחות יבשה אויר וים במהלך שנות ה-70 של המאה העשרים חייב יצירת שינוי תפקודי של הפיקוד על הזרועות השונות במטרה ליצור אינטגרציה תפיסתית של מבנה הכוח אשר תוביל לתיאום ושילוב של הפעילות המבצעית בממדי הפעילות השונים.

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה העיקרית של החוק הייתה לפתור את המתח הפנימי המובנה והיריבות המבצעית בין הזרועות השונות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית אשר גרמו לכשלים מבצעיים במהלך עימותים צבאיים מאז מלחמת וייטנאם, ואשר קיבלו משנה תוקף עם כישלון הטיפול במשבר בני הערובה באירן והפלישה לגרנדה.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות הגיזרה של פיקודי הקרב האזוריים

השינוי החשוב ביתר שמציג החוק הוא ההגדרה מחדש של שרשרת הפיקוד על הכוחות המזוינים של ארצות הברית.

על פי החוק שרשרת הפיקוד מתחילה בנשיא, ועוברת באמצעות מזכיר ההגנה ישירות אל מפקדי הפיקודים הקרביים האזוריים (Unified Combatant Command (UCC)), תוך עקיפה של ראשי המטות המשולבים. החוק מגדיר את המטות המשולבים כיועץ המקצועי של הנשיא ושר ההגנה, והאחראים על בניין הכוח, האימונים, והציוד עבור הפיקודים הקרביים האזוריים.

יו"ר המטות המשולבים הפך למעשה ליועץ הצבאי העליון של הנשיא ומזכיר ההגנה ושל המועצה לביטחון לאומי, ואיפשר לו מבט רחב וראיה אסטרטגית כוללת של הפעילות הצבאית.

הזרועות עצמן הפכו לגופי תכנון של תורות לחימה, וארגון של כח אדם, ציוד, ואימונים עבור הפיקודים המבצעיים, וראשיהן למינהלנים ולא למפקדים בפועל של כוחות קרביים.

ברוח עקרונות החוק הוקמו פיקודים קרביים המחולקים על פי גבולות גיזרה קבועים על פני אזורים שונים של כדור הארץ שהם למעשה צבאות שלמים בעלי כושר פעולה עצמאי, המורכבים מכוחות אויר יבשה ים וכן כל הכוחות תומכי הלחימה והאדמיניסטרציה הקשורים אליהם. בנוסף אליהם הוקמו פיקודים קרביים למשימות מיוחדות ברחבי העולם כגון: תובלה, משימות מיוחדות, ואסטרטגיה.