חוק ההידקקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק הַהִדַּקְקוּת (ידוע גם כן בשם: חוק ההידלדלות), הוא חוק בבלשנות היסטורית, המבטא את ההפך של חוק פיליפי. חוק ההידקקות מתאר תהליך שאירע בשפה העברית[1] שבו בחלק מהמקרים התנועה הקצרה a (פתח) הפכה לתנועה i הקדומה (חיריק חסר או צירי) במילים עם הברה בלתי מוטעמת וסגורה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגייה הפתוחה (פתח) מידקקת/מידלדלת והופכת להגייה מצומצמת יותר (חיריק / צירי), מעין הידקקות.

דוגמאות לחוק ההידקקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוק זה, שם העצם פַּת בתוספת כינויי הקניין, נהגה בתחילה כ-פַּתִּי/ פַּתַּם, ועם הזמן חל תהליך שבו הפתח בצורה זו הוחלף לחיריק וכך הפכה צורת הקניין הנ"ל לפִּתִּי ופִּתָּם. הסבר דיאגרמי לתהליך הנ"ל: פַּת > פַּתִּי > פִּתִּי. דוגמאות נוספות: גַּת > גַּתּוֹת > גִּתּוֹת וכן כַּת > כַּתִּים > כִּתּוֹת.

בשמות המלרעיים, שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא שלאחריו, כגון:גַּל, גַּלִי, גַּלְּךָ, גַּלְּכֶם, גַּלִּים, גַּלִּי; סַל, סַלּוֹ, סַלְּכֶם, סַלֵּיכֶם;... יוצאים מהכלל השמות הבאים, שבהם בא בנטייה חיריק במקום הפתח: גַּת, גִּתּוֹת; כַּת כַּתִּים, כִּתּוֹת; סַף, סִפִּים; מַס, מִסִּים; צַד, צִדּוֹ; פַּת, פִּתּוֹ; בַּת, בִּתּוֹ[2].

ביקורת והסתייגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן, בדומה למה שאירע לחוק פיליפי, התעוררה בקרב החוקרים הסתייגות מחשיבוּת חוק זה, אחר שגילו בו חוסר עקיבות.

בספר לימוד הקורס של פרופ' חיים רבין מהאוניברסיטה העברית נכתב כך:

"נוסף על כך, חוק ההידלדלות פועל בחוסר עקיבות הרבה יותר מובלטת מאשר חוק פיליפי.[3]

פרופ' עזי ארנן כתב:

ניסוח חוקי מעתק אחרים בתחום התנועות ובייחוד במה שנוגע ליחסי התנועות i ו-a הקצרות, הידועים בשם 'חוק פיליפי' ו'חוק ההידלדלות', נתקל בקשיי קשיים. חוקים אלה טעונים כל כך הרבה הסתייגויות ונימוקים לאי תחולה, ששוב למעשה אין להם תוקף של חוק.[4]

במקרה של בתו, נהוג כיום לחשוב שהמקור הוא דווקא בנתו כבערבית, והמילה בת היא זו שעברה את השינוי. וכך גם בדוגמאות רבות אחרות.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיון וקמרון, "חילופי התנועות פתח וחיריק בהברה סגורה לא מוטעמת בעברית המקראית ושאלת חוק ההידקקות" לשוננו נט (תשנ"ו), עמ' 7–39.
  • רפאל ניר, פרקים בתולדות הלשון העברית, כרך 4, 2004, עמ' 172 (סעיף 7: "מילים שבהן חל חוק ההידקקות").
  • משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, מוסד ביאליק, 2009, "חוק ההידלדלות בלשון חכמים", עמ' 12.
  • שלמה מורג, עדה ירדני, אהרן ממן, אברהם בן־אמיתי, תורת ההגה והצורות של העברית, פונטיקה ופונולוגיה, הוצאת מאגנס, 2009, עמ' 176.
  • חיים רבין, שפות שמיות – פרקי מבוא, מוסד ביאליק, 1991, עמ' 95.
  • עוזי ארנן, המילה האחרונה, אוניברסיטת חיפה, 2003, עמ' 63.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו סול ליברמן, ספר חנוך ילין (קובץ מאמרים), קרית ספר, 1963, עמוד 157 בשם הפרופ' חיים רבין "תקופת פעילות חוק פיליפי, קדמה לזו של חוק ההידלדלות ביותר מאלף שנים"; ראו שם עוד אודות הנושא של חוק ההידלדלות.
  2. ^ מתוך ילקוט הפירסומים 872, י"ז באלול תשכ"א, 20/8/1961 (בתוך כללי הפתח).
  3. ^ תורת ההגה של העברית המקראית, חוברת לשיעור של חיים רבין, 1970, עמוד 19. ראו שם מספר דוגמאות ודיון בנושא.
  4. ^ מתוך עוזי ארנן, המילה האחרונה, עמוד 63.
  5. ^ אורנן, עמ' 63