חוק העבד הנמלט 1793

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק העבד הנמלט 1793אנגלית: Fugitive Slave Act of 1793) הוא חוק הקובע כלים לישום סעיף העבד הנמלט בחוקת ארצות הברית (סעיף 4 בפרק השלישי, אשר בוטל בתיקון ה-13 לחוקה) כדי להבטיח את זכותו של בעל עבדים להשיב אליו עבד שנמלט. חוק העבד הנמלט משנת 1793 יצר מנגנון חוקי באמצעותו ניתן להגשים מטרה זו.

החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו הרשמי של החוק הוא "חוק בעניין נמלטים מן הדין, ואנשים הבורחים משרות אדוניהם". החוק נוסח באופן המבטיח לבעלי עבדים להשיב אליהם את עבדיהם מכל מדינה בארצות הברית (סעיפים 3 ו-4), וכן לתת למדינות סמכויות לעצור אנשים הנמלטים מאימת החוק (סעיפים 1 ו-2), שני מקרים שאינם זהים. אף שחוקת ארצות הברית קבעה כי יש להשיב לאדוניהם עבדים נמלטים, הצעדים המעשיים הצריכים להינקט כדי להגשים מטרה זו לא נקבעו בחוקה והיה צורך לקבוע זאת בחוק‏[1]. משכך הקונגרס האמריקאי עשה שימוש בסמכותו לחוקק חוק זה.

החוק יוצר מנגנון משפטי באמצעותו כל מדינה ממדינות ארצות הברית יכולה לעצור עבדים נמלטים, להביאם בפני שופט ולהשיבם לאדוניהם, וכן נותנת למדינות את הסמכות לדרוש השבת עבדים זו מזו. החוק הגדיר כפשע מעשי עזרה לאנשים הנמלטים מן החוק ולעבדים נמלטים. בעוד שסיוע לעבריין נמלט הוא עבירה שבצידה עונש מאסר וקנס, עזרה לעבד נמלט היא עבירה שבצידה קנס בלבד. על פי החוק עבד נמלט נותר במעמד עבריין לכל חייו (אלא אם כן אדוניו משחרר אותו מעבדותו), וניתן לעוצרו בכל עת בכל שטחי ארצות הברית, לצד כל ילד שנולד לו מאמהות שפחות. הקונגרס נתן תוקף לחוק העבד הנמלט בחודש פברואר 1793 ונשיא ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון אישרר אותו בחתימת ידו.

עיקר הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

סעיף 3. יהא זה אף חוק, כי כאשר אדם המוחזק בעבדות בכל מדינות ארצות הברית, או כל טריטוריה מצפון-מערב או דרום לנהר אוהיו, תחת החוקים אשר שם, ימלט לכל חלק אחר ממדינות או טריטוריות אלה, האדם שלו הוא חב עבדות או שרות, סוכנו או עורך דינו, הוא בעל סמכות לתפוס או לעצור את הנמלט מעבדות, ולהביאו אותו בפני שופט של אחד מבתי המשפט הפדרליים של ארצות הברית, היושב או קיים באותה מדינה, או בפני כל שופט, בעדות שבעל-פה או בתצהיר שנגבה ואושר בידי שופט של כל מדינה או טריטוריה, ולפיו האדם שנתפס או נעצר הוא אכן עבד או שפחה שנמלטו, החייב שרות או עבודה לתובע אותו או אותה, תהא זו חובתו של שופט ליתן אישור לתובע שכזה, או לסוכנו, או עורך דינו, אשר יהא בו די כדי להעביר את הנמלט מעבדות אל המדינה או הטריטוריה ממנה הוא או היא נמלטו. סעיף 4. עוד נחקק כי כל אדם אשר באופן מודע ומרצון יפריע או יכשיל תובע שכזה, סוכנו, או עורך דינו, בתפיסתו או מעצרו של הנמלט מעבדות, או שיציל את הנמלט מידי התובע, סוכנו, או עורך דינו, לאחר שנעצר מתוקף הסמכות הניתנת בזאת בחוק זה, או שישכן או שיסתיר אדם שכזה לאחר שהבחין כי הוא או היא נמלטים מעבדות, כפי שפורט לעיל, יהא חב בעבור כל אחת מן העבירות, לשלם קנס של חמש מאות דולר. את הקנס ניתן להעביר לידי התובע, במעשה או בחוב, בכל ערכאה המוסמכת לדון בעניין, ובכך לחסוך למי שתובע את העבד או שרותו את הצורך לפעול לתביעת נזקיו.

Cquote3.svg

החוק נידון בקונגרס האמריקאי החל מ-5 בנובמבר 1792 ועד 2 במרץ 1793. נוסח החוק המקורי נמצא בדברי ימי הקונגרס‏[2]

השפעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחוק הייתה השפעה משמעותית על עבדים למשך חייהם, אף שכמה מבעלי העבדים לא היו מרוצים מנוסח החוק. במקרה אחד, שפחה בשם אונה ג'אדג', אחת מן השפחות בשרותה של מרתה וושינגטון, עבדה עבורה בוירג'יניה ובבית הנשיא בפילדלפיה בעת שזו הייתה בירת ארצות הברית וג'ורג' וושינגטון היה הנשיא. ג'אדג' נמלטה בשבת, 21 במאי 1796. ג'ורג' וושינגטון ניסה פעמיים לתפוס את השפחה הנמלטת, זמן קצר לאחר שברחה, ואפילו גייס לעזרתו את מזכיר האוצר, אוליבר וולקוט, במכתב מיום 1 בספטמבר 1796. לאחר מכן ניסה לגייס את אחיינו למאמץ, אולם הוא כשל בשני הניסיונות שנעשו בחשאי כדי שלא לעורר עניין ציבורי‏[3].

השפחה הנמלטת ג'אדג' סיפרה על כך בראיון לכומר בנג'מין צ'ייס, אשר התפרסם כמכתב למערכת בעיתון שיצא כנגד העבדות, The Liberator, ב-1 בינואר 1847. במאמר כתב צ'ייס שהעובדה שחלפו 50 שנה מעת שנמלטה לא תושיע אותה במידה ויורשיה של מרתה וושינגטון ירצו לפעול נגדה על פי החוק‏[4].

החוק אף תרם לשגשוג ענף איתור ותפיסת עבדים נמלטים, והביא להשבת עבדים רבים לאדוניהם. החוק הקשה על אמריקאים אפריקאים בארצות הברית באופן כללי, בין אם היו עבדים או אנשים חופשיים, כיוון שרודפי עבדים נמלטים ניסו לתפוס אמריקאים אפריקאים חופשיים גם כן. היו מקרים רבים שבהם שחורים חופשיים במדינות הצפון, אשר מעולם לא היו בעבדות, נתפסו והובאו למדינות הדרום, שם נמכרו לעבדות. אחד מן המקרים הללו היה סולומון נורת'ופ אשר נולד בשנת 1808 לערך לאב שהיה עבד משוחרר והתגורר במדינת ניו יורק. סולומון פותה במעשה מרמה להגיע לוושינגטון די.סי., נתפס שם ונמכר לעבדות בשנת 1841. הוא היה עבד במשך 12 שנה, והיה אחד הבודדים שזכו בחירותם בנסיבות כאלה. מאוחר יותר תבע את האדם שהיה מעורב בתפיסתו, אולם לא היה יכול למסור עדות בבית המשפט מכיוון שהיה שחור. עיתון הניו יורק טיימס פרסם מאמר על המשפט ב-20 בינואר 1853‏[5]. בשנת 1855 נורת'ופ פרסם ספר זכרונות "שתים עשרה שנים כעבד"‏[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marcus D. Pohlmann, Linda Vallar Whisenhunt Student's guide to landmark congressional laws on civil rights
  2. ^ Acts of Congress, pp. 1414-1415.
  3. ^ Stephan Salisbury, A slave's defiance. Philadelphia Inquirer, 1 July 2008
  4. ^ Two 1840s Articles on Oney Judge
  5. ^ THE KIDNAPPING CASE. Narrative of the Seizure and Recovery of Solomon Northrup. INTERESTING DISCLOSURES New York Times, 20 January 1853
  6. ^ Solomon Northup,David Wilson, Twelve years a slave