חוק הרחם החופשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ענישת עבד בברזיל.

חוק הרחם החופשיפורטוגזית: Lei do Ventre Livre), הידוע גם בכינוי חוק ריו ברנקו, נחקק בפרלמנט הברזילאי ב-28 בספטמבר 1871 כשלב נוסף בתהליך ביטול העבדות בברזיל.

החוק קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאימהות שהיו שפחות, לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. החוק לא מילא את יעודו, שכן רק מעטים שוחררו בגיל 8.

בנוסף כונן החוק קרן לשחרור עבדים, אך לא היה די בהונה. כך, למשל, בין השנים 1876 ו-1886 שוחררו בידי הקרן 3,533 עבדים בלבד בבאהיה, ו-150 בלבד בפרנאמבוקו. זאת מתוך מעט יותר ממליון וחצי עבדים שהיו בברזיל בשנת 1872, שהיוו 15.2% מהאוכלוסייה כולה.

את החוק יזם הוויקונט ריו ברנקו ב-27 במאי 1871 בקבינט השמרני, ומכאן גם כינויו. הוא נימק את הצורך על ידי הגדרת העבדות כ"מוסד בלתי צודק", לא כל כך כלפי העבדים, אלא כלפי המדינה, שתדמיתה כלפי חוץ נפגמה מקיום העבדות בתקופה שבה בוטלה כבר ברוב חלקי העולם.

14 שנים לאחר חקיקת חוק הרחם החופשי שוחררו עבדים שגילם עלה על 60, ושלוש שנים לאחר מכן, ב-13 במאי 1888 סיים חוק הזהב את העבדות בברזיל באופן מוחלט.

החוק השפיע על חלקה הצפוני של המדינה, שנטה לעבר מדיניות של תשלום משכורות יותר מאשר למדיניות של עבדות. רבים מהעבדים ששוחררו תחת חוק הרחם החופשי היגרו לצפון על מנת לעבוד במטעים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Thomas E. Skidmore, Black into White: Race and Nationality in Brazilian Thought, Duke UP, Durham and London, 1993.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]