חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | א' בניסן תשס"ב |
| תאריך חקיקה עברי | 14 במרץ 2002 |
| גוף מחוקק | הכנסת החמש עשרה |
| תומכים | 39 |
| מתנגדים | 19 |
| נמנעים | 2 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 1834, עמ' 192 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד הביטחון |
| מספר תיקונים | 3 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 נחקק בישראל בשנת 2002, לאחר קביעת בג"ץ בפרשת פלונים[1] לפיה לשר הביטחון אין סמכות להחזיק במעצר מינהלי אזרחים לבנוניים כ"קלפי מיקוח", וכי ניתן להחזיק אנשים במעצר מינהלי רק כאשר הם עצמם מסוכנים לביטחון המדינה. בפסיקה בעתירה שהוגשה נגד שחרורם של מרבית העצירים (למעט דיראני ועובייד) בעקבות פסק הדין[2], העיר אהרן ברק כי בית המשפט לא רואה בהליך החקיקה המסתמן עקיפה של פסיקתו הקודמת, כי אם יצירת דין חדש.
החוק שנחקק מגדיר לוחם בלתי חוקי כ"אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין, או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל שלא מתקיימים לגביו התנאים המקנים מעמד של שבוי מלחמה במשפט הבינלאומי ההומניטרי, כמפורט בסעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית מיום 12 באוגוסט 1949 ביחס לטיפול בשבויי מלחמה".
החוק מסמיך את רמטכ"ל צה"ל להוציא צו כליאה נגד אדם שמוחזק בידי רשויות המדינה, ויש לו יסוד סביר להניח כי הוא לוחם בלתי חוקי. בתוך 14 ימים ממתן צו הכליאה יש להביאו בפני שופט בית המשפט המחוזי, לשם ביקורת שיפוטית על הצו. ביקורות נוספות נערכות אחת לחצי שנה. בנוסף, הסדיר החוק את זכותו של הכלוא לפגישה עם עורך דין במועד המוקדם ביותר האפשרי מבלי לפגוע בביטחון המדינה, אך לא יאוחר משבעה ימים מהוצאת צו הכליאה.
אחד הסעיפים המרכזיים בחוק, סעיף 7, קובע חזקה לפיה אדם שנמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל או שנטל חלק בפעולות איבה של כוח כאמור, יראו אותו כמי ששחרורו יפגע בביטחון המדינה כל עוד לא תמו פעולות האיבה של אותו כוח נגד מדינת ישראל, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת.
לאחר חקיקתו של החוק נמתחה עליו ביקורת, בטענה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי ועם העקרונות החוקתיים של מדינת ישראל[3]. הטענה הייתה, כי בפני ישראל עומדות שתי דרכים להתמודד עם לוחם כאמור שנפל בידיה: להחזיק אותו עד תום הלחימה כשבוי מלחמה, או להחזיקו במסגרת מעצר מינהלי כמו כל אזרח שנשקפת ממנו סכנה אינדיבידואלית. בנוסף, כאמור, ניתן להחזיקו במאסר פלילי עד תום ריצוי המאסר.
חוקתיותו של החוק עמדה לראשונה לביקורת בית המשפט העליון ביוני 2008, בעת שנדון ערעורם של תושבי רצועת עזה שנכלאו מכוח החוק בשל השתייכותם לחזבאללה[4]. נשיאת בית המשפט, דורית ביניש, קבעה בפסק דינה כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין עילה להתערבות בית המשפט. עם זאת, בית המשפט לא בחן את חוקתיותה של חזקת המסוכנות, לאחר שהמדינה הצהירה כי עד כה לא עשתה בה שימוש, ובכל אחד מהמקרים שעמדו על הפרק הוכיחה את מסוכנותו של הכלוא הספציפי. באותה פסיקה נקבע כי החוק נועד לחול רק על תושבי חוץ, ואילו כלפי אזרחים ותושבים ישראלים יש להשתמש בכלים המשפטיים האחרים העומדים לרשותם של גורמי אכיפת החוק[5]. עם זאת, בג"ץ סבר שניתן להכשיר את חזקת המסוכנות ה"קבוצתית" במקרים מסוימים, ויש לבחנה ממקרה למקרה.
במנותק מפסיקה זו תוקן החוק באוגוסט 2008[6], ונוספו בו הוראות הנוגעות לסמכות הכליאה הראשונית של הלוחם הבלתי חוקי, לקביעת מקום כליאתו ולזכותו להיפגש עם עורך דין ומניעתה. זאת, בעקבות הניסיון שהצטבר במהלך השנים ובעקבות הערות שהעירו בתי המשפט המחוזיים במהלך דיונים בהליכים שונים מכוח החוק. בנוסף, נקבעה בו הוראת שעה לשנתיים, שנועדה לתת מענה לסיטואציה שבה יילכד מספר רב של לוחמים בלתי חוקיים. הוראה זו קובעת לוחות זמנים גמישים יותר, מורידה את הדרג הצבאי המוסמך לקבל החלטות בעניין הלוחמים הבלתי חוקיים, ומקימה בתי דין צבאיים מיוחדים לעניין זה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים, האלוף שי יניב, הסמיכו בשנת 2008 את אל"ם ארז פורת, נשיא בית הדין הצבאי של פיקוד צפון וחיל הים לשמש כנשיא בית הדין הצבאי המיוחד שיוקם מכוח חוק זה, ולהיות מופקד על הטיפול בנושא מטעם צה"ל.
בתיקון מס' 3 לחוק הפך סעיף 10א של הוראת השעה, העוסק בלחימה בהיקף נרחב שבה יילכד מספר רב של לוחמים בלתי חוקיים, לסעיף קבוע בחוק[7].
עמדת בית המשפט לגבי המונח "לוחם בלתי חוקי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפסיקותיו השונות בעניין, לא קיבל בית המשפט העליון את הגישה לפיה קיימת קטגוריה של לוחמים בלתי חוקיים. בבג"ץ הסיכולים הממוקדים ציין השופט ברק כי "קשה לנו לראות כיצד ניתן להכיר בקטגוריה שלישית במסגרת פירושן של אמנות האג וז'נבה. לא נראה לנו כי הוצגו בפנינו נתונים מספיקים המאפשרים לנו לומר כי קטגוריה שלישית זו הוכרה, לעת הזו, במשפט הבינלאומי המנהגי. עם זאת, מציאות חדשה מחייבת לעיתים פרשנות חדשה. כללים שפותחו על רקע מציאות שהשתנתה יצטרכו לקבל פירוש דינמי אשר יתאים אותם, במסגרת כללי הפרשנות המקובלים, למציאות החדשה"[8].
אף בפסיקה שעסקה בחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, שבה וחזרה השופטת ביניש על עמדה זו, בקובעה שהחוק אינו קובע קטגוריה חדשה, אלא קובע הוראות לעניין מעצרם של אזרחים שהם לוחמים בלתי חוקיים[9].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- בצלם והמוקד להגנת הפרט, ללא משפט: מעצר מנהלי של פלסטינים על ידי ישראל וחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים
- מרדכי קרמניצר ויובל שני, הערת חקיקה בנושא חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, ניתן ב־12 באפריל 2000. פ"ד כרך נ"ד, חלק ראשון, עמ' 721
- ^ בג"ץ 2967/00 בתיה ארד ואחרים נ' כנסת ישראל ואחרים, ניתן ב־19 באפריל 2000. פ"ד כרך נ"ד, חלק שני, עמ' 188
- ^ הילי מודריק אבן-חן בהנחיית מרדכי קרמניצר, "לוחמים בלתי חוקיים או חקיקה בלתי חוקית?", נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דצמבר 2005;
"חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים פוגע בזכויות האדם", באתר האגודה לזכויות האזרח. - ^ ע"פ 6659/06 פלונים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 ביוני 2008
- ^ פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ביניש.
- ^ חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (תיקון והוראת שעה), התשס"ח-2008 באתר הכנסת
- ^ חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (תיקון מס' 3), התשע"ו-2016, באתר הכנסת
- ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל ואחרים נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־14 בדצמבר 2006, פסקה 28 לפסק דינו של ברק.
- ^ פסקה 14 לפסק הדין.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.