חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 בא לקבוע את סמכויות בתי הדין הרבניים בקשר לנישואין, גירושין ועניינים נלווים של בני זוג ששניהם יהודים. החוק קובע כי רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה. במקרה של גירושין יש לבית הדין סמכות רחבה יותר והוא מוסמך לדון, בכפוף לתנאים הקבועים בחוק, גם כאשר רק אחד מבני הזוג נמצא בישראל, אף אם איש מהם לא מתגורר בישראל ובלבד ששניהם אזרחים ישראלים. הדינים המסורתיים שהיו נהוגים עד לחוק זה בקרב היהודית ובכללם דיני הנישואין והגירושין האמורים, היו שייכים להלכה היהודית שהיא שיטת משפט עצמאית, ואינה חלק מן המשפט הישראלי במובן זה שהיא אינה נחקקת בבית המחוקקים הישראלי, ‏הכנסת, ואינה מתפרשת, ככלל, בפסיקתם של בתי המשפט הישראלים. החוק הזה נועד למעשה לעשות את הקשר בין בתי המשפט האזרחיים ובית הדין הרבני, שהמדינה קבלה על עצמה את קיומו, זה בצד זה.

החוק חוקק בשנת 1953, בתקופתם של שר הפנים חיים משה שפירא ושל משה שרת, שהיה ממלא מקום ראש הממשלה.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הוא חוק קצר ומכיל בס"כ 11 סעיפים. הסעיפים האלה מתחלקים למעשה לשלושה נושאים עיקריים שאותם בא החוק להסדיר בקשר בין בתי המשפט ובתי הדין הרבניים בכל הנוגע למעמד האישי לנישואין וגירושין:

  1. מעמד אישי ומשפחה - נישואין וגירושין
  2. מעמד אישי ומשפחה - בתי דין רבניים
  3. בתי משפט וסדרי דין - בתי משפט ובתי דין רבניים.

החוק בא להבהיר באיזה מצבים הסמכות נתנה על ידי המדינה באופן אבסולוטי לבתי הדין הרבניים, באיזה מצבים אין סמכות כזוף ובאיזה מצבים הסמכות מתחלקת בין בתי הדין הרבניים ובתי הדין לענייני משפחה. סעיף 1 מגדיר במפורש כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". גם עריכת נישואין וגירושין המוגדרת בסעיף 2 ניתנת כולה בסמכות בית הדין הרבני לאמור: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". סעיף 3 הוא סעיף מותנה הדן במצב של שיפוט אגב גירושין. הסעיף הזה מדגיש את המצב של הקדמת הפנייה לבתי הדין הרבניים באומרו: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג." סעיף 4 מדבר על אפשרות האישה הנשואה ליהודי, להגיש תביעה של מזונות ללא קשר עם גירושין. גם במצב כזה יש ייחודיות לבית הדין הרבני. "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין."

חליצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים 5 ו-7 מתייחסים למנהג החליצה. בעוד סעיף 5 מתייחס לסמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני- "תבעה אשה מיבמה בבית דין רבני מתן חליצה, יהא לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי בעניין התביעה, לרבות מזונות לאשה עד יום מתן החליצה", הרי סעיף 7 מתייחס על הכפייה הקיימת של צו החליצה והעברתו למעשה לבית המשפט המחוזי. "ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות איש לתת חליצה לאלמנת אחיו, רשאי בית משפט מחוזי, כתום שלושה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו." סעיף 7 הוא סופי - וסעיף 8 קובע זאת: "לצורך הסעיפים 6 ו-7 יראו פסק דין כסופי כשאין עוד ערעור עליו."

כפייה על מתן גט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 8 של סופיות הדיון חל גם על סעיף 6 הדן בכפייה על מתן גט וקבלתו הסעיף עבר תיקון ב-1955 ומאז לא שונה. גם הסעיף הזה מטיל על בית המשפט המחוזי את הסמכות לבצע את החלטות בית הדין הרבני, למעשה ללא כל שיקול דעת.

סמכות מבחינה בינלאומית לתביעות גירושין

החוק עבר הרחבה ותיקון בשנת 2005 ולסעיף 4 הוספו 3 תתי סעיפים מפורטים. מטרת הסעיפים האלה הייתה להסדיר את המצב של בני זוג שאינם באותה עת בישראל - ולקבוע את הסמכות הניתנת לבית הדין הרבני גם באותם מקרים שבן הזוג אינו תושב המדינה. אבל החוק מדגיש כי אין זו הקניית סמכות לבית הדין הרבני. אחת ממטרות ההרחבה הייתה להסדיר את הגירושין אצל בני הזוג כאשר הבעל אינו תושב יישראל וחלק מהדיונים נעשים בבתי הדין במקום מגוריו.

בשולי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי חוק זה העלו רבים את התהייה לגבי יצירת אי חופש דמוקרטי עקב חקיקה זו והיו שתהו האם החוק עומד בתנאי הזמן. בצד החוק נוספו חוקים נוספים שניסו להסדיר את המעמד של הנשים במקרים מיוחדים והסמכות הבינלאומית שנובעת מכך. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - יצר קושי נוסף בהתמודדות עם המצב שלכאורה אינו ברור בין בית הדין הרבני והאזרחי בנושאים אלה.