חורבת עומרית

חורבת עומרית
היסטוריה
תקופות	התקופה הביזנטית בארץ ישראל, המאה ה-1 לפנה"ס
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	33°13′06″N 35°39′47″E / 33.21833333°N 35.66305556°E
	(למפת אצבע הגליל רגילה) חורבת עומרית

חורבת עומרית היא אתר ארכאולוגי שבו שרידי מקדש רומי המתוארך למאה הראשונה לספירה. האתר שוכן למרגלות הגולן בתחום שמורת נחל חרמון, בין היישובים כפר סאלד מדרום ושאר ישוב מצפון, מצפון מזרח ובצמוד לקבר נבי יהודה. המקדש נהרס ברעידת אדמה בשנת 363 לספירה, ולאחר מכן, בראשית התקופה הביזנטית, נבנתה בשטחו קפלה קטנה שעשתה שימוש חוזר באבניו.

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר התגלה בשנת 1989 לאחר שרפה שהתרחשה באתר שבעקבותיו נחשף קטע של קיר מבנה. האתר שוכן על קצה של גבעה בגובה 159 מטר, צופה מערבה לכיוון בקעת החולה. מצפון לאתר נמצאים שרידי דרך רומית קדומה.

החפירות במקום החל בשנת 1999 על ידי משלחת מקולג' מקאליסטר מסיינט פול שבמינסוטה, בראשותו של פרופ' אנדרו אוורמן (Andrew Overman). במשלחת השתתפו מספר קולג'ים נוספים קולג' קרתגו מקנושה ויסקונסין שהצטרף לפרויקט בשנת 2006, קולג' קווינס מניו יורק וממכללת תל-חי בישראל. האתר נחפר במשך מספר עונות, והחפירה עדיין לא הסתיימה.

במהלך החפירות התגלה באתר מתחם של מקדשים שנבנו בתקופות שונות אחד בתוך השני. על פי השערת החוקרים המקדש הקדום הוא מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס. התיארוך נעשה על פי פרסקו שנמצא באתר על גבי קירות המבנה ורצפתו. המקדש השני מתוארך לסופה של המאה הראשונה לפני הספירה. זהו המקדש שבנה הורדוס באזור הבניאס לכבודו של הקיסר הרומי אוגוסטוס קיסר^[1]. קיומו של מקדש זה מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו. הורדוס בנה ארבעה מקדשים, את בית המקדש בירושלים, מקדש בקיסריה, מקדש בסבסטיה ומקדש באזור הבניאס. במשך השנים, בניגוד למקדשים האחרים, מקומו של המקדש לא היה ידוע.

המקדש השני נבנה על גבי המקדש הקדום ששולב במבנה. הוא שכן מתחת לרצפת מקדשו של הורדוס והגישה אליו הייתה דרך גרם מדרגות. המקדש של הורדוס נבנה על גבי פודיום שגובהו היה 2.5 מטר והוא נבנה באבני גזית. בחזית המבנה הייתה רחבה גדולה בנויה אבני בזלת. מהרחבה הוביל גרם מדרגות רחב למקדש. יוספוס מתאר את המקדש בקדמוניות היהודים, 15. הוא מציין שהמקדש נבנה מאבן לבנה בארצו של זנודורוס (היה שליט בממלכה היטורית) ליד המקום הנקרא פניאון.

המקדש שנבנה על גבי הפודיום הוא בצורת מלבן. בחזית המקדש ניצבו ארבעה עמודים (חלק מעיצוב הדיסטילוס אינ-אנטיס). המבנה כלל אולם ודביר. המבנה עבר שיפוץ בתחילת המאה ה-2, בשלב זה הוא הוקף בעמודים עם עיטורים קורינתיים.

לאחר שהמקדש נהרס ברעידת האדמה של שנת 363, נבנתה בשטחו כנסייה שעשתה שימוש חוזר באבני המקדש.

בין השרידים באתר ניתן לראות עמודים, קירות וכן כותרות קורינתיות, מזבח ובסיס לפסל. כמו כן יש מן האתר תצפית נוף מרשימה לכיוון עמק החולה ומקורות הירדן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרו אוברמן, דניאל שוולטר, מייקל נלסון, "מקדשים מהתקופה הרומית בחורבת עמרית שלמרגלות החרמון" (תורגם מאנגלית ונערך בידי גבי מזור), קדמוניות 146 (תשע"ד 2013), עמ' 81–88.