חורשיט אהמט פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חורשיט אהמט פאשה
(מחצית השנייה של המאה ה-18; אזור הקווקז
 - 30 בנובמבר 1822)
ליתוגרפיה מן המאה ה-19, שמורה במוזיאון מלחמת השחרור היוונית
מדינה של האימפריה העות'מאנית
וזיר גדול של האימפריה העות'מאנית
תקופת כהונה 5 בספטמבר 1812 - 1 באפריל 1815
הקודם בתפקיד לז אהמט פאשה
הבא בתפקיד מהמט אמין ראוף פאשה

חורשיט אהמט פאשה או חורשיד אחמד פאשה (נולד באזור הקווקז במחצית השנייה של המאה ה-18 - מת ב-30 בנובמבר 1822 בלריסה) היה איש צבא עות'מאני ממוצא גאורגי או אולי צ'רקסי, וזיר גדול (סדראזאד) של האימפריה העות'מאנית בשנים 1812- 1815

נולד באזור הקווקז, סבורים כי היה בן של כומר, ממוצא גאורגי או אולי צ'רקסי. בנעוריו נלקח לקושטא, הועבר לדת האסלאם וגויס לחיל היניצ'רים. התחבב על הסולטאן מהמוט השני ועלה בהדרגה בהייררכיה הפוליטית-מנהלית והצבאית.

במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פינוי מצרים על ידי צבאו של נפוליאון בונפרטה בשנת 1801, התמנה אהמט פאשה בראש העיר אלכסנדריה. בשנת 1804 היה למושל מצרים בדרגת וזיר בתמיכת ממלוכים ושכירי החרב האלבנים. פעמיים כרת ברית עם מוחמד עלי שהפך באותה תקופה לאחד המפקדים הבולטים במצרים.‏[1] בהמשך הוא יצר קשרים עם הנציג הדיפלומטי של בריטניה ופעל להרחקתו של מוחמד עלי ולוחמיו האלבנים ממצרים, בעזרת הבאת כוח של 3,000 "דלי" ("משוגעים") הכורדים מסוריה. אולם מעללי החיילים האלה רק הגבירו את זעם התושבים נגד חורישט פאשה ושלטונו השרירותי. מוחמד עלי שכבש את אהדת האוכלוסייה זכה לגיבוי חכמי הדת (עולמא) וראשי הגילדות בקהיר. ב-19 במאי 1805 הוא הטיל מצור על חורשיט במצודה של קהיר. חורשיט פאשה הפגיז את העיר מתוך המצודה, בעוד מוחמד עלי הפגיז בחזרה מעל גבעה. כשהגיע שליח מאיסטנבול עם הוראה לעזוב את קהיר ולהתפנות לאלכסנדריה, סירב חורשיט לעשות כן באומרו שמונה רשמית על ידי חאטי-שריף של הסולטאן. ניסה לקרוא לתגבורות אך אלו הובסו על ידי מוחמד עלי, שהצליח להשיג מידע על התכתבויותיו וקשריו. אחרי הגעתו למצרים של אדמירל הצי העות'מאני, קבודן פאשה, כשראה במו עיניו פירמן של הסולטאן שמינה את מוחמד עלי למושל, נכנע חורשיט פאשה ב-3 באוגוסט 1805 והסכים לעזוב את המצודה. הסולטאן מצא לו תפקיד חדש כמושל של סלוניקי. הימים הכאוטיים של שלטונו בקהיר היה דף בחייו שהעדיף לשכוח.

דיכוי המרידות של הסרבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שירות בצי העות'מאני, שימש חורשיט אהמט פאשה מושל (ואלי) של סלאניק, מוחפיז של ניש, מושל מוראהפלופונסוס, בטורקית:מורה) ומפקד הכוחות (סראסקר) בסופיה ומושל רומליה.

במרץ 1809 נשלח הפאשה לסרביה כדי לדכא את המרד של קראג'ורג'ה פטרוביץ'. הוא הצליח תוך קרבות קשים למנוע את שחרורה של ניש על ידי הסרבים והביס את כוחותיו של סטבאן סינג'ליץ' בקרב צ'גארסקה. ב-1810 נחל בקרב ורברין תבוסה מידי כוחות סרבים והגדוד הרוסי בפיקודו של יוסיף אורורק. התקדם בהמשך עד לשפך של מורבה אך נאלץ לעבור לחזית הבולגרית-ולאכית בעקבות חידוש הקרבות שם עם הצבא הרוסי. בעיר ניש נמצא עד ימינו מגדל (צ'לה קולה - Ћеле Кула) שהיה במקור בנוי באמצעות 952 מגולגולות של מורדים סרבים שנהרגו בקרב צ'גאר ב-1809. המגדל בגובה 4 מטר, מיוחס להורישט פאשה. בראש המגדל עומד לפי המסורת, גולגולתו של המנהיג הסרבי סינג'ליץ' עצמו.‏[2]

ב-5 בספטמבר 1812 חורשיט אהמט פאשה התמנה לווזיר גדול של האימפריה העו'תמאנית על ידי הסולטאן מהמוט השני. גם אחרי מינוי זה פעל בסרביה כמפקד עליון (סראסקר) והשלים את דיכוי המרד על ידי כיבושה מחדש של בלגרד באוקטובר 1813 כשעמד בראש צבא בן 80,000 לוחמים. באותה שנה התמנה גם כמושל האליט של בוסניה ובתוקף תפקיד זה נאבק בהצלחה גם נגד המרד הסרבי השני שבראשות מילוש אוברנוביץ'. במו"ם עם מילוש אוברנוביץ' היה הורשיט פאשה יותר נוקשה מעמיתו, עלי פאשה מאראשלי שהסכים לכינון הנסיכות הסרבית בחסות עותמאנית. בעקבות מרד היניצ'רים ב1815 הודח חורשיט אהמט מתפקידו כווזיר גדול, אך המשיך למלא תפקידים חשובים בהיירכיה המנהלית והצבאית. הוא שימש שוב בתפקידי מושל: בבוסניה, סלוניקי, קוואלה, אנטוליה, חלב ושוב במוראה (פלופונסוס).

הניצחון על עלי פאשה והמאבק במרד היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1820 קיבל את תפקיד המושל של פלופונסוס (Mora valisi) שמושבו בטריפוליצה אך לא הספיק לשהות שם זמן רב מפני שבינואר 1821 נשלח כ"סראסקר" להחליף את איסמעיל פאשה בראש המאבק נגד הפאשה המורד של יואנינה עלי מטפלנה. לפני שפנה צפונה, כבר הגיעו לאוזניו שמועות על אפשרות של מרידה בקרב יווני פלופונסוס. עם זאת פגישתו עם משלחת של נכבדים יוונים ב-8 בנובמבר 1821 הרגיע את חששותיו. ב-6 בינואר 1821 חורשיט יצא לדרך. השאיר מאחוריו בטריפוליצה את סגנו, הקיימקאם מהמט סאליח בראש חיל מצב של 1,000 אלבנים מוסלמים וגם את אשתו, הרמונו וחלק מאוצרו.

במרץ 1821 בעת שצבאו הטיל מצור על יואנינה, נודע לו על פריצת המרד בפלופונסוס שהיווה תחילת מלחמת העצמאות היוונית. חורשיט פאשה המשיך לפקד אישית על המלחמה ביאנינה והורה לעוזריו, עומר וריוניס ומהמט קסה פאשה לדכא את המרד שפרץ ברומליה המזרחית. באוקטובר 1821 טריפוליצה נפלה בידי המורדים. אחרי שבנובמבר 1821 הטיל מצור על מבצרו של עלי פאשה בזטריזה, בינואר 1822 הצליח חורשיד פאשה להתגבר על יואנינה ולהוציא להורג את עלי פאשה.

נשותיו וסגנו שוחררו באפריל 1822 תמורת כופר. באביב אותה שנה פיקד חורשיט פאשה על כמה מתקפות נגד תושבי סולי שעיכבו אותו במסע בחזרה למוראה. במאי נכשל במתקפתו בתרמופילה ביוני 1822 הוא הטיל על עומר וריוניס, הפאשה החדש של יואנינה, לפקד על הפעולות הצבאיות במערב יוון וב-17 ביוני נסע דרך טריקלה ללריסה על מנת לאסוף שם צבא בן 20,000-30,000 לוחמים מגויסים ברומליה ובולגריה במטרה לפלוש אל פלופונסוס ממזרח. בראש הכוחות האלה הוא מינה את מהמוט פאשה מדראמה, המכונה "דרמלי פאשה". כוחותיו צעדו דרך ליבדיה, עברו את תרמופילה, הפעם בלי שיתקלו בהתנגדות, וכבשו את קורינתוס. בדרך הכריז על חנינה. אולם על יד לריסה שלוש פעמים לוחמיו נהדפו בחזרה על ידי המורדים בפיקודו של אוליסס. החיילים טורקים בפיקודם של וריוניס ודראמלי סבלו ממחסור קשה במזון ונחלו מכות קשות מצד היוונים.

לפי מקורות אחדים [דרוש מקור] באותם ימים היה חורשיט פאשה חולה מאוד ונאלץ להפקיד את כל הפיקוד בידי יריבו הצעיר. בסוף יוני המורדים של קולוקוטרוניס הצליחו לנתק אל הקשר בין הטורקים בתסאליה ובין צבאו של חורישט. ב-26 בנובמבר 1822 בעת שהותו במטה בלריסה (ינישהיר-אי-פנר), חורשיט אהמט פאשה שם קץ לחייו על ידי רעל. יש אומרים, בזמן ששליח תליין (קפיג'י באשי) מטעם הסולטאן כבר הגיע לשם על מנת להורגו. הוא היה לווזיר הגדול היחיד בתולדות האימפריה העות'מאנית שהתאבד. לגבי מותו קיימות לפחות שתי גרסאות. לפי אחת מהן האשימו אותו בשדידת אוצרותיו של עלי פאשה טפלנה ונידון על ידי הסולטאן לבחור בין הוצאה להורג ובין התאבדות.‏[3]. האשמות אלה היו תוצאות תככיו של יריבו המר של חורשיט, יועץ הסולטאן, חאלט אפנדי.‏[4] לפי גרסה השנייה, הוא שם קץ לחייו בעקבות כישלון שני המהלכים הצבאיים שתיכנן נגד המורדים היוונים - המתקפה של עומר וריוניס נגד המצור על מיסולונגי והמתקפה של דרמלי פאשה בפלופונסוס. לדעת היסטוריונים אחדים העלמותם של עלי פאשה טפלנה ושל חורשיט אהמט פאשה גרמה לווקואום במנהיגות העות'מאנית מול המורדים היוונים‏[5].

חורשיט פאשה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995 - שמו מוזכר בסרט היווני "האוצר האבוד של חורסיט פאשה" (Ο χαμένος θησαυρός του Χουρσίτ Πασά), סרט קומדיה והרפתקאות של הבמאי סטברוס ציוליס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Murat Kasap Osmanlı Gürcüleri Gürcistan Dostluk Derneği, 2010 ׁ ׁ("גאורגים" ("דרום קווקזים") עות'מאנים)

Archive

Edouard Gouin, L'Egypte au XIX' siècle' (Paris, 1847 ;Aimé Vingtrinier, Soliman-Pasha (Colonel Sève) (Paris, 1886)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Brewer, The Greek War of Independence. The Struggle for Freedom from Ottoman Oppression and the Birth of the Modern Greek Nation., The Overlook Press, New York, 2001
  • Arthur Goldschmidt Biographical Dictionary of Modern Egypt p.106
  • ,1836 (D.Sandford, Th.Thomson , A.Cunningham - The Popular Encyclopedia,Blackie & Son Glasgow item: Greece (Revolution

pp.534-539

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [Yunan Labib Rizk The Assumption ch Al Ahram Weekly 1 Nr 735.March 2005 http://weekly.ahram.org.eg/2005/735/chrncls.htm]
  2. ^ Skull Tower in Nis in-Serbia News 2 March 2014
  3. ^ Thanos M.Veremis, John S.Koliopoulos Modern Greece: A History since 1821, Wiley-Blackwell 2010 עמוד 19
  4. ^ דו"חות השגרירות הבריטית בימי המרד היווני בשנים 1822-1821 - מלחמת העצמאות של יוון, עמוד 53
  5. ^ Thanos M.Veremis, John S.Koliopoulos עמוד 19