חותמות למלך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חותמות לַ‏מֶּ‏‏לֶ‏ךְ הוא כינוי שניתן לידיות קנקני אגירה שבהן הוטבעה הכתובת "למלך" בכתב עברי עתיק (למלכ) בעזרת חותמות. ההטבעה נמצאה על מספר גדול של קנקני אגירה (כ-2,000 קנקנים) שנמצאו באזור יהודה, ובמיוחד סביב ירושלים, והמתוארכים לדעת רוב החוקרים לתקופת מלכותו של חזקיהו מלך יהודה שמלך במאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולדעת אחרים‏[1] לימי כורש ודריווש מלכי פרס. סבורים כי הכדים הללו הכילו שמן או יין אשר הובאו כמסים לאוצר המלך והם נשלחו למקומות שונים לצורכי הצבא או לשימוש המינהל שהיה באותם הערים.‏[2]

חותמת "למלך", גלגל חמה דו-כנפי. שורה ראשונה: "למלך", שורה שנייה: "?ברן", כלומר חברון.

לא נמצאו החותמות המקוריות עצמן, אולם נמצאו כ-2,000 הטבעות על ידיות קנקנים, ובדיקת ההטבעות מעלה כי מספר החותמות שעשו בהן שימוש עמד כנראה על 21. כשלמעשה רווח השימוש במושג הנפוץ יותר: "חותמת" לתאר את ההטבעות.

סוגי החותמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הקנקנים הוטבעו המילים "למלך", ובחלק מן הידיות בשורה השנייה הוטבעו אחת מארבע מילים: שוכה, חברן, זיף באזור דרום הרי חברון ו"ממשת". מקומות אלו זוהו פרט ל"ממשת".

במרכז החותמת, בין "למלך" לבין שם העיר, הוטבע גלגל מכונף לעתים עם שתיים ולעתים עם ארבע כנפיים פרושות. לעתים מזהים בחותמות חיפושית מכונפת ויש הרואים בה מגילה עפה. סמלים אלו מוכרים כסמליהם של מלכי פרס (כורש - סמל ארבע-כנפי. דריווש - סמל דו-כנפי).

ישנה משפחה גדולה של חותמות שהוטבעו עליהן שמות פרטיים, חותמות אלו נמצאו לרוב בסמוך לחותמות "למלך", כלומר הן מאותה תקופה.

תפוצת החותמות, נכון לפב' 2006

תפוצת החותמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החותמות נמצאו בעיקר באזור ממלכת יהודה (68 אתרים), ורק חלק קטן (4 אתרים) נמצא בגליל ובעמקים. להלן רשימת 20 האתרים שבהם נמצאו המספר הגדול ביותר של חותמות "למלך":

האתר

תל לכיש
ירושלים
רמת רחל
גבעון
מצפה
תל בית שמש
מורשת גת (תל גודד)
גזר
חירבת אל-בורג'
מרשה
עזקה
תמנה (תל בטש)
גבעה
תל עירני, ליד קריית גת
חברון
שוכה, עמק האלה
בית צור
ערד
נחל תות, באזור אליקים
גת (תל צפית)

מספר החותמות

415
281
163
92
88
71
39
37
24
19
17
15
14
13
13
13
11
9
8
6

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למלך - מספר פירושים הועלו לגבי הביטוי "למלך":

  • שייך למלך יהודה
  • שייך לאדם פרטי בשם "מלך"
  • שייך למלכות
  • (קנקן) שיש לשלוח אל המלך

ארבעת המקומות

  • שוכה (סוֹכוֹ?) - כנראה מדובר בעיר מבוצרת בעמק האלה, שהיוותה מרכז צבאי ומינהלי בתקופת בית ראשון.
  • זיף - באזור מדבר זיף - דרום מדבר יהודה, מדרום לחברון.
  • חברן - היא העיר חברון.
  • ממשת (ממשית?) - כאן הועלו הצעות רבות וסותרות. אחת מהן אף הייתה ממשית (כורנוב), העיר הנבטית שבנגב. ואולם, לאחר חפירת רמת רחל על ידי יוחנן אהרוני, בלטה הצעתו של יגאל ידין ובעקבותיו גבריאל ברקאי (שחפר ברמת רחל בשנות השמונים), ש"ממשת" היא למעשה "ממשלת", כלומר המרכז השלטוני המלכותי של חזקיהו, ולטענת החופרים מרכז זה היה באותה תקופה ברמת רחל. חיזוק לדברים אלו ניתן לראות בישעיהו ל"ט:
חותמות למלך על ידיות קנקנים, מוזיאון הכט חיפה

וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם, חִזְקִיָּהוּ, וַיַּרְאֵם אֶת-בֵּית נְכֹתֹה אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל-בֵּית כֵּלָיו, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו: לֹא-הָיָה דָבָר, אֲשֶׁר לֹא-הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ--וּבְכָל-מֶמְשַׁלְתּוֹ.

ההסברים לחותמות עצמן

החל מהסבריו הראשונים של צ'ארלס וורן ב- 1870, הועלו מספר רעיונות להסביר את תופעת החותמות. לאחר חפירת תל לכיש בשנות השבעים ההסברים הצטמצמו:

  • הקנקנים המוטבעים היו כעין מזון לשעת חירום, שנשלחו מן הערים המרכזיות אל הספר במהלך תקופה קצרה, כנראה כהכנת חזקיהו לפלישה של סנחריב.
  • הקנקנים היו למעשה מיסים חקלאיים שהועלו למרכז השלטוני מהאזור הכפרי, במהלך כל תקופת שלטונו של חזקיהו.
  • בתוך קנקנים אלו היה המעשר לעבודת בית המקדש במהלך כל תקופת חזקיהו, לאחר הרפורמציה הדתית - ריכוז הפולחן (המסוים) שחל בתקופתו. מחזקת את טענת המעשר העובדה כי 10-20% לערך מסך הקנקנים מוטבעים. ואולם במקרה זה לא ברור למה מופיעים רק ארבעה מקומות.

הגלגל המכונף הדו-כנפי גם הוא דורש הסבר - האם הוא סמל שלטוני-ממלכתי, או האם הוא סמל דתי לסימון המעשר. הגלגל המכונף הארבע-כנפי מייצג חיפושיות, סמל שהיה נפוץ במצרים ולאחר מכן בפרס כסמל שלטוני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרוני, הארכאולוגיה של ארץ ישראל, תל אביב תשל"ח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מקרא וארכיאולוגיה.
  2. ^ מקור: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד - תרבות וחינוך - תל אביב, 1978, הדפסה שלישית, עמוד 4,071