חיבוקים שבורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיבוקים שבורים
Los Abrazos Rotos Poster Israel.jpg
כרזת הסרט בישראל
שם במקור: Los Abrazos Rotos
בימוי: פדרו אלמודובר
הפקה: פדרו אלמודובר
אגוסטין אלמודובר
תסריט: פדרו אלמודובר
שחקנים ראשיים: פנלופה קרוז
בלנקה פורטיו
חוסה לואיז גומז
ליואיס אומאר
מוזיקה: אלברטו איגלסיאס
צילום: רודריגו פרייטו
הקרנת בכורה: Flag of Spain.svg 18 במרץ 2009
Flag of Israel.svg 2 ביולי 2009
Flag of the United States.svg 20 בנובמבר 2009
משך הקרנה: 129 דקות
שפת הסרט: ספרדית
תקציב: 18 מיליון דולר
דף הסרט ב-IMDb

חיבוקים שבוריםספרדית: Los Abrazos Rotos) הוא סרט קולנוע משנת 2009 שכתב וביים פדרו אלמודובר, והכוכבת הראשית שלו היא פנלופה קרוז.

הסרט עוסק במשולש רומנטי בהשתתפות במאי, שחקנית מתחילה ומפיק, המתרחש על רקע צילומו של סרט. סצנות הסרט מתרחשות במשולב בשנת 1992, בשנת 1994 ובהווה (שנת 2008).

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הארי קיין" (בגילומו של ליואיס אומאר) הוא תסריטאי עיוור המתגורר במדריד. הוא מסתייע בסוכנת שלו, ג'ודית גרסייה (בלנקה פורטיו), ובבנה בן ה-22, דייגו (טאמאר נובאס). להארי נודע מהעיתון על מותו של איש העסקים העשיר ארנסטו מרטל. צעיר המכנה עצמו ריי איקס מגיע אל הארי ומבקש את השתתפותו, בתשלום, בכתיבת תסריט. הארי וג'ודית מזהים שריי איקס הוא ארנסטו מרטל הבן, ומבקשים ממנו שלא יקיים יותר קשר עם הארי.

בפלשבק ל-1992, לנה (פנלופה קרוז) היא צעירה נאה העובדת כמזכירתו של ארנסטו מרטל (חוסה לואיס גומז). בעקבות היחלצותו של מרטל להצלת חיי אביה, הגוסס מסרטן, היא הופכת לפילגשו.

בחזרה להווה, דייגו מאושפז, לאחר ששתה בטעות קולה מעורבת בסמים בעת שעבד כדי-ג'יי במועדון. הארי מסתיר אירוע זה מג'ודית, הנמצאת בנסיעת עסקים מחוץ לעיר. בעת שדייגו מחלים, הארי מספר לו על אירועים שהתרחשו 14 שנים קודם לכן, בשנת 1994, ועד כה הוסתרו מדייגו.

הארי, שבשנת 1994 עדיין נקרא בשמו האמיתי, מטיאו בלנקו, הוא במאי קולנוע. מרטל הוא מאהב קנאי, אך לאור רצונה העז של לנה הוא מסכים להשתתפותה בסרט בשם "נשים ומזוודות",‏[1] שאותו מביים מטיאו. מרטל אף מממן את הפקת הסרט‏‏[2]. מרטל עוקב אחר לנה באמצעות בנו, ארנסטו מרטל הבן, המצלם סרט תיעודי על הפקת הסרט "נשים ומזוודות". חלק ניכר מהסרט התיעודי מצולם בלי קול, אך מרטל מפענח את דיבוריהם של לנה ומטיאו בעזרתה של קוראת שפתיים, ומגלה שמתקיים רומן ביניהם.

לנה, המגלה את המעקב אחריה, מודיעה למרטל על עזיבתה אותו, בסצנה שבה היא נראית פעמיים: כדמות על המסך, המדברת בסרט שצילם מרטל הבן, וכדמות ממשית, העומדת מאחורי מרטל הצופה בסרט (הסצנה). שתי הדמויות אומרות את אותן המילים. מרטל, בזעמו, דוחף אותה במורד המדרגות. בעקבות הנפילה לנה אינה מסוגלת לקום, ומרטל, שחש חרטה, לוקח אותה לבית החולים, שם רגליה השבורות מושמות בגבס. מטיאו ממשיך בצילום הסרט, ולנה משתתפת בו חרף פציעתה. עם סיום צילומי הסרט, וטרם עריכתו, לנה ומטיאו נמלטים לנופש באי לנסרוטה, המזרחי שבאיים הקנריים, ומטיאו מציג עצמו בשם הארי קיין. הם קוראים בעיתון על הקרנת הבכורה של הסרט "נשים ומזוודות", שנקטל בחריפות על ידי הביקורת. מטיאו מטלפן אל ג'ודית, מנהלת ההפקה שלו, אך אינו מצליח להשיגה. הוא משאיר לה הודעה במשיבון, כולל מספר הטלפון שלו, אך היא אינה חוזרת אליו. מטיאו מחליט לחזור למדריד, כדי לברר בעצמו איך הושלם הסרט. הוא ולנה מתחילים בנסיעתם, ואחריהם עוקב במכוניתו ארנסטו מרטל הבן, המצלם אותם תוך כדי נסיעה, באמצעות מצלמתו המחוברת למושב שליד הנהג. זמן קצר לאחר תחילת הנסיעה נפגעת מכוניתם של מטיאו ולנה בתאונת דרכים, רגע לאחר שהתנשקו לפרידה. לנה נהרגת בתאונה, ומטיאו מתעוור.

ג'ודית ובנה בן ה-8, דייגו, באים לקחת את מטיאו מבית החולים ולאסוף את חפציו מהמלון. מטיאו עומד על כך שמעתה ואילך יקראו לו "הארי קיין".

בחזרה להווה, עם שיבתה של ג'ודית מנסיעת העסקים היא מתוודה בפני הארי שהיא מסרה למרטל את מספר הטלפון שלו, שאפשר את איתורו, ומספרת שמרטל הורה לערוך את הסרט עם הצילומים הגרועים ביותר שנעשו, כנקמה במטיאו, ולהשמיד את יתר הצילומים. לשאלה שעולה, האם מרטל הבן קשור לתאונה, היא עונה שאין קשר, ומציינת שהוא הראשון שנזעק להושיט עזרה. בנפרד היא מתוודה בפני דייגו שמטיאו הוא אביו. לאחר הווידוי של ג'ודית חוזר הארי לשמו המקורי, מטיאו. הוא פוגש את ריי איקס, המסיים בפגישה זו את צילום הסרט התיעודי שאותו החל לצלם בנעוריו. דייגו ומטיאו צופים בסרט זה, שלקראת סופו מוצגת נשיקתם האחרונה של מטיאו ולנה. לבקשת מטיאו, דייגו מקרין באיטיות את רגע הפרידה של לנה ומטיאו, ומטיאו ממשש את המסך, כאילו כדי לראות תמונה אחרונה זו. ג'ודית, שהייתה מנהלת ההפקה של הסרט "נשים ומזוודות", מגלה למטיאו שכל הצילומים המקוריים של הסרט לא הושמדו, אלא נשמרו אצלה. מטיאו עורך מחדש את הסרט ויוצר גרסה טובה שלו.

שחקנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארס פואטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמודובר העיד על עצמו: "תמיד גיליתי עניין בסרטים שמתארים את עולם הקולנוע. סרטים שעלילתם היא תעשיית הקולנוע עצמה, האנשים שמאחוריה, תפארתה ושפלותה".[3] עניין זה בולט בסרט "חיבוקים שבורים", שהוא סרט ארס פואטי, משום שבמידה רבה גיבורו של הסרט הוא הקולנוע עצמו. עלילת הסרט סובבת סביב צילומו והפקתו של סרט, ובה משולב סיפור צילומו של סרט תיעודי אודות הפקת הסרט. בנוסף, משולבות בסרט מחוות לסצנות נודעות בסרטים רבים.

מבקר הקולנוע יאיר רוה ציין כי זהו "סרט שעוסק ישירות בקולנוע, בכתיבה, ביצירה, באופן בו הקולנוע נכנע לחיים, אבל גם במקום שבו הקולנוע מסוגל לשכתב את החיים, ושיש לו כוחות של השבה לחיים – גם אם רק באופן סמלי"[4]

במידה מצומצמת יותר צילומו של סרט קולנוע נכלל גם בסרטים קודמים של אלמודובר. סצנת הפתיחה של הסרט "חוק התשוקה" מציגה את צילומה של סצנה, שבה שחקן מקבל הנחיות מדויקות מהבמאי תוך כדי צילום הסצנה. בסוף סצנת הפתיחה של הסרט "פרח הסוד שלי" מתברר לצופה שהסצנה שראה אינה מייצגת מציאות, אלא היא תרגיל שצולם במצלמת קולנוע לשם צפייה בו במועד מאוחר יותר. סצנה דומה נכללת בתחילתו של הסרט "הכל אודות אמא". רעיון דומה לזה שבסרט "חיבוקים שבורים" נכלל בסרט "קשור אותי! אהוב אותי!", שגם בו חלק מהעלילה מתאר את צילומו ועריכתו של סרט.

מחוות לסרטים ולציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט משולבות מחוות לסצנות נודעות בסרטים רבים:

  • באופן גלוי מוצגת בסרט סצנה מסרטו של רוברטו רוסליני, "מסע לאיטליה" - מטיאו ולנה צופים בסרט זה, המוקרן בטלוויזיה, בעת שהם בלנסרוטה. בסצנה מוצג זוג המבקר בפומפיי, ומדריך הטיולים מצביע בפניהם על בני זוג שהופתעו על ידי הלבה בעת שהיו חבוקים. לנה צופה בהתרגשות בסצנה זו, ומחבקת את מטיאו תוך הבעת תקווה שגם מותה יגיע בעת שהיא מחבקת את אהובה.
  • הסרט "נשים ומזוודות" הוא ציטוט של סרטו של אלמודובר עצמו, "נשים על סף התמוטטות עצבים", משנת 1988. פניה של לנה בסרט זה מזכירים היטב את פניה של אודרי הפבורן בסרט "סברינה" (להשוואה: לנה לעומת סברינה).

גם ציורים נודעים זכו למחוות בסרט:

הארי קיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הארי קיין", השם שבו בחר מטיאו להשתמש לאחר התאונה, הוא שם סמלי. מבקרים אחדים רואים בו שילוב של השמות הארי ליים וצ'ארלס פוסטר קיין - שתי דמויות מפורסמות שגילם אורסון ולס. מבקר הקולנוע יאיר רוה מצא בשם שלל משמעויות אחרות:

כבר השם הזה גדוש משמעויות מטאפוריות. "הארי קיין" נשמע כמו "הוריקן", רוח סערה. "הארי קיין" נשמע גם כמו עירבוב בין שם הדמות "הארי פאלמר" ושם השחקן שהיה מזוהה איתה, "מייקל קיין": וזה משדר לנו חשאיות, חיים כפולים, השתקפויות ובבואות: השחקן והדמות, והדמות שבעצמה מנהלת חיים כפולים. ועוד אסוציאציה: "הארי קיין" נשמע כמו קרוב משפחה של "ג'יימס קיין", הסופר שכתב את "הדוור מצלצל פעמיים", מאבות המזון של הפילם נואר, שרמזים לעלילתו נמצאים ב"חיבוקים שבורים" שעוסק – בין השאר – באשה, מאהב ובעל נבגד.‏‏[4]

הרס ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנות אחדות בסרט עוסקות בהרס, כצעד של נקמה, ובשחזור שנועד לשקם:

  • מרטל, בהתקף זעם על בגידתה של לנה בו עם מטיאו, במאי הסרט שבו משתתפת, דוחף את לנה, וגורם לשבירת רגליה. תוצאה זו אינה גורמת להפסקת צילומי הסרט - עלילתו מותאמת למצבה של לנה, והצילומים נמשכים
  • אדם, כנראה שליחו של מרטל, מגיע לחדרם של מטיאו ולנה בלנסרוטה וקורע לגזרים את תצלומיהם של זוג האוהבים, במעין טקס כישוף שבא לפגוע באויב באמצעות פגיעה בצלמו. בהמשך הסרט לוקח דייגו את פיסות התצלומים, ועמל על שחזור התצלומים שנקרעו. הצלם אלכס ליבק מתאר זאת: "הוא יושב על הרצפה ולפניו מוטלות מאות פיסות צבעוניות, כמו פיקסלים אימפרסיוניסטיים, שאותם הוא מרכיב לשלמויות חדשות-ישנות. בשמחה הוא מכריז על כך שתצלום אחד הוא כבר הצליח לשחזר. האלבום מורכב מחדש. הסמליות לובשת צורה, וכשהפאזל יושלם גם המציאות תחזור להיות מה שהייתה עם עריכה מסוימת שתנציח את האהבה."[6]
  • ג'ודית מספרת למטיאו שמרטל הורה לערוך את הסרט שצילם, עם הצילומים הגרועים ביותר שנעשו, כנקמה במטיאו, ולהשמיד את יתר הצילומים. אך הצילומים המקוריים של הסרט לא הושמדו, אלא נשמרו אצל ג'ודית. כצעד משקם, מטיאו עורך מחדש את הסרט ויוצר גרסה טובה שלו.

דבר מבקרי הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה עיקרית של מבקרי הקולנוע היא שאלמודובר לא חידש דבר בסרטו זה. אורי קליין כתב: "יש בסרטו החדש של אלמודובר משהו עייף, משהו ממוחזר".‏‏[7] מאיר שניצר חזר על טענה זו בכותבו: "כשלעצמו, "חיבוקים שבורים" הוא סרט לגמרי לא רע. מעוצב היטב, כמובן. וגם שומר על נימות פרודיות, המקילות על עיכולו כמו גלולות אלקה זלצר. אבל משהו מעייף, משומש, עצלני וטרחני מנסר ברקע העניינים. כן, אומר/ת לעצמו/ה הצופה, את חלון הראווה הזה אני מכיר/ה כבר בעל פה; הדקורטור הזה, אשף השמונצעס והפיצ'פקעס, מזיע יותר מדי."‏‏[8]

יאיר רוה חיובי יותר ביחסו לסרט: "יש הרבה הדר וברק בסרט, ואלמודובר מוכיח שם שהוא מאסטרו של קולנוע, אשף של חושניות, תותח של חיבורי תמונה וקול, ליהוק ומשחק, ויוצר חריף למדי המלהטט היטב בין מלודרמה, קומדיה ומותחן. ... למרות שאין כאן תחושה של יצירת מופת, יש דווקא נעימות, של ההסתופפות בחיקה של וירטואוזיות מרהיבה. אולי זה סרטו הבורגני ביותר, השבע ביותר והכי פחות מאתגר של אלמודובר, אבל זה גם אחד מסרטיו המהנים ביותר."‏‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסרט "נשים ומזוודות" הוא למעשה סרט מוקדם של אלמודובר עצמו, "נשים על סף התמוטטות עצבים".
  2. ^ ‏זהו פרט בעל אופי אוטוביוגרפי, המרמז לנסיבות הפקתו של הסרט "הרגלים מגונים".‏
  3. ^ Pedro Almodóvar, All About My Mother
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 יאיר רוה, "חיבוקים שבורים", הביקורת‏, פנאי פלוס, 1.7.2009
  5. ^ Los abrazos rotos/Broken Embraces (June 2009) at Paul Julian Smith's Film Reviews‏
  6. ^ אלכס ליבקהחיים הם רק אלבום תמונות, באתר הארץ, 27/09/09
  7. ^ אורי קליין, גם מאלמודובר אפשר להתאכזב, עכבר העיר, 20.5.2009‏
  8. ^ מאיר שניצריחס גורר יחס: "חיבוקים שבורים" מעייף, באתר nrg מעריב, 26.6.2009‏


סרטי פדרו אלמודובר

פפי, לוסי, בום (1980) • מבוך התשוקות (1982) • הרגלים מגונים (1983) • מה עשיתי שזה מגיע לי? (1984) • מטדור (1986) • חוק התשוקה (1987) • נשים על סף התמוטטות עצבים (1988) • קשור אותי! אהוב אותי! (1990) • עקבים גבוהים (1991) • קיקה (1993) • פרח הסוד שלי (1995) • אהבת בשר ודם (1997) • הכל אודות אמא (1999) • דבר אליה (2002) • חינוך רע (2004) • לחזור (2006) • חיבוקים שבורים (2009) • העור בו אני חי (2011) • לעוף מהתרגשות (2013)