חידוש הסמיכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, המונח חידוש הסמיכה מכוון למאמץ לחדש את המסורת הקדומה של שלשלת סמיכת החכמים מדור לדור. ההלכה קובעת כי סמיכה כזו נותנת לחכם הסמוך סמכויות מסוימות, כגון האפשרות לדון דיני חבלות וקנסות ודיני נפשות. שלשלת הסמיכה הקדומה שעל פי המסורת היהודית התחילה ממשה רבנו, פסקה, והחכמים בדורות המאוחרים נותרו בלא הסמכויות הללו. הרמב"ם כתב שנראה לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה, "והדבר צריך הכרע".

פולמוס הסמיכה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה הראשונה לחידוש הסמיכה אחרי ביטולה הייתה בשנת רצ"ח (1538). בראש בית הדין הסמוך היה אמור לעמוד מהר"י בירב, רבה של צפת.

הנימוק ההלכתי שהוצג לצורך בחידוש הסנהדרין היה לכפר על האנוסים שנמלטו מספרד ועלו לארץ ישראל, אך רבים מהם חששו שבגין מעשים שעשו בעקבות אילוצם לחיות כנוצרים, הם התחייבו בעונש כרת. השאיפה הייתה לדונם במלקות ובכך לפוטרם מעונש בידי שמיים, מאחר ש"חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן".

תהליך הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך כך נסמך מהר"י בירב על ידי 25 מתלמידיו - רבני צפת, וזאת על פי השערתו של הרמב"ם כי ניתן לחדש את הסמיכה לאחר שנקטעה על ידי הסכמת כל חכמי ארץ ישראל למהלך כזה. דברי הרמב"ם נמצאים בפרושו למשנה, במסכת סנהדרין - פ"א, מ"א ובמשנה תורה בהלכות סנהדרין: שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים - והדבר צריך הכרע. ואכן רבנים רבים התכנסו וסמכו את מהר"י בירב.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה עוררה התנגדות בעיקר מצד רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים. למרות ההתנגדות הספיק מהר"י בירב לסמוך ארבעה רבנים: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, רבי משה מטראני, (המבי"ט), רבי משה קורדובירו - הרמ"ק, ורבי יוסף סאגיס - תלמידיו שהיו ראשי ישיבות בצפת. הפולמוס שהתקיים בין מהר"י בירב למהר"ל בן חביב, התייחס גם לצד העקרוני של חידושו של הרמב"ם בדבר אפשרות חידוש הסמיכה, לעומת החולקים עליו. כמו כן הובאו בחשבון הבעיות שיגרור חידוש הסנהדרין (כחובת קידוש החודש על ידי עדים). בנוסף מתוך כתבי הפולמוס ניכר שמהר"ל בן חביב, רבה של ירושלים, התנגד למהלך כיוון שהמהר"י בירב שלא לקח אותו בחשבון, למעשה לא איגד את מכלול הרבנים בארץ ישראל. לגבי יחסו של רבי יוסף קארו לחידוש הסמיכה, קיימים חילוקי דעות. יש המציינים את קיומן של עדויות על כך שרבי יוסף קארו סמך כמה מתלמידיו, ביניהם הרב משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל ובכך מוצאים אישור לכך שהוא קיבל את פעולת הסמיכה כלגיטימית, וכן בספר "מגיד מישרים" המיוחס לרבי יוסף קארו, מובא שה"מגיד" שיבח אותו על כך ש'מסר את נפשו' למען חידוש הסמיכה. אחרים טוענים שבסוף ימיו חזר בו רבי יוסף קארו מתמיכתו בחידוש הסמיכה, בכך שלא כתב זאת במפורש בשלחן ערוך שלו.

יוזמות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי ישראל משקלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ניסה אחד מבכירי העולים, רבי ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה. הניסיון לחידוש הסמיכה נעשה כחלק מהתקוות המשיחיות שנפוצו באותה העת, ומאמונתם של תלמידי הגר"א בכך שיש לפעול באופן מעשי להבאת הגאולה. לאור הניסיון שנצבר מפולמוס הסמיכה של מהר"י בירב ומהר"ל בן חביב, רבי ישראל משקלוב (בשנת ה'תקצ"א - 1830) החליט לפעול באופן שונה. כמו מהר"י בירב, שהסתמך על חידושו של הרמב"ם בנושא, שיש אפשרות לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, הסתמך רבי ישראל משקלוב על הרדב"ז, שהתנגד לחידושו של הרמב"ם אך הציע כמה דרכים שבהם יוכל להתממש חידוש הסנהדרין בזמן הגאולה - ואחת מהם היא על ידי עשרת השבטים, שגלו שנים רבות לפני שפסקה הסמיכה בארץ ישראל. רבי ישראל משקלוב ניסח איגרת לעשרת השבטים, שבה הביע את ביטחונו שלא רק שהם קיימים ושומרים תורה ומצוות, אלא גם שהם משמרים את מוסד הסמיכה, וביקשם לעזור לחידוש הסמיכה (וכתוצאה מכך - הסנהדרין) בארץ ישראל. משלא נמצאו אנשי השבטים האבודים, כשלה גם יוזמה זו.

הסנהדרין בקהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון נוסף לחידוש הסנהדרין היה בשנת ה'תרס"א (1901) על ידי הרב אהרן מנדל הכהן שהיה רב קהילת האשכנזים בקהיר. עקב לימוד קונטרס הסמיכה (שנכתב בפולמוס הסמיכה הראשון), הוא ראה לנכון לחדש את הסמיכה ושלח לשם כך מכתבים לרבנים שונים. היו שתמכו ברעיונו והיו שהתנגדו ואחר דין ודברים חזר בו הרב אהרן מהרעיון וההצעה התבטלה.

הרב מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תש"י (1950) העלה הרב י"ל מימון, שר הדתות הראשון (מטעם המפד"ל), רעיון לחידוש הסנהדרין וניסה לפעול, יחד עם רבנים והוגים נוספים, לטובת הרעיון בשנותיה הראשונות של המדינה. עיקר ההתנגדות לרעיון זה של הרב מימון הייתה מהרב יצחק זאב סולובייצ'יק. הרב מימון אף הוציא ספר בשם "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת" בהוצאת מוסד הרב קוק המרכז את מאמריו כפי שהתפרסמו בהצופה ובסיני

הסנהדרין החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 הוקמה "אגודת השיבה שופטינו לכינון בית הדין הגדול", שפעלה לחידוש הסמיכה. האגודה פנתה לרבנים שונים, אך רובם הגדול התעלמו מהפנייה. הרב משה הלברשטאם נסמך ראשון,[דרוש מקור][דרושה הבהרה] הוא סמך את הרב דב ישראל לבנוני[דרוש מקור] בשנת 2004, והלה סמך כ-160 רבנים. ב-2005 הוקמה סנהדרין בת 71 רבנים "סמוכים" בטבריה. לנשיא הסנהדרין נבחר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ולאב בית הדין הרב יואל שוורץ.‏[1]במשך השנים התמעטה מעורבותו של הרב שטיינזלץ בגוף זה ובסיוון תשס"ח (2008) הודיע על פרישתו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי מקובסקי, ואשיבה שופטיך, תל אביב תרצ"ח.
  • הרב י"ל הכהן מימון, חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, ירושלים, תשי"א.
  • הרב אברהם מימון, חדוש הסנהדרין לפי דעת הרמב"ם, ירושלים, תשי"ז
  • הרב ישי באב"ד, חידוש הסנהדרין בימינו בירור הסוגיה, הוצאת 'תפילין בית אל', ירושלים, תשס"ה.
  • הרב צבי עידאן, עשות משפט שזכה להסכמת רבנים חשובים ורבים. ירושלים תשנ"ו.
  • רוברט קאבר, "להביא את המשיח באמצעות החוק: מקרה בוחן", בתוך נומוס ונראטיב, הוצאת שלם, ירושלים, תשע"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]