חיים ברעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

חיים ברעם (נולד ב-1941), איש שמאל ישראלי, פובליציסט ופרשן ספורט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברעם נולד וגדל בשכונת נחלת אחים בירושלים. לגרציה ולמשה ברעם שהיה מזכיר מועצת פועלי ירושלים וממנהיגי מפא"י בעיר. אביו היה פעיל גם באגודה לידידות ישראל-ברית המועצות.‏‏[1] בילדותו שמע פעמים רבות את אביו מתבטא בזכות הסוציאליזם ובזכות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.

לאחר שירותו הצבאי, בהנדסה קרבית, היה ברעם דובר מפלגת של"י בכנסת, ולאחר מכן שימש ככתב פרלמנטרי של העיתון "העולם הזה" וכתב שם מדור לעניינים בינלאומיים בשם "עולם קטן". בשנת 1985 הנחה ברעם ערב זיכרון שנערך בתל אביב לפעיל אש"ף הד"ר עיסאם סרטאווי, שבו ראה שותף לשלום ישראלי-פלסטיני.‏‏[2]

ברבות השנים פרסם ברעם מאמרים פוליטיים רבים בעיתונות. במקביל עבד ברעם כפרשן כדורגל במשך 10 שנים בערוץ הראשון של רשות השידור. בזמן זה נתגלעו לא פעם חילוקי דעות פוליטיים בינו לבין מעסיקיו.

בשנת 2002 נטל חלק בדיון הפומבי בין עירית לינור ובין עורך "הארץ", עמוס שוקן, שבו תקפה לינור את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. במאמרו "קרנפים" צידד ברעם בעמדת שוקן.‏‏[3]

מאמריו כיום מתפרסמים במגזין הגדה השמאלית, ובעיתון הירושלמי "כל העיר".

חיים ברעם הוא אחיו של עוזי ברעם, שהיה שר התיירות. ברעם נשוי בשנית למימי, ואב לארבעה ילדים. בתו הבכורה דפנה פרסמה באנגליה ספר על עיתון "הגארדיאן" והיחס שלו למדינת ישראל.‏‏[4]

עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברעם התבטא פעמים רבות בטוריו בזכות תנועת חד"ש, שעם רוב עמדותיה הוא מזדהה. כמו כן הוא חבר בתנועת "יש גבול", והשתתף מטעמה ב"טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי" ביום העצמאות בשנת 2005.‏‏[5]

על יחסי חילוניים-דתיים כתב: "בנושאים של חילוקי דעות בין חילונים לדתיים העדפתי תמיד הידברות על כפייה בכוח. אבל הלובי הדתי מתנהג בחוצפה כזו, שאין לנו החילונים ברירה אלא להגיב על זה, כי אורח החיים שלנו מותקף... התחושה היא שהדתיים נכנסים לך לבית, לצלחת, לכל מקום." באותו מאמר הוא מביע את דעתו גם על הציבור הדתי: "הם תומכים בכיבוש ולא מרימים שום קול צעקה לגבי הנעשה בשטחים. אף אחד מהרבנים לא ראוי להיות מורה הדור מבחינה מוסרית."‏‏[6]

וכך הוא מתאר את המצב הסוציו-פוליטי הישראלי בעשורים האחרונים: "ישראל, שנטשה אפילו את היומרה להיות סוציאל-דמוקרטיה, אימצה לעצמה את כל דפוסי ההתנהלות של הימין האמריקאי, את האתוסים שלו ואת השיטה החברתית, ולזה הוסיפה רשלנות וסדרי ממשל קלוקלים מתוצרת עצמית. השילוב בין הניכור החברתי, קידוש הפערים הכלכליים והאמונה המיסטית בכוחות השוק מצד אחד, והמורשת הביורוקרטית המזרח אירופית מן הצד האחר, הביא אותנו אל עברי פי פחת."‏‏[7]

על מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים בשנת 2007 כתב: "לא ייתכן שצעדות פאשיסטיות למען התנחלויות הן דבר מקובל בעיר, למרות העובדה שהן פוגעות מאוד ברגשותינו, ואילו צעדה שמחה ואנושית מאוד של אנשים המאמינים בדרכם, היא פסולה."[8]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גולדברג הצייד (1996), ספר ילדים, המספר על צייד שלאורך 40 שנות עבודה ביער לא הצליח לצוד "אפילו חיה קטנה אחת".
  • אדום צהוב שחור (2004), מספר על ילדותו של ברעם בירושלים בשנות ה-50, בצל האהבה הגדולה שלו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים.

כתיבתו של ברעם על כדורגלנים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים ברעם על מאיר וילנר, ספטמבר 2003, באתר "הפורום הקומוניסטי הישראלי"‏
  2. ^ מקץ 20 שנה, חיים ברעם, 8/12/2006, באתר "הגדה השמאלית"‏
  3. ^ המאמר "קרנפים" שברעם פרסם בכל העיר ב-3/5/2002‏
  4. ^ ראיון עם חיים ברעם: "כל ההוויה שלי היא התגלמות הירושלמיות", 15/7/2004, במקומון הירושלמי המקוון "02net"‏
  5. ^ חיים ברעם ב"‏טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי" של תנועת "יש גבול" ב-2005
  6. ^ ‏ynet, מחלוקת ט' באב: הרב מצגר מול חיים ברעם, באתר ynet‏, 29/7/2001‏
  7. ^ חולף עם הרוח, חיים ברעם, 11/1/2008, באתר "הגדה השמאלית"‏
  8. ^ עם שוך המהומה - על מצעד הגאווה בירושלים, חיים ברעם, 29/6/2007, באתר "הגדה השמאלית"‏