חיים גמזו

חיים גמזו. עטיפת הספר "ביקורות תיאטרון"

לוחית זיכרון על ביתו של ד"ר חיים גמזו ברח' בר כוכבא 67 בתל אביב

ד"ר חיים גַּמְזוּ (Haim Gamzu;‏ 18 במאי 1910 – 16 בפברואר 1982) היה מבקר אמנות ותיאטרון, מייסד בית הספר לתיאטרון "בית צבי" וממקימי מוזיאון תל אביב.

תולדות חייו

גמזו נולד בשנת 1910 בעיר צ'רניגוב שברוסיה (כיום באוקראינה) לירחמיאל בן ר' יעקב גמזו מפינסק ולמוסיה לבית חוטורצקי. החל ללמוד בבית ספר עברי, וב-1923 עלה לארץ ישראל עם משפחתו ובית אביו. בארץ סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. לאחר מכן למד בסורבון ובמכון לאמנות בפריז, ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, שממנה קיבל תואר דוקטור.

כתב ביקורת תיאטרון ואמנות, מאז 1940 באופן קבוע בעיתון "הארץ". ב-1947 הותקף בידי חבר של שחקנית תיאטרון לי לה לו ונגרם לו זעזוע מח‏.

חיבר ספרים בתחום האמנויות היפות, וכן ספר המתאר את מסעותיו באמריקה הדרומית, בשם "שירת הקיצל".

ייסד את בית-הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת-גן בשנת 1961, וניהל אותו עד 1962. כן שימש במשך תקופה ארוכה מנהלו של מוזיאון תל אביב.

נפטר בשנת 1982.

הפרס לקידום האמנויות מטעם מוזיאון תל אביב, ניתן על-שמו. בשנת 2003 זכה אוסף מאמרי ביקורת שלו בפרס.‏

משפחה

ב-1938 נישא חיים גמזו לגרטה לבית היים מווינה. בנם, יוסי גמזו, היה לימים משורר ופזמונאי. גרטה נפטרה ב-1943. ב-1948 נישא שוב, לחוה לבית שווארץ. לזוג שני ילדים: מיכל ורפאל. נכדו של חיים, יואל גמזו, הוא מנצח בעל שם עולמי.

אחותו של גמזו, צפורה גמזו, נישאה לשופט אליהו מני.

כמבקר תיאטרון

את עיקר פרסומו קנה גמזו בזכות ביקורתיו הקטלניות, ושמו הפך למושג על ידי אפרים קישון, שהיה בין אלה שסבלו מביקורתו. קישון יצר את הפועל "לִגְמוֹז",‏ שמתאר ביקורת קטלנית ביותר או הריגה. ניצני העימות בין קישון לגמזו צמחו עוד בתקופת תיאטרון "בצל ירוק" אשר היה מורכב מבוגרי להקת הנח"ל, שאפרים קישון היה מקימו וחיבר את הטקסטים להצגותיו.

וכך כתב גמזו על הצגתה הראשונה של להקת "בצל ירוק", "כביסת הרש", שהועלתה כ-200 פעם:

"בשום מקום בעולם לא יעזו חובבי חובבנים, להגיד לקהל חומר כה קלוקל, שחקנות כה אינפנטילית, עיוות הדיוקן ועיקום התנועה, וצירוד הגרון, כפי שעשתה זאת "להקת בצל ירוק". בצל ירוק? זה בצל יבש! זה שום. זה כלום!" (מביקורת בעתון "הארץ", 1958).

ביקורת זו מאפיינת את סגנונו ה"כסחיסטי" של גמזו ממנה סבל גם הבמאי עידוא בן-גוריון, שביים את המחזה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז. גמזו לא התאמץ במיוחד בקטילתו, והוא כתב את הביקורת אולי הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון הישראלי: "לדידי יכול היה למות בחמש".‏

בשנת 1970 הועלה מחזהו האנטי-מלחמתי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה" במסגרת התיאטרון הקאמרי. המחזה עורר סערה ציבורית עם העלאתו, וירד כעבור מספר הצגות. המחזה הציג בצורה סטירית בוטה אלמנטים הקשורים לנושא המלחמה והציג את גולדה מאיר בצורת אם צדקנית. המחזה הועלה בעיצומה של מלחמת ההתשה ובעת ההצגה היו הפרעות מצד הקהל ואף הוטלו על הבמה פצצות סירחון. גמזו בביקורת בעתון "הארץ" כתב באותם ימים:

"...צריחה מתוסבכת עדיין אינה זעקה טהורה ... וניבול פה עדיין איננו מחאה כנה, גם אם היא עטופה בלחנים ענוגים".

את המחזמר "לילי גם", שנכתב על ידי אהוד מנור כינה "פרי באושים".

מחיבוריו

• האמנות בארצנו, תל אביב 1942
• אמנות הפיסול בישראל, תל אביב תשי"ז
• חנה אורלוף, תל אביב 1949
• יעקב אגם, תל אביב תשל"ו
• ציור ופיסול בישראל: האמנות הפלסטית מתקופת "בצלאל" ועד עתה, תל אביב 1951
• שירת הקיצל: רשמי מסע באמריקה הלטינית, תל אביב תש"ט.

• ד"ר חיים גמזו – ביקורות תיאטרון / חיים גמזו (עורך: מיכאל הנדלזלץ), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1999.

כמו כן ערך עשרות ספרי עיון מתורגמים בנושאי אמנות, בעיקר בהוצאת "רביבים".

לקריאה נוספת

• גילה בלס (מחקר ועריכה), ד"ר חיים גמזו – ביקורות אמנות, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006 (כולל גם את תולדות חייו ופעילותו וכן‫ ביבליוגרפיה של כתביו).

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "חיים גמזו", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3052

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.