חיים יבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים יבין
(10 בספטמבר 1932)
Haim Yavin.jpg
כינויים נוספים "מר טלוויזיה"
מקצוע עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו מוביל בישראל
בת זוג יוספה

חיים יבין (נולד ב־10 בספטמבר 1932) הוא עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו מוביל בישראל וחתן פרס ישראל לתקשורת, שכיהן בעבר כמנהל הטלוויזיה הישראלית.

יבין שימש כמגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, "מבט לחדשות", מאז שנכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל בשנת 1968 ועד לשנת 2008. הוא מזוהה עם הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית יותר מכל אדם אחר ולכן זכה לכינוי "מר טלוויזיה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבין נולד בבויטן שבגרמניה (כיום חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר, מצאצאיו של הרב שלמה קלוגר. הוא עלה לישראל ב-1933, גדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא. למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין, אך נשר מהלימודים ועבד במסגריה של בית החרושת "פניציה" בחיפה. הוא השלים בגרויות תוך כדי שירותו הצבאי[1]. לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד תוך כדי במספר עבודות מזדמנות. ליבין תואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית, והוא גם למד לתואר שני בספרות השוואתית.

במהלך לימודיו כסטודנט היה שחקן מהמניין בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים. בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל יבין לעבוד בקול ישראל, תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 פתח את שידורי ה"גל הקל", שלימים הפך להיות רשת ג'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. בין הבולטים בשידוריו היה ריאיון שקיים במסגרת התוכנית "יום ביישוב" עם ילדה מבית שאן. אמירתה של אותה ילדה: "אני רעבה!" על כך שאין למשפחתה כסף מספיק לאוכל, גרמו לתהודה ציבורית נרחבת בישראל.

יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (כיום- הערוץ הראשון), במסגרתה הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ב-23 ביולי 1968, שנושאה המרכזי היה מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה. מאז הופיעה דמותו על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, במסגרת מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ועוד. מלבד הגשה, יבין שימש גם כעורך "מבט", כמנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, כעורך "מבט שני", כעורך סרטי תעודה רבים ובשנים 19901986 היה מנהל הטלוויזיה הישראלית. בתפקידו זה היה אחראי להעלאת התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת" ולאחר מכן היה שליח רשות השידור בארצות הברית. ב-1993 שימש בתפקיד כתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה.

יבין זכור לרבים ממשדר הטלוויזיה בליל הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, בהן ניצח הליכוד את המערך ומנחם בגין עלה לשלטון. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש במדגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו התוצאות. יבין טבע את המונח "מהפך" והפך אותו למטבע לשון, כאשר הכריז בשידור ישיר על תוצאות הבחירות. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור אחד הראיונות עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין הוא הרים גבה, ומנחם בגין עורר פולמוס ציבורי כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". לנוכח הסערה הציבורית שקמה, אמר לו בגין "מה, הם לא מבינים הומור?" [2].

במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמקומות נוספים. ב-1997 עבר לערוץ 2, לתפקידי הכנה, עריכה והגשה של תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת, אולם לאחר עונה אחת בלבד, שוחרר מהחוזה ב"קשת" ובספטמבר 1998 חזר לערוץ הראשון לתפקידיו הקודמים. שכרו הגבוה בשידור הציבורי עלה מעת לעת לדיון ציבורי בישראל.

בנוסף לעיסוקיו, הקליט ב-1975 אלבום עם סיפור הילדים של איאן פלמינג "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" שבו דיבב דמויות, וכן יצא לילדים תחת שמו משחק טריוויה בשם "חידון טלוויזיה". ביום העצמאות תשנ"ז (1997), זכה יבין בפרס ישראל בתחום התקשורת.

ב-5 בפברואר 2008 הגיש יבין את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה שלו. בסיום אותה המהדורה פוצל המסך לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים מיקי חיימוביץ', יעקב אילון וכן דני קושמרו, הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון מירב מילר וינון מגל.

ב-2008 חזר יבין אל עולם הרדיו, והצטרף לסגל רדיו ללא הפסקה, שם הוא מגיש תוכנית אישית.

סרטי התעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פועליו של יבין בטלוויזיה היו סדרות התעודה אותן ערך והגיש, ביניהן הסדרה "גחלת לוחשת" (1990) על מצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם, סדרות על מערכות הבחירות לכנסת "הנבחרים" (1981), "המהפך השני" (1992) ו"בין המהפכים" (1999) אשר סקרו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית באותה עת, וסדרה על ערביי ישראל בשם "תעודה כחולה" (2008).

ב-2005 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים" בערוץ 2. הסדרה עסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על פי נקודת מבטו. התוכנית הציגה את המתנחלים כאנשים שחוקי מדינת ישראל לא חלים עליהם, ונפוצות אצלם תופעות של לאומנות אגרסיבית. בימין ראו בסדרה תוכנית תעמולה המזוהה עם השמאל ומכפישה ציבור גדול של מתנחלים, ערב ההתנתקות מרצועת עזה. כמו כן נטען, כי אין זה עולה על הדעת שמגיש החדשות של הערוץ הממלכתי ינקוט עמדה פוליטית מובהקת [3][4]. לאחר תלונות רבות על חוסר איזון, נעתרה הזכיינית טלעד וקיימה בסופה של כל תוכנית דיון באולפן. יבין טען כי הוא מקפיד על איזון במשדרי החדשות, אך בסדרה דוקומנטרית ניתן לנקוט עמדה אישית וכי הוא נתן בה פתחון פה נרחב לנציגי המתנחלים. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.

ב-2011 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים שבוחנת את האתוס הצבאי ובודקת האם מחלוקות פוליטיות מפוררות את צה"ל.

בנובמבר 2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.‏[5]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967 נישא יבין ליוספה לבית קרונפלד. יוספה עבדה בבנק ישראל במשך 25 שנים בתפקידים שונים בנושאי כלכלה ומחשוב, וכיום היא עורכת דין העוסקת בגישור עסקי. לזוג ארבעה ילדים: העיתונאי והסופר יונתן יבין, דפנה ומיכאל - עורכי דין, וחגי - דוקטור לרפואה.

במשך עשרות שנים התגוררה המשפחה בירושלים. לפני מספר שנים העתיקו בני הזוג יבין את מגוריהם לתל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גחלת לוחשת, עם העיתונאי גדעון לוי.
  • כתב טלוויזיה, ספר לימוד תקשורת אלקטרונית לסטודנטים לתקשורת.
  • עובר מסך – אוטוביוגרפיה, בהוצאת ידיעות ספרים, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מר טלוויזיה בחשבון נפש, באתר ynet‏, 8 באוקטובר 2008 קובץ וידאו
  2. ^ חיים יבין, "עובר מסך- אוטוביוגרפיה", ידיעות ספרים, 2010
  3. ^ רועי הולר, עשרות תלונות ברשות השנייה נגד חיים יבין, באתר ynet‏, 1 ביוני 2005
  4. ^ הודעה לעיתונות: הסדרה "ארץ המתנחלים" בהפקת חיים יבין – משדר תעמולה במסווה של סדרת תעודה, באתר האגודה לזכות הציבור לדעת, 29 במאי 2005
  5. ^ מתן שירם, ‏אוניברסיטת בן-גוריון תעניק לחיים יבין תואר ד"ר של כבוד, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2009