חיים נחמן ביאליק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדף "ביאליק" מפנה לכאן. לערך העוסק במקומות ומוסדות על שמו של ביאליק, ראו ביאליק (פירושונים).
חיים נחמן ביאליק
Bialik1.jpg
תאריך לידה 9 בינואר 1873[1]
תאריך פטירה 4 ביולי 1934
עיסוק משורר, מסאי, סופר, מתרגם ועורך
לאום יהודי
תחום כתיבה שירה, כתיבת מסות, ספרות, תרגום

חיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873 – 4 ביולי 1934[1] - י' בטבת ה'תרל"ג - כ"א בתמוז ה'תרצ"ד), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי".

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

ביאליק נולד בעיירה ראדי הסמוכה לז'יטומיר, בפלך ווהלין שבאוקראינה. בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח, אך זמן קצר לאחר המעבר התייתם ביאליק מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק - ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח שבו התבזה אביו בהענקת שירותים ל"גויים" שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שירתי" ו"יתמות".

[עריכה] בישיבת וולוז'ין

ביאליק הצעיר הגיע בשנת ה'תר"ן, כשהיה בן 17, לישיבת וולוז'ין, עת עמדו בראשה הנצי"ב ורבי חיים מבריסק, ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה בה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" - גם לימודי חול, אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. עם זאת במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים.[2] מצב זה ככל הנראה לא החזיק יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה"משכילית" שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין,[3] מספר אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה: "אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין".

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע לישוב ארץ ישראל, לעיתון "המליץ". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת ראשי התיבות "ח.נ.ב.".[3]

בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"ב - ראש הישיבה, לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית בה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.

ביאליק עזב את ישיבת וולוז'ין בזמן הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה וגרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קיסמה, האווירה נעכרה בה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה ופופולריותו הרבה גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד לתחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה בכלל, כותב ביאליק מאוחר יותר: " אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי." ("המתמיד") עדות להערצה כלפיו, היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה - מעריציו שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".

דיוקנו של ביאליק בצעירותו, ורשה
ביאליק ורבניצקי
ביאליק (מימין) ויעקב פיכמן
חוג הסופרים היהודים באודסה (1916). מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי

[עריכה] יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליו

ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאיפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "על סף בית המדרש", "המתמיד" ו"לבדי", בהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.
שירו של ביאליק "המתמיד", הוא משיריו הידועים והוא בלדה היסטורית בתאורו המדויק את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. על השיר נכתבו מאמרים רבים והוא מהווה צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל ‏‏‏‏[4].

השיר נפתח ביחס של הערצה לעולם "ההוא" ומילותיו הראשונות הן:

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה
בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;
עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן

.

אך בהמשך סולד ביאליק מ"המתמיד" וכותב עליו:

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו
אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִֹקְצֹעַ הָאָפֵל,
גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,
מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,
רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים –
מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?.

אמביוולנטיות זו פתחה פתח לדעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.
לדוגמה: בן ציון יהושע במאמרו "ביאליק ושירת המתמיד בוולוז'ין" כותב: "אדמת וולוז'ין הייתה מתאימה מאוד לצמיחתו ולגידולו של ביאליק והייתה לה השפעה חיובית על יצירתו של ביאליק. בוולוז'ין, בעיקר, הוא ספג את השפה ואת הסגנון של המשנה והתלמוד ונתן להם את הנופך הביאליקאי". עם זאת, בניגוד לרושם המתקבל כאילו היה ביאליק תלמיד וולוז'ינאי טיפוסי, כותב עליו דן מירון: "דמותו של "המתמיד" לא רק שאין לה חלק פנימי אמיתי בביוגראפיה העובדתית של המשורר, אלא אף אין דמיון ממשי בינה לבין הגילום הפיוטי של נסיון חייו בדמויות היסוד של יצירתו, כגון העלם בהיר העיניים שב"מגילת האש". ביאליק קורא בסתר ספרי הגות אסורים ומתחיל לכתוב בסתר שירים. הוא ידע, לפי עדותו ב"המתמיד" מה נעשה מחוץ לכותלי בית המדרש. הוא ראה "נערות אדמוניות ותפוחים אדומים" על גבעת הירמולקה, שם ישב ויצר".

[עריכה] באודסה

כשהיה באודסה ב-1892, נפגש ביאליק עם אחד העם, שהשפיע על סגנונו הספרותי. בתקופה זו נדפס שירו הראשון "אל הציפור" בחוברת "הפרדס", שאותה ערך י"ח רבניצקי שותפו לעתיד בכתיבת "ספר האגדה" ובהוצאת "דביר".

בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָָווֶרְבּוּך), והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "על סף בית-המדרש", "מתי מדבר אחרונים", ואת הפואמה "המתמיד" ‏‏[5]. ב-1897 כתב את שירו "אכן חציר העם", משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אם יש את נפשך לדעת", והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בספוריו הוא "אריה בעל גוף". לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, כמו "הלילה ארבתי", "קומי צאי (אחותי כלה)", "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו"הכניסיני תחת כנפך".

יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה (שירה) שלו "מתי מדבר", שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות ביצירותיו הליריות.

בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "על השחיטה" ו"עיר ההרגה".

בשיר "על השחיטה", הוא מבטא יאוש מן הצדק האלוהי:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
– עַל הַשְּׁחִיטָה, אייר תרס"ג

השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
– שם

ב-1904 כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
– בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד

ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציונים, בשנים 1907 ו-1913.

ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ‏‏[6]. הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא ביאליק לסיור במושבות ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו.

באותה עת הוסיף למאגר יצירותיו עוד כמה סיפורים כמו: "מאחורי הגדר" שבו גיבורו נֹח (שהוא היפוך הצירוף ח"נ - חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, מטפורית ופיזית. ספורים נוספים שלו הם "ספיח", "יום ששי הקצר" ו"החצוצרה נתביישה".

בין השנים 1920-1910, בנוסף לפרסום שירים חשובים נוספים כמו "צנח לו זלזל", התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב מסות, וכתב את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסאות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו בתרגום: הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, ומיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908-1911).

מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי יבש מעיין יצירתו השירית. "צנח לו זלזל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
– צנח לו זלזל, אלול תרע"א

אחרי כן, כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915-1916), שניים בתרפ"ג (1923) ולבסוף שלושה בתרצ"א (1931).

[עריכה] עזיבתו את ברית המועצות

עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה השנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר לברלין שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לבאד הומבורג, ובה התגורר כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם ש"י עגנון ואחד העם, שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה מסע הדג (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.

[עריכה] בארץ ישראל

ב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל, ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו בתל אביב. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים שהפכו למסורת בעיר. את תיאטרון "אוהל שם" הקים בשנת 1933 הנדבן שמואל בלום כתרומה ליובל השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה, חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בית הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.

קברו של ביאליק בבית הקברות טרומפלדור
בית ביאליק, בתכנון האדריכל יוסף מינור ברחוב ביאליק 22 בתל אביב

ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד) לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. בהלוויתו השתתף כמעט כל היישוב היהודי בארץ, שלווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד לבית העלמין שברחוב טרומפלדור.

ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", ביניהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, סמוך לבית העירייה דאז. אחרי פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית (בית ביאליק) לרשות העירייה כ"אגודת בית ביאליק" שתפקידה לשמר את הבית. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר, פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-היד המקוריים של יצירות ביאליק ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":

עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב
– עַל שִלֵּשִים, ט"ז אייר תרצ"ד

[עריכה] משחקי לשון

לביאליק מייחסים פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך[7], הרי זה משובוח". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, העדיפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע - עשב יבש", בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

אברהם אבן שושן וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מלה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מלה זו.

[עריכה] ביאליק בזמר העברי

ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם" ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום", "ים הדממה פולט סודות", "אחרי מותי", "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי, התאים בין היתר מנגינות במודוס "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל" או "יש לי גן", שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בלווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש" ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה" ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה", "תרזה יפה", "לא ביום ולא בלילה", ואחרים.

שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור", "שתי בנות" (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים" (יוסי בכינור), "פרש" (רוץ בן סוסי), "נדנדה" (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק" (בערוגת הגינה, מסביב לחבית),

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח" (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב", ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב).

שירים גם נכתבו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש"(פסטיבל הזמר תשכ"ו),"תרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז, תש"ל). בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע בלחן חדש של אריק איינשטיין והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום כפול שהוציאה נחמה הנדל.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

[עריכה] דמותו הציבורית והנצחתו

פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל (פרס ביאליק). כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו שדרות ח"ן - חיים נחמן. על שמו של ביאליק נקראו העיר קרית ביאליק והכפר השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון איתן נחמיאס גלאס ויוסי סוכרי[8].

דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים. בהם ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"); יוכי ברנדס ("וידוי"); ואחרים.

שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב בהרצליה

[עריכה] מיצירותיו

  • ספר האגדה (יחד עם י"ח רבניצקי), אסופה מתורגמת של אגדות חז"ל מהתלמודים והמדרשים.
  • כל כתבי ח"נ ביאליק: שירים, סיפורים, דברי ספרות, דברי אגדה, תוספת, הוצאת דביר, 1938.
  • שירים ופזמונות לילדים
  • אגרות חיים נחמן ביאליק, הוצאת דביר, 1937, מכונסות ומסודרות, בצרוף הערות, על ידי פ. לחובר.
  • חיים נחמן ביאליק, השירים, בעריכת אבנר הולצמן, בצירוף מבוא לכל שיר וביאורי מילים, הוצאת דביר, 2005.
  • שירים לפעוטות מאת חיים נחמן ביאליק, הוצאת "קוראים", 2006.

[עריכה] מחזותיו

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, מרכז זלמן שזר, 2008.
  • מיכאל גלוזמן, חנן חבר, דן מירון, בעיר ההריגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, הוצאת רסלינג, 2005.
  • זיוה שמיר, הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, 1986.
  • זיוה שמיר, שירים ופזמונים גם לילדים: חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, 1986.
  • זיוה שמיר, השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה בשירת ביאליק, 1987.
  • זיוה שמיר, מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה: צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק, 1991.
  • זיוה שמיר, באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, 1998.
  • זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, 2000.
  • יוסף שה-לבן, שירים ח.נ.ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1986.
  • יוסף שה-לבן, סיפורים ח.נ.ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1980.
  • לאה נאור, המשורר, סיפורו של ביאליק, עם עובד - יד בן צבי, 1991.
  • נורית גוברין, 'בעיר ההרגה' בדורה ולדורות, בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 185 - 195.
  • נורית גוברין, ביאליק שלי על בית ביאליק, משה אונגרפלד ושעון התקווה. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 196 - 197.
  • מגזין ארץ אחרת, גיליון 47: "למה ביאליק", עמותת "ארץ אחרת", 2008.
  • אברהם אבן שושן וי' סגל, קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק, הוצאת קריית ספר, 1960.
  • אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת ביאליק, הוצאת חצב, תשס"ג.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים נחמן ביאליק
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: חיים נחמן ביאליק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים נחמן ביאליק

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 כפי הנראה.
  2. ^ ‏מנחם מנדל זלוטקין, "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". מתוך: ‏עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות (עמ' 182 - 192), מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004‏.‏
  3. ^ 3.0 3.1 במאמרו "ביאליק בוולוז'ין" ‏‏‏עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, "ביאליק בוולוז'ין" (עמ' 164 - 181), מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004.
  4. ^ ‏על השיר ראו גם: יעקב אדלשטיין, "המתמיד" של ביאליק‏ והמתמידים החדשים, אתר מכללת יעקב הרצוג. בן ציון יהושע, ביאליק ושירת "המתמיד" בוולוז'ין - בתולות אדמוניות ותפוחים אדומים, אתר "אימגו". אהרון מירסקי, לפשוטם של שירי בית המדרש לביאליק, אתר "דעת" - לימודי יהדות ורוח.
  5. ^ ‏על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו‏. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין". מתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות (עמ' 158), מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004.‏
  6. ^ ‏זאב פרי, ‏"יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום", באתר הארץ, 27.3.2009‏
  7. ^ לוך - חור בשפת היידיש. המילה נכנסה לעברית.
  8. ^ שמואל אבנרי, ‏ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא, באתר הארץ


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית

ועד הלשון העברית: אליעזר בן יהודה | דוד ילין | אהרן מאיר מזי"א | חיים נחמן ביאליק | נפתלי הרץ טור-סיני | יוסף קלוזנר

האקדמיה ללשון העברית: נפתלי הרץ טור-סיני | זאב בן חיים | יהושע בלאו | משה בר אשר

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%9F_%D7%91%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A7