חיים נחמן ביאליק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ביאליק" מפנה לכאן. לערך העוסק במקומות ומוסדות על שמו של ח"נ ביאליק, ראו ביאליק (פירושונים).
חיים נחמן ביאליק
Hayyim Nahman Bialik 1923.jpg
חיים נחמן ביאליק ב-1923
תאריך לידה י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1]
תאריך פטירה כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934
עיסוק משורר, מסאי, סופר, מתרגם ועורך
לאום יהודי
תחום כתיבה שירה, כתיבת מסות, ספרות, תרגום
יצירות בולטות ספר האגדה

שירים: אל הציפור, למתנדבים בעם, על השחיטה, הכניסיני תחת כנפך, שירים ופזמונות לילדים
פואמות: המתמיד, מתי מדבר, בעיר ההריגה, הַבְּרֵכָה
פרוזה: אריה "בעל גוף", החצוצרה נתבישה, אלוף בצלות ואלוף שום
תרגומים: דון קישוט, הדיבוק
(ראו גם יצירות ביאליק, שירי ביאליק)

השפיע על ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"), יוכי ברנדס ("וידוי")

חיים נחמן בְּיאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1] - כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים, כתב עליו כי "גם ביאליק, אשר במודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, משתווה לסופרי העולם הגדולים ביותר".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בכפר ראדי הסמוך לז'יטומיר, בחבל ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסיתמאה ה-21, בשטח אוקראינה) לדינה ויצחק יוסף ביאליק. כמקובל במקומו, נוסף לשמו של ביאליק השם יוסיפוביץ' - שמשמעו בנו של יוסף, ולכן במקומות רבים[דרוש מקור] הוא מוזכר כחיים יוסיפוביץ' ביאליק. בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. אך בשנת המעבר התייתם מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לגויים שתויים, באו לידי ביטוי ביצירתו של ביאליק, למשל בשירים "שִׁירָתִי"‏[2] ו"יתמות".

בישיבת וולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק הצעיר הגיע בשנת ה'תר"ן, כשהיה בן 17, לישיבת וולוז'ין, עת עמדו בראשה הנצי"ב ורבי חיים מבריסק, ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא רצונו העז לרכוש השכלה כללית[דרוש מקור]. ביאליק חשב שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – לימודי חול – אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. עם זאת, במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים‏[3]. מצב זה, ככל הנראה, לא נמשך יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה"משכילית" שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:

"אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין"[4].

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע ליישוב ארץ ישראל, לעיתון "המליץ". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת ראשי התיבות "ח.נ.ב."‏[4].

בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"בראש הישיבה – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.

הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: "אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי" ("הַמַּתְמִיד"‏[5]). עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".

דיוקנו של ביאליק בצעירותו, ורשה
ביאליק ורבניצקי
ביאליק (מימין) ויעקב פיכמן
חוג הסופרים היהודים באודסה (1916). מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי
בסביבות 1933

יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המתמיד

ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"‏[6], "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי"‏[7], שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.

שירו של ביאליק "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים, והוא בלדה המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.

כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה במשקל שירי בעל הגייה אשכנזית מלעילית. המשקל הוא מסוג אמפיברכוס, שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות המוטעמות כתובות בהדגשה:

"עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה
בהן יעשן במסתר נרנו הישן"

באודסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתו לאודיסה ב-1892 התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אבלסון. בהמלצתו, קרא לילינבלום את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" י"ח רבניצקי, לימים שותפו בכתיבת "ספר האגדה ובהוצאת "דביר". ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".

בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך), והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים"‏[8], ואת הפואמה "הַמַּתְמִיד"‏[9].

ב-1897 כתב את שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם"‏[10], משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת"‏[11], והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "אריה בעל גוף".

לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה שירי אהבה כמו "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי"‏[12], "קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)"‏[13], "לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר"‏[14] ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ".

יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן ליב לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה שלו "מֵתֵי מִדְבָּר"‏[15], שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות שביצירותיו הליריות.

בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏[16] ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה"‏[17]. פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון הזמן. בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".

בשיר "על השחיטה" (תרס"ג 1903) מבטא ביאליק ייאוש מן הצדק האלוהי:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

עַל הַשְּׁחִיטָה, אייר תרס"ג

השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

– שם

ב-1904 (תרס"ד) כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד

ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907 והקונגרס ה-11 ב-1913.

ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ[18]. הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר ש"י עגנון שהתגורר ביפו.

באותה עת כתב מספר סיפורים נוספים, כמו "מאחורי הגדר"‏[19] שבו גיבורו נֹח (שהוא היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, מטאפורית ופיזית. סיפורים נוספים שלו הם "סָפִיחַ"‏[20],"יום הששי הקצר"‏[21] ו"החצוצרה נתביישה"‏[22].

בין השנים 1910‏-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים נוספים כמו מְגִלַּת הָאֵשׁ[23], ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל"‏[24], התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב מסות, וכתב את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו בתרגום: הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, ומיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908 - 1911).

מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

צנח לו זלזל, אלול תרע"א

אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915 - 1916), שניים בתרפ"ג (1923) ושלושה בתרצ"א (1931).

עזיבתו את ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1918 ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור – "רשומות" – אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה שנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לבאד הומבורג, והתגורר בה כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם ש"י עגנון ואחד העם, שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית, וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "מסע הדג" (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל, ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו בתל אביב. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. את תיאטרון "אוהל שם" הקים בשנת 1933 הנדבן שמואל בלום כתרומה לשנתו השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.

קברו של ביאליק בבית הקברות טרומפלדור
בית ביאליק, בתכנון האדריכל יוסף מינור ברחוב ביאליק 22 בתל אביב
בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק

ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד), לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. לאחר העברת ארון המשורר הלאומי לארץ עברו מול ארונו והשתתפו בהלוויתו 60,000 - 100,000 איש, יותר מ-15 אחוזים מסך היהודים בארץ ‏[25], שליווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד בית העלמין שברחוב טרומפלדור.

ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", בהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, ברחוב שאכלס שנה אחר כך גם את בית העירייה דאז. לאחר פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית לרשות העירייה ו"אגודת בית ביאליק" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-יד מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו, חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":

עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.

עַל שִלֵּשִים, ט"ז באייר תרצ"ד

משנתו היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק הפריד בין אמונות דתיות לבין המשכיות התרבות היהודית. על פי תפיסתו‏[26], אין להבין את כל גודל ועומק היצירה והמסורת היהודית רק במונחים דתיים, ועלינו להמשיך את מסורת האבות תוך התאמתה לימינו. במובנים אלה היה הוא תלמידו המובהק של אחד העם ובר פלוגתא חריף של יוסף חיים ברנר. ניתן לזהות מספר יסודות במשנתו להמשכיות זו- כינוס של יצירות המופת בארון הספרים היהודי כמקורות ליבה ללימוד של העם כולו; הענקת חשיבות מרכזית לשמירה על השבת ומנהגיה בייחוד בפרהסיה; המשך חגיגת החגים תוך סגנונם והתאמתם; המשך וחידוש השפה העברית.

הכינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (ביאליק, הספר העברי). זניחת ארון הספרים היהודי היא פשע תרבותי. יחד עם זאת, כבר לא ניתן להכיל את גודלו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי המהווה את יסודות ארון זה לשאר הספרות. לצורך כך הגה ביאליק את חזון ה"כינוס" של היצירות היהודיות החשובות ביותר מכל הדורות. לדבריו, "מִדה תרבותית היא, שיהא עם מטפל וטורח בנחלתו הטבעית, מה שהיא וכמה שהיא,  קובע בה סדרים ומוציא ממנה לצרכו ולהנאתו את כל התועלת האפשרית. עת לכנס – זו בת-קולה של השעה, וזהו כל מה שבידינו לפי-שעה לעשות. ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה בכִּנוס חדש זה – אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה.  אבל כבוד וחִבה בוודאי יהא נוהג בו – ואותם אנו מבקשים לפי שעה. ואל יהי ספר חביב קל בעינינו".

שבת וחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת ביאליק חיי תרבות כרוכים בשפה, בספרות, ביצירה ובאמנות, אך הם קשורים יותר מכך באורחות חיים, בהכרעות משותפות, בבניית רשות רבים בעלת אופי מסוים ובמחויבות עמוקה. בשפתו של ביאליק תרבות נבנית על יסודות של אגדה והלכה. ביאליק טען שתרבות שאין בה הלכה היא "תרבות אוננית". במרכז תפיסתו התרבותית-הלכתית העמיד ביאליק את השבת. "אנו באים לארץ ישראל לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד... ולא מצאנו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת... בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב'עשרת הדברות' מקופלת כל התורה, הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות... זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו"‏[27]. הרעיון והיישום של יום שבועי שבו נוהגים בקדושה, יום של מנוחה והתרחבות הנפש, של צדק סוציאלי ושוויון, של תרבות ויצירה, של משפחה וחברות, מהווה לטעמו של ביאליק את היסוד של התרבות העברית ואת מתנתה הגדולה לתרבויות העולם. בניסיון להחיות את רעיון השבת בארץ, ייסד ביאליק את פרויקט "עונג שבת" שבו התכנסו קהילות לקבל את פני השבת בשירה, בהקראות ובשמיעת דברי תורה. יחד עם זאת, ביאליק היה פתוח לכך שפרטי הלכות השבת יותאמו וישונו והוא אף עישן בשבת, אך שינוי שורש הרעיון ויצירת פרהסיה ללא שבת עלולים לדעתו למוטט את המפעל הציוני. בעניין זה כתב לחלוצים את הדברים הבאים: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה... בלי שבת אין ואין תרבות ישראל" (ביאליק, איגרות ביאליק כרך ה, עמ רטו). במכתבו הוסיף ביאליק מילים על חשיבותה החברתית של השבת ותהה: "האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו?".

ביאליק חשב שהשבת היא היסוד המכונן של התרבות היהודית אך לא ויתר גם על טקסי החג. ב-1930 כתב לו דוד אומנסקי מגניגר מכתב בו ביקש שביאליק יכין עבור החברים בקיבוץ טקס חדש לחג הפסח. על כך השיב ביאליק: "את החגים אין בודים מן הלב... חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה"‏[28].

תרומתו לשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חידושי מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס‏[29]. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה‏[30] ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "יבוא" ו"יצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה":

וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ

אגדת שלושה וארבעה, פרק י"ח

.

גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה רק בסיפור מאחורי הגדר:

הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר.

– מאחורי הגדר פרק ו'

. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור‏[30]

הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.

– מכתב ב"הדואר" 1920

עם זאת חלק ביאליק על רעיון המילון של אליעזר בן יהודה שהכיל חידושי לשון, משום שלדעתו תפקידו של מילון אינו לחדש אלא לכנס מילים קיימות בלבד.

המילון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכינוס. המילון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צירופים חדשים שאפשר להם להיעשות, על דרכי שימוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במילה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא... זהו כל מה שרשאי המילון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הציבור. דבר זה, כשיהא צורך בו ונגיע אליו, ייעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במילון "מרחיב", בתור הצעה לפני הציבור; אבל אין מקומו במילון מכנס, ואין צריך לומר במילון אקדמי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.

חבלי לשון

כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.

מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות."

– דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959‏[29]

יצירות לשוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן

לביאליק מייחסים‏[31] פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך‏[32], הרי זה משובח‏[33]". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, ועדפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש". בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

אברהם אבן שושן וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מילה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מילה זו.

ביאליק בזמר העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם"‏[34] ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום"‏[35], "ים הדממה פולט סודות"‏[36], "אחרי מותי"‏[37], "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"‏[38] או השיר "יש לי גן"‏[39], שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש"‏[40] ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה"‏[41] ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה"‏[42], "תרזה יפה"‏[43], "לא ביום ולא בלילה"‏[44] ואחרים.

שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור"‏[45], "שתי בנות"‏[46] (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים"‏[47] (יוסי בכינור), "פרש"‏[48] (רוץ בן סוסי), "נדנדה"‏[49] (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק"‏[50] (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר"‏[51] (פרפר, פרפר, פרח חי), מעבר לים, ו"לכבוד החנוכה"‏[52] (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח"‏[53] (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון"‏[54], "תאמר אהיה רב"‏[55], ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פליישר) ו"מאחורי השער"‏[56].

שירים גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש" (פסטיבל הזמר תשכ"ו) ו"תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז 1967, ו-תש"ל 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע של אריק איינשטיין בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום משולש שהוציאה נחמה הנדל.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת 2010 הוציאה להקת "אל המשורר" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הפחות מוכר של ביאליק "אל המשורר". הלהקה הוקמה מיוזמה אישית של חבריה, חברי תנועת "דרור ישראל", במטרה להחיות את יצירתו של ביאליק ולקרב גם את הקהל הצעיר אליה. חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

דמותו הציבורית וייצוגיו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעה לרגל "חג יובל ה-60 לחיים נחמן ביאליק", תל אביב, 1933

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

ביאליק היה ממייסדי "ברית עברית עולמית" בברלין בשנת 1931.

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, פרס ביאליק, המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל. כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו הרחובות בתל אביב: רחוב ביאליק, שדרות ח"ן (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ועל שם יצירותיו: "אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום", ו"החצוצרה נתבישה" שקוצר ל"החצוצרה". על שמו של ביאליק נקראו העיר קרית ביאליק, המושב גבעת ח"ן והיישוב השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.

דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים, בהם ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"), יוכי ברנדס ("וידוי"), ואחרים.

יצירתו בשירה ובסוגות אחרות, הייתה למופת ולדוגמה, ורבים הושפעו ממנה או ניסו ליצור בשיח איתה, כגון המשורר אברהם שלונסקי. סגנון הכתיבה נערץ על ידי רבים שניסו לחקותו ביצירות בסוגות שונות.

יצירותיו של ביאליק תורגמו ל-15 שפות, וביניהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית וליידיש.

עלילת השווא על התבטאותו כנגד המזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלאס ויוסי סוכרי[57].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי יצירותיו של ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
  • אריאל הירשפלד, כינור ערוך - לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק , תל אביב: הוצאת עם עובד, 2011
  • אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008
  • מיכאל גלוזמן, חנן חבר, דן מירון, בעיר ההריגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005
  • זיוה שמיר, הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, 1986
  • זיוה שמיר, שירים ופזמונים גם לילדים: חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, 1986
  • זיוה שמיר, השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה בשירת ביאליק, 1987
  • זיוה שמיר, מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה: צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק, 1991
  • זיוה שמיר, באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, 1998
  • זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, 2000
  • זיוה שמיר, לפי הטף: על מעשיותיו המחורזות לילדים של ח"נ ביאליק, הוצאת ספרא, 2012.
  • יוסף שה-לבן, שירים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1986
  • יוסף שה-לבן, סיפורים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1980
  • לאה נאור, המשורר, סיפורו של ביאליק, תל אביב: הוצאת עם עובד, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1991
  • נורית גוברין, 'בעיר ההרגה' בדורה ולדורות, בתוך: קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה, כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 185 - 195
  • נורית גוברין, ביאליק שלי על בית ביאליק, משה אונגרפלד ושעון התקווה. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 196 - 197
  • מגזין ארץ אחרת, גיליון 47: "למה ביאליק", עמותת "ארץ אחרת", 2008
  • אברהם אבן שושן וי' סגל, קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק, הוצאת קריית ספר, 1960
  • אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת ביאליק, הוצאת חצב, תשס"ג
  • רחל אליאור, "גילוי וכיסוי בלשון" ושפת האין והיש", בתוך: על "גילוי וכיסוי בלשון" (בעריכת ז' שמיר וא' לוז), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א: 113--127
  • מאניה ביאליק פרקי זכרונות הוצאת דביר
  • זיוה שמיר, צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו"הצעירים" , הוצאת ספרא, 2013.
  • זיוה שמיר, המשורר, הגבירה והשפחה, הוצאת ספרא, 2014.
שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב בהרצליה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מגד ירחים", גיליון 142, תמוז תשע"א, עמ' 4 והמשך בעמ' 3

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 כפי הנראה. ייתכן שהולדתו הייתה בי"ט בטבת, ראו: שמואל אבנרי, "מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו", מתוך הבלוג של רן יגיל, אתר מעריב nrg.
  2. ^ שִׁירָתִי בויקיטקסט
  3. ^ מנחם מנדל זלוטקין, "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004, עמ' 182–192
  4. ^ 4.0 4.1 במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, "ביאליק בוולוז'ין", מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 164–181
  5. ^ הַמַּתְמִיד בויקיטקסט
  6. ^ עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ בויקיטקסט
  7. ^ לְבַדִּי בויקיטקסט
  8. ^ מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים בויקיטקסט
  9. ^ ‏על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 158
  10. ^ אָכֵן חָצִיר הָעָם בויקיטקסט
  11. ^ אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת בויקיטקסט
  12. ^ הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי בויקיטקסט
  13. ^ קוּמִי צְאִי בויקיטקסט
  14. ^ לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר בויקיטקסט
  15. ^ מֵתֵי מִדְבָּר בויקיטקסט
  16. ^ עַל הַשְּׁחִיטָה בויקיטקסט
  17. ^ בְּעִיר הַהֲרֵגָה בויקיטקסט
  18. ^ ‫זאב פרי, "יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום", באתר הארץ, 27 במרץ 2009‬
  19. ^ מאחורי הגדר בויקיטקסט
  20. ^ סָפִיחַ בפרויקט בן יהודה
  21. ^ יום הששי הקצר בפרויקט בן יהודה
  22. ^ החצוצרה נתביישה בפרויקט בן יהודה
  23. ^ מְגִלַּת הָאֵשׁ בפרויקט בן יהודה
  24. ^ צָנַח לוֹ זַלְזַל בפרויקט בן יהודה
  25. ^ תיאור ההלוויה, דבר, 17 ביולי 1934
  26. ^ ליאור טל, "יהדות חילונית וצהל", בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012
  27. ^ ביאליק, עונג שבת, מתוך דברים שבע"פ כרך ב
  28. ^ ביאליק, אגרות ביאליק, כרך ה, עמ' נד
  29. ^ 29.0 29.1 שמואל אבנרי, מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2010
  30. ^ 30.0 30.1 יצחק אבינרי, "מלון חדושי ח"נ ביאליק", תרצ"ב
    עופר אדרת, באקדמיה ללשון מתגעגעים לביאליק, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
  31. ^ כך למשל בספרה של לאה נאור "המשורר: סיפורו של ביאליק" (הוצאת יד בן צבי) וכן בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר "תל אביב הקטנה". הניסוח המדויק של משחקי המילים שנאמרו בעל פה משתנה מעט בין המקורות
  32. ^ לוך - חור בשפת היידיש. המילה נכנסה לעברית.
  33. ^ במלעיל
  34. ^ ברכת עם בפרויקט בן יהודה
  35. ^ ביום קיץ, יום חום בפרויקט בן יהודה
  36. ^ ים הדממה פולט סודות בפרויקט בן יהודה
  37. ^ אחרי מותי בפרויקט בן יהודה
  38. ^ בין נהר פרת ונהר חידקל בפרויקט בן יהודה
  39. ^ יש לי גן בפרויקט בן יהודה
  40. ^ מנהג חדש בפרויקט בן יהודה
  41. ^ שיר העבודה והמלאכה בפרויקט בן יהודה
  42. ^ שבת המלכה בפרויקט בן יהודה
  43. ^ תרזה יפה בפרויקט בן יהודה
  44. ^ לא ביום ולא בלילה בפרויקט בן יהודה
  45. ^ קן ציפור בפרויקט בן יהודה
  46. ^ שתי בנות בפרויקט בן יהודה
  47. ^ מקהלת נוגנים בפרויקט בן יהודה
  48. ^ פרש בפרויקט בן יהודה
  49. ^ נדנדה בפרויקט בן יהודה
  50. ^ בגנת הירק בפרויקט בן יהודה
  51. ^ הפרח לפרפר בפרויקט בן יהודה
  52. ^ לכבוד החנוכה בפרויקט בן יהודה
  53. ^ בשל תפוח בפרויקט בן יהודה
  54. ^ היא יושבה לחלון בפרויקט בן יהודה
  55. ^ תאמר אהיה רב בפרויקט בן יהודה
  56. ^ מאחורי השער בפרויקט בן יהודה
  57. ^ ‫שמואל אבנרי, ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2003‬


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית

ועד הלשון העברית: אליעזר בן יהודה | דוד ילין | אהרן מאיר מזי"א | חיים נחמן ביאליק | נפתלי הרץ טור-סיני | יוסף קלוזנר

האקדמיה ללשון העברית: נפתלי הרץ טור-סיני | זאב בן-חיים | יהושע בלאו | משה בר אשר