חיים קיוה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים קיוה, 1975 (צילם: רן ארדה)

"אני מתחיל לצייר קומפוזיציה שהיא תוצאה מהתרשמות מדמויות, מנופים, מכוניות וכו', ותוך מעשה הציור, הנני מוצא שעלי לותר על אחדים מהאלמנטים באמצעות ציור על גבי ציור, ומשאיר מרעיון הקומפוזיציה הקודם רק מה שנראה לי כמובן. בינתיים היו לי התרשמויות ויזואליות רבות ושונות, אך ברגע שהן מוצאות לעצמן את מקומן על משטח הבד הן "שוכחות" את תכונתן המקורית, את סימני ההיכר שלהן והופכות למושגים של ציור, לגוונים, וצורות המהווים יחדיו מעין פסיפס עשוי מרסיסי כתמים, משברי עצמים, או קטעים של גוף, כתמי צבע חיים, בלי להיות שליחיו של נושא מוגדר הקטעים קיימים בזכות עצמם. העובדה שאבדה להם זהותם המקורית, ואולי משום כך, מסייעת להם להיות ישות ציורית חדשה... מופשטת לחלוטין, משוחררת מכל תלות במקור אסוציאטיבי. כך הם נולדים מתחת מכחולי."

חיים קִיוֶה (Kiewe;‏ 8 באוקטובר 1912, דלוטובן, גרמניה12 במאי 1983, בת ים) היה צייר ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים קיוה נולד בכפר דלוטובן שבגרמניה (פרוסיה המזרחית) בשנת 1912, ללואיס קיוה וליוהנה לבית טולר, במשפחה יהודית מתבוללת בעלת פונדק וחוות סוסים. בנעוריו עבר לגור בברלין, וסיים שם את בית הספר הריאלי. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל עם "עליית הנוער". משנה זו היה חבר קיבוץ נען, והחל לצייר כאוטודידקט. נושאי ציוריו: דיוקנאות חברי הקיבוץ, נופי הקיבוץ וכדומה. בשנות ה-40 היה חבר ב"הגנה", ובשנת 1947 נאסר על ידי הבריטים בעקבות "השבת השחורה" ברפיח, ושם רשם את סדרת רישומי הפחם שלו מהווי חיי אסירי המחנה. בשנת 1948, במלחמת השחרור, היה מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי. בשלהי שנות ה-40 עיצב תפאורות ותלבושות להצגות תיאטרון. בשנת 1950 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה כ"ץ בתל אביב.

בשנת 1951 נסע לפריז לצייר באקדמיה גראנד שומייר, והציג ב"לה גאלרי" ברח' הסיין. בשנת 1953 הדריך קיוה בסמינרים לרישום וציור של ההתיישבות העובדת בקיבוץ נען ביחד עם יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי, ולאחר מכן ניהל את הקורסים לבדו. בשנים 1953-59 השתייך לקבוצת "אופקים חדשים", והציג בתערוכות של הקבוצה. בשנים 1959–1969 התגורר לסירוגין בפריז ובבת ים. בתקופה זו ניהל את מוזיאון בת ים, השתתף בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות: באנטוורפן, בפריז (סלון לאמנות חדישה), בשטוטגרט (גרמניה), בסטראסבורג (צרפת), בבריסל (מוזיאון לאמנות חדשה), בניו יורק (המוזיאון היהודי), בברמן (גלריה וידמן), בלוקסמבורג (גלריה הורן) ובדיסלדורף (גלריה די בריקה). בשנת 1969 השתתף ב"סאלון ראליטה נובל" בפריז ובפסטיבל לציור בקאן-סיר-מר, זכה בפרס ראשון באגף של הציירים הישראליים). בשנים אלה המשיך להשתתף גם בתערוכות של "אופקים חדשים" בישראל.

בשנת 1969 השתקע קיוה בבת ים, והפך למורה בכיר ומוערך במחלקה לאמנות ב"בצלאל" בירושלים, במכון לאמנות על שם אבני בתל אביב ובמכון לאמנות פלסטית בבת ים.

בשנת 1974 זכה לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב ע"ש הלנה רובינשטיין. בשנת 1982 הציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים.

חיים קיוה נפטר בשנת 1983 בבת ים.

בין תלמידיו: אורי ליפשיץ, שמעון אבני, אריה אזן, דניאל פרלטה ורבים אחרים.‏[1]

היה נשוי לתרצה, ולזוג שלושה ילדים: מונה, יואב ואמיר.

עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים בארץ ובחו"ל.

על חיים קיוה מעיד גדעון עפרת:

Cquote2.svg

אמן מפתיע חיים קיוה, אמן שחש בחוש נדיר את הדופק האמנותי המתהווה וידע לנוע עם תנודותיו, אך אמן שגיבש ובנה בעקביות את עצמיותו מתוך התנודות, כמו יצירה מוזיקלית. אמן מפתיע חיים קיוה. אמן שידע להשתלב בסביבה אמנותית קרוב לראש המחנה, אך גם אמן שמרד ללא הרף במסגרותיו המושגות. הוא הרים דגלים, אך גם ידע שלא להשתעבד לדגל ולמרוד בו. לכן, סיפורו של קיוה הוא סיפור על כיבושי אוונגרדים שונים ורבים, אך גם סיפור של אמן מבודד ואמיץ שלא הקים לו חצר, גם אם הירבה ללמד, לא הייתה בו שמרנותו של זה (אפילו הוא אוונגרדיסט) היושב על זרי הדפנה וצובר עוצמה חברתית.

קיוה יצר אחדויות ודחה אותן בהעלם אחד.... קיוה נמשך אל קו, רק כדי לשבור אותו ולאחדו עם קוויו האחרים. כמו ציוריו – הפורצים, שוברים, מפתיעים, אך בונים אחדות והרמוניה בהשטחה הגדולה והמחייבת. תיזה-אנטיתזה-סינתיזה הוא עיקרון הוא הבונה את קיוה האמן...

Cquote3.svg
גדעון עפרת, חיים קיוה, הוצאת קורן ירושלים, 1989.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס ראשון בסלון לאמנות חדישה בפריז ב-1962
  • פרס ראשון (באגף הציירים הישראלים) "האסכולה הפריזאית" בגלריה שרפאנטייה פריז ב-1963
  • פרס ראשון בפסטיבל לציור בינלאומי בצרפת (באגף הציירים הישראלים) בקאן-סיר-מר ב-1969

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדעון עפרת, חיים קיוה, הוצאת קורן ירושלים, 1989.
  • גדעון עפרת, "מכחולים וטוריות:ראשיתה של אמנות הקיבוץ 1935–1960", עמ' 201–206; "האינפנטיליסטים", עמ' 256, בתוך ביקורי אמנות, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תשס"ה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדעון עפרת, חיים קיוה, הוצאת קורן ירושלים, 1989, עמ' 21.