חיי איסמעיל פריק פשה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ראה גלנאקי |
| שפת המקור | יוונית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1989 |
| מספר עמודים | 204 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת כרמל |
| תאריך | 2006 |
| תרגום | רמי סערי |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002548504 |
חיי איסמעיל פריק פשה (ביוונית: Ο βίος του Ισμαήλ Φερίκ Πασά) הוא רומן שכתבה הסופרת והמשוררת היוונייה ראה גלנאקי. בזכות הספר, שראה אור ביוונית בשנת 1989, נחשבת גלנאקי כיום לאחת מגדולות הסופרות ביוון. הרומן תורגם עד כה לאנגלית, בולגרית, גרמנית, הולנדית, עברית, ערבית, צרפתית וטורקית, ובשנת 1994 נכלל ברשימת אונסק"ו של יצירות מופת בספרות ימינו. המשורר רמי סערי תרגם את הרומן לעברית, ותרגומו ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2006.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חיי איסמעיל פריק פשה" הוא לכאורה רומן היסטורי. הוא מתאר את המפגש הגורלי בין נצרות לבין אסלאם באמצעות סיפור חייו של ילד יווני, שנחטף בתקופת האימפריה העות'מאנית מכפרו בכרתים ולימים עלה לגדולה במצרים. באחרית ימיו נשלח היווני שאולץ להתאסלם לדכא מרידה במחוזות הולדתו, והעימות שהוא חווה בתוך תוכו מביא את עלילת הספר אל שיאה. כיוון שמדובר ברומן בדמות שאכן הייתה קיימת, מעניקה כתיבתה של גלנאקי לחיי האיש את כל הסממנים שכתיבה עיתונאית משובחת הייתה יכולה לציין בהתייחסה לחיי הגיבור. אולם כבר בהערה הפותחת את הספר מציינת היוצרת כי אף שבניסיונה לצייר דיוקן היסטורי, הרי אישיותו של אִיסְמַעִיל פֶרִיק פָּשָׁה עשויה, ולמעשה גם אמורה, להיתפש כבדיונית בעיקרה. בהסתייגות זו מורה הסופרת למן ראשית דבריה שאין היא עוסקת במחקר היסטורי אלא ביצירה ספרותית, כלומר בבדיה שהמציאות ההיסטורית משתקפת בה, בשילוב אמת ודמיון היוצר פסיפס של גרסות המתייחסות לבדיקת אירועים ומאורעות, שבחינת אמִתותן אינה אפשרית עוד באורח ודאי. אופן הכתיבה של הסופרת ברומן זה – שימוש בלשון ספרותית גבוהה, שיסודות משפת הפיוט נשזרים בה לא פעם, ובניית עלילה מרתקת ומותחת, שיש בה בבירור התחלה, אמצע וסוף, אך אף-על-פי-כן הנסתר בה רב מן הגלוי – מייחד את יצירתה בכלל: אם כי הדמויות ההיסטוריות שהיא בוחרת להתמקד בתיאורן מאפשרות לה לטפל ביצירותיה בתקופות מן העבר של מולדתה, הרי ספריה מעניקים לקוראיהם הרבה יותר ממה שאפשר להפיק מרומנים היסטוריים בדרך כלל. רגישות הסופרת, עינה הבוחנת ולשונה המגובשת, הנמנעת מקלישאות ומרגשנות, מעצבות את כתיבתה לעילא ולעילא.
אפשר אפוא לקרוא את "חיי איסמעיל פריק פשה" כרומן היסטורי, שהפָּשָׁה, הסופרת והקוראים נלחמים בו יחדיו בארעיות הזמן החולף. אולם בה במידה ניתן לראות ביצירה רומן פסיכולוגי, שעיקרו בחינת אפשרות החיים בזהות כפולה. כפילותה של הזהות אינה חד-משמעית: אף שהפן המהותי בה הוא הזהות הלאומית, יש ביצירה הן מילים ברורות והן רמזים עבים גם לכפילויותיהן של זהויות אחרות באישיות הגיבור: הזהות הדתית, הלשונית והמינית. מבחינה זו מעדיפה הסופרת להציג תהיות ואפשרויות יותר מלתת מענה ברור לכל שאלה העשויה להתעורר בדעת הקוראים. בנוסף על ההיבטים ההיסטורי והפסיכולוגי ברומן ניתן לראות את גולת הכותרת שלו במכלול האהבות שיש בו, מכלול שחיים שלמים אצורים בו: אהבת הורים לילדיהם ואהבת ילדים להוריהם; אהבת אח המתגלמת בדמותו הנכספת של אנדוניס, הכמה אף הוא כל חייו אל אחיו האבוד איסמעיל; הומוסקסואליות הנרמזת בין השיטין ביחסי איסמעיל עם הנסיך אברהים; אהבת אישה, שהקשר בינה לבין אהבת אם וכיבודה איננו פשוט ומובן מאליו; ואהבת המולדת, אהבה רבת-פנים כשלעצמה, שהרי יוון ובכללה כרתים מככבת בתת-ההכרה של איסמעיל גם כאשר מצרים תופסת את מקומה, והאהבה כלפי מצרים עצמה אינה תמיד אהבת מולדת לכל דבר, משום שייצוגה במציאות מתבצע לפרקים בעזרת מיקודה בדמות אנושית אהובה.
לא רק מושאי האהבה, אלא גם אופניה מוצאים בספר את ביטוייהם: מחד גיסא חיבה ורֵעוּת, ומאידך גיסא תאוות בשרים ולפרקים אף מימושה. ביסוד כל האהבות יש יותר משמץ של אהבת העצמי – כך, למשל, בגילוי החותם את אחד המכתבים של הפָּשָׁה לאחיו, האמירה "עכשיו אני יודע שיש לך גוף ושאני יכול לחבק אותך" מורה כי בהדדיות האהבה והכמיהה בין האחים ובאופני ההבעה שלה משתקפת באהבת הזולת אהבת האדם כלפי עצמו. בין מבקרי הרומן היו גם מי שראו בו בראש ובראשונה ספר מתח דווקא, כי העקביות של התפתחות העלילה וחוסר היכולת לדעת מה יעלה בגורל הגיבור בסוף הספר אכן יוצרים בקוראים מתח, סקרנות ועניין. לתחושות אלה תורם מצדו ריבוי הגרסות שהסופרת מעלה: שלוש גרסות ביחס לגורל האם ושלוש גרסות באשר לאופן שגיבור הספר סיים בו את חייו. ריבוי הגרסות ברומן, כמוהו כריבוי הגרסות בהיסטוריה ובחיים עצמם, אינו מערפל ומטשטש את שדה הראייה של הקוראים, אולם הוא מעיד בהחלט על מורכבות האמת ועל רבדיה. הסופרת אינה מייחדת את ריבוי הגרסות לגיבורים הראשיים בלבד; אדרבא, היא רואה בו אפשרות להארכת חייהם של המתים, בבחינת הזרע שהפולקלור, המסורת והספרות שבעל-פה צומחים ממנו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המבוא לספר באתר "טקסט"
- רות אלמוג, קשר של כבל חלוד לשפת הים התיכון, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2006
- עמליה רוזנבלום, ביקורת, במוסף הספרים של עיתון "הארץ"