חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה (טורקית Türkiye-Yunanistan nüfus mübadelesi; יוונית Μικρασιατική καταστροφή) התקיימו במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20, והתבססו על זהותם הדתית והלאומית של המגורשים. חילופי האוכלוסייה נערכו בעקבות ההסכמה אליה הגיעו ממשלת יוון והאסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה בהסכם לוזאן, ובמהלכם עזבו אזרחיה היוונים אורתודוקסים של טורקיה ליוון, ואזרחיה הטורקים המוסלמים של יוון עשו את דרכם בכיוון ההפוך.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הטורקי באנקרה בראשות האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה דחה את הסכם סוור, שנחתם בידי הממשלה העות'מאנית ב-10 באוגוסט 1920, ואשר קבע את חלוקתן של אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית בין המעצמות, וכן מסר שטחים מהן גם ליוון ולארמניה. לאחר סיומן של מלחמת יוון-טורקיה, מלחמת טורקיה-ארמניה ומלחמת טורקיה-צרפת, כולן בניצחון הטורקים, התעורר צורך להסדיר את עתידה של אסיה הקטנה מחדש. ועידה חדשה נערכה בלוזאן שבשווייץ החל ביום 20 בנובמבר 1922, ובמהלכה, ב-30 בינואר 1923, נחתם הסכם נפרד בנושא חילופי אוכלוסין.

"ההסכם בעניין השליטה במצרים ועניינים נוספים", הידוע כ"הסכם לוזאן" שנחתם ביום 24 ביולי 1923 העניק בסעיף 142 להסכם הנפרד בדבר חילופי האוכלוסין מעמד שווה ערך לשלו, ולמעשה נקבע כי האחרון הוא חלק מהסכם לוזאן למרות שנחתם בנפרד. ההסכם הנפרד הוכתר בכותרת "האמנה בדבר חילופי אוכלוסייה יוונית וטורקית" ("Convention Concerning the Exchange of Greek and Turkish Populations")‏[1].

עיקרי ההסכם ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם זה התייחס לכשני מיליון פליטים: כ-1.5 מיליון יוונים מחופי הים התיכון של טורקיה וכ-500,000 מוסלמים שחיו ביוון. רוב חילופי האוכלוסין נעשו בכפייה, ורוב המגורשים היו לפליטים דה יורה מארצות מוצאם (denaturalized).

עד שההסכם קיבל תוקף, מהלך ההגירה והגירוש התרחש קודם לתאריך 1 במאי 1923, ורוב האוכלוסייה היוונית עזבה את טורקיה מפחד פן יתנכלו לה. לכן ביצוע הסכם לוזאן איננו מתייחס לסך כל האוכלוסייה היוונית שצוינה קודם, אלא לפליטים שנותרו. יוונים נותרו בערים אנטליה, פונטוס וקארס. שם נותרו כ- 189,916 יוונים.‏[2] בעוד שביוון נותרו רק 354,647 מוסלמים.‏[3]

ההסכם רק אישר את מה שכבר בוצע בטורקיה. מתוך 1,500,000 היוונים שהיגרו, רק כ-150,000 יושבו מחדש בצורה מסודרת ביוון, היתר לא זכו עד היום לתגמולי זיקנה על תקופת עבודתם בטורקיה. רובם נמלטו בחופזה עם הצבא היווני הנסוג לאחר תבוסתה של יוון במלחמת יוון טורקיה, בעוד שאחרים נמלטו מחופי איזמיר.‏[4][5] הגירה חד צדדית זו של האוכלוסייה היוונית, כבר בשלב מתקדם, הפכה להיות חילופי אוכלוסין בפועל, ובגיבוי ערבויות המשפט הבינלאומי.‏[6] כתוצאה מכך, אלה שברחו או גורשו מבתיהם, לא זכו לקורת גג וגם לא לתמורה על רכושם שאבד. וכך נגרמו הוצאות כבדות ליוונים, פי כמה יותר מאשר לטורקים. בנוסף לבתיהם גם הכנסיות האורתודוקסיות הפכו למסגדים, ברבות הימים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נוסח ההסכם
  2. ^ Matthew J. Gibney, Randall Hansen.. Immigration and asylum: from 1900 to the present, Volume 3. ABC-CLIO,, 2005, 377. ISBN 1576077969. 
  3. ^ Renée Hirschon.. Crossing the Aegean: an appraisal of the 1923 compulsory population exchange between Greece and Turkey.. Berghahn Books,, 2003, 85. ISBN 1571815627. 
  4. ^ Sofos, Spyros A.; Özkırımlı, Umut. Tormented by History: Nationalism in Greece and Turkey. C Hurst & Co Publishers Ltd, 2008, 116–117. ISBN 1-85065-899-4. 
  5. ^ Hershlag, Zvi Yehuda. Introduction to the Modern Economic History of the Middle East. Brill Academic Pub, 1997, 177. ISBN 90-04-06061-8. 
  6. ^ Yosef Kats. Partner to partition: the Jewish Agency's partition plan in the mandate era. Routledge, 1998, 88. ISBN 0714648469.