חיל האוויר המצרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל חיל האוויר המצרי

חיל האוויר המצריערבית: القوات الجوية المصرية‎) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של מצרים. חיל האוויר המצרי הוא חיל האוויר הערבי הגדול והחזק ביותר וכן, חיל האוויר הגדול והחזק באפריקה. הוא גם מהווה את אחד מחילות האוויר הגדולים במזרח התיכון, יחד עם חיל האוויר הישראלי, חיל האוויר הטורקי וחיל האוויר המלכותי הסעודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הטייסים הראשונים של חיל האוויר המצרי

ב-1928 הכריז הפרלמנט המצרי על רצונו להקים חיל אוויר. לצורך כך נבחרו שלושה קצינים שעברו אימונים בבית הספר לטיסה של חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) באבו סוואייר (Abu Suwayer) באזור תעלת סואץ, ובהמשך נשלחו גם לבריטניה להשלמת האימונים. ב-1930 הכריז המלך פואד על הקמת חיל האוויר של הצבא המצרי (Egyptian Army Air Force). החיל הצטייד ב-10 מטוסי אימון מדגם de Havilland Gipsy Moth מתוצרת בריטית. כמפקד החיל מונה ויקטור הרברט טייט (Victor Herbert Tait), קצין RAF קנדי. ב-1934 רכשה מצרים 10 מטוסי אברו 626 (Avro 626) שהיו מטוסי הקרב הראשונים בשירות חיל האוויר המצרי. בהמשך נרכשו 17 מטוסים נוספים ביחד עם מטוסי הוקר אודאקס. ב-1937 הופרד החיל מהצבא, הפך לזרוע עצמאית, ושינה את שמו לחיל האוויר המלכותי המצרי (Royal Egyptian Air Force).

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר המצרי שימש כחלק מחיל האוויר המלכותי במהלך המלחמה. לצורך כך קלט החיל מטוסים מתקדמים כגון הוקר הוריקן וקרטיס P-40 וורהוק, לאחר תום המלחמה החיל הצטייד גם במטוסי ספיטפייר.

מלחמת העצמאות ועד מבצע קדש (1948-1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, הכריזה מצרים על מלחמה. כבר ב-15 במאי 1948 תקף חיל האוויר המצרי את תל אביב. מספר מטוסי ספיטפייר מצריים אבדו לאחר שפעמיים תקף החיל בשוגג את שדה התעופה ברמת דוד ופגע במספר מטוסים של חיל האוויר המלכותי (RAF). ב-3 ביוני 1948 ספג חיל האוויר המצרי את אבידותיו הראשונות מידי חיל האוויר הישראלי כאשר מודי אלון הפיל צמד מטוסי DC-3 דקוטה אשר הפציצו את תל אביב. חיל האוויר המצרי המשיך להשתתף בלחימה עד לסיומה.

בין מלחמת העצמאות (המכונה במצרים מלחמת 1948) ועד אמצע שנות החמישים הצטייד חיל האוויר המצרי במטוסי קרב מערביים בהם מטוסי ומפייר ומטאור. ב-1955, לאחר מגעים עם ברית המועצות, ביצעה מצרים עסקה ראשונה לרכישת נשק סובייטי. הייתה זו עסקה בהיקף גדול מאד שנחתמה עם צ'כוסלובקיה במטרה להותיר את ברית המועצות ניטראלית במזרח התיכון. בעסקה נרכשו מטוסי קרב מתקדמים ובהם מטוסי מיג-15, מיג 17, מפציצי איליושין 28 ומטוסי תובלה מדגם איליושין 14. כחלק מקליטת המטוסים הגיעו צוותי הדרכה סובייטים וצ'כוסלובקים למצרים כדי להדריך את צוותי האוויר המצריים. בתקופה זו מצרים שיתפה פעולה עם צ'כוסלובקיה, שבדיה ושווייץ בפיתוח וייצור מטוס האימונים הבאקר 181 (Bücker Bü 181), שהיה המטוס הראשון שיוצר על ידי התעשייה האווירית המצרית.

ממבצע קדש ועד מלחמת ששת הימים (1956-1967)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזתו של נאצר על הלאמת תעלת סואץ הביאה את ממשלות בריטניה, צרפת וישראל להכריז על מבצע סואץ, למרות שחיל האוויר המצרי (כמו הצבא המצרי כולו) ספג אבידות קשות, משבר סואץ נחשב להישג פוליטי של נאצר וזאת לנוכח נסיגת הכוחות הבריטיים, הצרפתיים והישראלים מסיני. משבר סואץ הביא להידוק היחסים עם ברית המועצות, שהפכה לספקית הנשק העיקרית של מצרים. כחלק משיקום הצבא המצרי רכשה מצרים את מטוס המיג 17 ומיג 19 שהיו למטוס הקרב העיקרי של מצריים. בשנת 1961 הצטייד חיל האוויר במטוס הסובייטי החדיש מיג 21 שהפך במהרה למיירט העיקרי ונשאר מטוס "קו ראשון" בשני העשורים שלאחר מכן. בנוסף נרכש מטוס התקיפה סוחוי 7.

מלחמת ששת הימים (1967)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים

חיל האוויר הישראלי פתח את מלחמת ששת הימים עם מבצע מוקד, בו הצליח להפתיע את מדינות ערב ולהשמיד תוך מספר שעות חלק גדול ממוטסי חילות האוויר הערביים. גלי התקיפה הראשונים כוונו כנגד חיל האוויר המצרי שכל מטוסי ההפצצה הגדולים והבינוניים ורוב מטוסיו האחרים הושמדו בעודם על הקרקע. למרות המכה הקשה שספג, הצליח חיל האוויר המצרי להוציא כ-150 גיחות תקיפה כנגד כוחות צה"ל בהמשך המלחמה. סמוך לאחר מלחמת ששת הימים הזרימה ברית המועצות כמויות נשק גדולות למצרים, ביניהם מטוסים חדשים עבור החיל. לאחר בנייתו המחודשת הצליח חיל האוויר המצרי לבצע מספר תקיפות כנגד מוצבים ישראלים באזור תעלת סואץ.

מלחמת יום הכיפורים (1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר המצרי לקח חלק משמעותי במתקפה הכללית המתואמת כנגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים כאשר בסמוך לשעה 14:00 חדרו מעל 200 מטוסי תקיפה ויירוט למרחב האווירי הישראלי ותקפו מטרות איכות ישראליות (בעיקר בסיסי חיל האוויר ומפקדות בסיני). המתקפה כללה מלבד גיחות הפצצה רבות גם הטלת טילי שיוט מדגם קלט ממפצצים כבדים מדגם טופולב 16 והנחתה של כוחות קומנדו לעומק סיני באמצעות מסוקי סער. בהמשך המלחמה חיל האוויר המצרי מצא את עצמו מתמודד מול גלי תקיפה של חיל האוויר הישראלי שחדרו מבעד לסוללות הנ"מ בהן נגרמו אבדות לשני הצדדים. בימיה האחרונים של המלחמה כחלק מהמגננה הכללית של הצבא המצרי ביצע חיל האוויר המצרי מאמץ גדול בתקיפת כוחות צה"ל שכבשו שטחים ממערב לתעלת סואץ בגיחות אלה ספג החיל המצרי אבדות כבדות והשיגיו היו מועטים. למרות שאיבד כ-220 מטוסים מתוך 660 המטוסים ערב המלחמה, מלחמת יום הכיפורים נחשבת למלחמה המוצלחת של חיל האוויר המצרי.

לאחר המלחמה החליטה מצרים לנתק את קשריה הצבאיים עם ברית המועצות ופנתה למשא ומתן עם ישראל, אשר הביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

העידן המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכמי השלום עם ישראל, החלה מצרים בתהליך מודרניזציה של הצבא המצרי. כלי נשק מערביים נרכשו בעוד כלי הנשק הסובייטיים החלו לצאת מהשירות. חיל האוויר המצרי רכש ב-1982 את מטוסי ה-F-16 הראשונים (כחלק מתוכנית Peace Vector), כאשר 42 מטוסים נרכשו בתחילה ובהמשך נרכשו עוד 178. ב-1986 רכשה מצרים את מטוס המיראז' 2000 וקיבלה רישיון לייצר את מטוס האלפא ג'ט (Alpha Jet), מטוס צרפתי-גרמני היכול לשמש כמטוס אימונים מתקדם וכמטוס תקיפה קל, את מטוס האימונים אמבראר 312 טוקאנו (Embraer EMB 312 Tucano) של חברת אמבראר הברזילאית, ומסוקי גאזל. ב-1987 רכשה מצרים 6 מטוסי E-2C הוקאיי, מטוסים המשמשים לבקרה ולהתרעה מוקדמת (AWACS). במהלך שנות ה-90 יצאו מהשירות כל מטוסי המיג 23, סוחוי 7, איליושין 28 וטופולב 16.

לאחרונה עושה מצרים מאמצים להשיג טילי אוויר-אוויר בעלי טווח מעבר לשדה הראייה (Beyond Visual Range - BVR). הניסיונות לרכוש טילים מסוג זה מארצות הברית נכשלו, בעיקר בשל התנגדות ישראל, וכיום מצרים עוקבת בדריכות אחר פיתוח מטוס ה-JF-17 המשותף לסין ולפקיסטן ונחשבת לאחת הלקוחות הפוטנציאליים של המטוס.

חיל האוויר המצרי כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

F-16 מצרי עובר תדלוק באוויר
מטוס מדגם F-16D של חיל האוויר המצרי

מטוסי קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F-16 - מטוס הקרב העיקרי. חיל האוויר מתפעל 220 מטוסים ונחשב לרביעי בגדולו בעולם מבחינת כמות מטוסי ה- F-16.
  • F-4 פנטום - 32 מטוסים משודרגים מדגם F-4E
  • מיראז' 2000 - 19 מטוסים מתוכם 3 משמשים גם כמטוסי אימון.
  • אלפא ג'ט - 44 מטוסים בשירות, מתוכם 30 משמשים כמטוסי אימון מתקדמים ו- 14 כמטוסי תקיפה.

מטוסי תובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • C-130 הרקולס - מטוס התובלה העיקרי. 26 מטוסים נמצאים בשירות.
  • אנטונוב 74 ‏ (An -74)‏ - 18 מטוסים הוזמנו מאוקראינה מתוכם 3 נמצאים בשירות מבצעי.
  • DHC-5 בופאלו (de Havilland Canada DHC-5 Buffalo) - מטוס תובלה מתוצרת קנדה, 9 מטוסים בשירות.

מטוסי אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L-39) Aero L-39) - מתוצרת צ'כיה
  • L-59
  • EMB 312
  • G 115) Grob G-115) - מתוצרת גרמניה
  • K-8) K-8 Karakorum) - מיוצר בשיתוף עם סין ופקיסטן.

מסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]