חיל ורעדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חִיל ורעדהדנית: Frygt og Bæven) הוא מספריו החשובים ביותר של אבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, סרן קירקגור. הספר נכתב בשנת 1843 תחת שם העט יוהנס דה סילנטיו ('יוהנס השותק'), אולם ברור לכול כי קירקגור הוא הכותב. הספר תורגם לעברית על ידי איל לוין ונערך בידי יעקב גולומב.

מוקדו המרכזי של הספר הוא אברהם. הפרק הראשון, הוא "נאום הלל לאברהם" מתעסק באברהם ובסיפור עקדת יצחק באופן ספציפי, אולם, לאורכו של הספר כולו שומר קירקגור אמונים לדמות זו, המייצגת את אבי האמונה. קירקגור תמה על בני האנוש הסבורים שפשוט יותר להבין את הלכי הרוח של הפילוסופיה של תקופתו (הכוונה בעיקר לפילוסופיה ההגלינית) ובכלל, מאשר לנסות ולהבין את אברהם אבינו ואת מעשה העקדה. הוא מבקר את הכנסייה על הדרשות שהיא מעבירה בנושא בימי א', וטוען כי כל השומע את סיפור העקדה - צריכה שנתו לנדוד, אולם "דורות אין ספור ידעו בעל פה, מילה במילה את סיפור אברהם, ומי בתוכם נדדה שנתו?". הספר מהווה ניסיון להעביר לקוראים ולגרום להם לחוש את חווית האימה והסתירה במעשהו הגדול של אברהם, לגרום לשנתם לנדוד.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבוא שכתב לספר קורא קירקגור לקוראיו לחפש אחר משמעות ולא להסתפק בדיונים פילוסופים עקרים מתוכן ובלתי רציניים. קירקגור טוען כי לפילוסופיה אין כל סמכות לשלול או להעניק אמונה, ואל לה לחרוג מהתחומים שהוקצבו לה. קירקגור מדגיש כי איננו פילוסוף, וכי מטרתו של ספר זה איננה בנייה של מתודה פילוסופית סדירה כמו ה"שיטה" ("זו אינה השיטה, אין לזה ולשיטה ולא כלום), קירקגור כותב למען העונג ההולך ומתעצם בו בשעה בה כותב הוא שורות.

אקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדמה לספרו של קירקגור היא מעין נאום, מעין סיפור קצר בו מספר קירקגור סיפרו של איש פשוט שלא היה הוגה, איש שכל רצונו היה לרכב לצידם של אברהם ויצחק במסעם בן שלושה הימים להר המוריה, איש שכל כמיהתו הייתה לעלות עם השניים להר, לחזות בעקדה, ולא משום המלאך משמיים שיבוא לעצור. אותו איש העריך את אברהם על המבחן הבלתי אפשרי שנוסה ועמד בו. יום, יום היה עולה להר המוריה, וההקדמה מצידה, מתארת את סיפור העקדה בארבעה תרחישים שונים, אך בכל זאת דומים עליהם חשב בכל פעם שירד מן ההר ולא ראה את אברהם ואת יצחק. בסיומו של כל תרחיש מובאת אנלוגיה לאם הגומלת את בנה מיניקה. לדידו של קירקגור, הניסיון בו עמד אברהם דומה מאוד לאותה הגמילה, אם כי, בניגוד לארבע הדרכים אותן מביא קיקרגור לגמילת הבן, היה על אברהם ללכת בכל אותן הדרכים בעת ובעונה אחת.

נאום הלל לאברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירקגור פותח את פרקו הראשון הוא נאום הלל לאברהם, בתיאורה של הכרת הנצח. הוא מחלק את בני אדם האדם לזנים בהם הגיבור והמשורר. בעוד תכלית הגיבור (על פי השקפתו של קירקגור) היא ייצוג המידה הטובה, תכליתו של המשורר היא הערצת הגיבור והפצת אותה ההערצה בקרב בני האדם. כלומר, להעפיל על השכחה ועל הנצח כך שלא ישכח שמו של הגיבור, ובתוך כך להפוך לגיבור בעצמו, משום שהעברת הזיכרון לדורות הבאים, יש בו מין המידה הטובה. אך גיבור, לדידו של קירקגור, יש בו יתר מן המידה הטובה, יש בו גדלות. לפיכך, מונה קירקגור כשלושה סוגים שונים של גדלות - גדלות בפני עצמך (המעגל האסתטי), גדלות בפני אחרים (המעגל האתי) וגדלות בפני אלוהים (המעגל הדתי) - אפשרי, נצחי ובלתי אפשרי (בהתאמה). הייחוד שבמאבק כנגד אלוהים, כלומר, בגדלות בפני אלוהים, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים. הדרך היחידה להיאבק באלוהים, לשרות בקרבתו של הבלתי האפשרי היא הדגשת מהותו של האדם היא הפגמים והחסכים המצויים בו. באמצעות ההדגשה הזו, טוען קירקגור, מתעלה המאמין על תכונתיו האנושיות, משום שהאמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. היינו, האמונה היא וויתור על משאלות מתוך ידיעה וציפייה שייתגשמו בעתיד, תוך כדי ההבנה כי ההקרבה טומנת בחובה את אי-התממשותם. הוויתור הוא שמעניק למשאלה תוקף אינסופי, המאפשר לפרטי להפוך לכללי.

קירקגור מדגים תפישה זו באמצעות סיפורו של אברהם שייחל לבן והאמין שאלוהים יעניק לו בן, חרף העובדה כי הוא ושרה אשתו היו זקנים מכדי להביא ילד לעולם. כשקיבל את הבן היה נכון להקריב אותו למען אלוהים הוא היש המוחלט, מתוך אמונה כי אלוהים יעניק לו את בנו בחזרה וייסוג מן התביעה שתבע, אך בו בזמן אברהם וויתר על בנו לטובת האלוהים, ובכך העניק לו תוקף אינסופי. כלומר, הוביל ליצירתו של ייצוג רוחני לתביעתו לבן, והעולם הרוחני, וזאת בניגוד לעולם הגשמי - אינסופי. אברהם וויתר על בנו בכוחו של הוויתור האינסופי, אך באותו זמן ממש גם זכה בו מחדש בכוחו של האבסורד, והוא האמונה כי יזכה בבנו, תוך הידיעה כי אלוהים לא ייסוג מבקשתו והנכונות למלאה.

בעיה ראשונה - היש תכלית להשהיית האתי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מנסה קירקגור לענות על השאלה האם מצויה מטרה מוגדרת לשימה זמנית של השיקול האתי בסוגריים? האם ניתן להתעלם לרגע מן המוסרי? על מנת לענות על שאלה זו מגדיר קירקגור את המוסריות וקובע כי הינה אוניברסלית ותכליתה מקורה בעצמה ולא בכל תחום חיצוני. ייחודה שכל הדברים הנמצאים מחוצה לה – יש בכוחם להתאסף פנימה, אל קרבה ולעלות במדרגה. הפרט, תכליתו למחוק את הפרטי (באמצעות הכללי) ולהפוך אוניברסלי. אין אפשרות לזנוח את האתי משום שכל יציאה מן הקווים המגדירים את תחומו משמעה חטא.

אולם, טוען קירקגור, התכלית להשהיית האתי מצויה באותו וויתור אינסופי ובתוקף אותו מעניק זה לסופי. כלומר, לסיים נישואים לפני שהחלו משמעו מעשה מוסרי כיוון שהוויתור הופך את הנישואים לנצחיים, מעביר אותם מן המישור הסופי בו היו שרויים למישור אחר ומנותק. מישור אליו לאביר האמונה בלבד גישה, מישור בר מימוש בידי כוחו של האבסורד. הווי אומר השהיית האתי בידי הוויתור האינסופי היא מוסרית כיוון שהוויתור מעניק מימד כללי לפרטי ונצחי לזה אשר הינו בר מיצוי.

אוניברסליות זו היא שמאפשרת לאביר האמונה בתורו ליטול את הכללי מין המישור הנצחי, האינסופי ולהפכו לפרטי, לכללי. כלומר, השהיית האתי מאפשרת קיומו של הכללי המקורי בדרגה גבוה שהיא בו זמנית גם פרטית. האמונה מאפשרת ליקר מכל בעיניו של אדם, לקורבן האולטימטיבי, זה אשר נמצא במדרגה הגבוה ביותר – לעלות שלב נוסף בסולם הדרגות, להחליף מספר שטרות של כסף בעל גבול, במספר שטרות של כסף חסר גבולות, אינסופי.

בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתי הוא בהכרח הכללי, ולפיכך – האלוהי. כלומר, חובה באשר היא, בראש ובראשונה חובה היא כלפי האלוהים. כיוון שאלוהים הוא האתי, כלומר, הכללי המוחלט, פנייה ישירה ממנו, יש בכוחה לכופף את הכללי (של הפרטי) ולהפכו לפרטי. מעמדו של האתי פוחת לכדי יחסיות כיוון שהאתי, הוא-הוא האלוהים.

בעיה שלישית – אם מבחינה אתית נהג אברהם כהלכה כאשר לא הביא לא את שרה ולא את יצחק בסוד מעשהו?[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, עוסק בגיבורים. ראשית כותב קירקגור על הגיבור האסתטי, וטוען כי הוא זה אשר שותק ואף מקריב עצמו למענו של אדם אחר. כלומר, פרטי המוכן להקריב עצמו למען הפרטי. גבר המואשם ברצח ולא פוצה פיו, מוכיח הוכחות, חרף העובדה כי יודע הוא שאשתו היא שעשתה את המעשה.

שנית, כותב קירקגור אודות הגיבור האתי, הוא זה המקריב עצמו וכל היקר לו למען הכללי. הווי אומר גבר שאינו רק פוצה את פיו ומספר לחבר המושבעים כי אשתו. היא הרוצחת, כי אם מתנדב להיות האוחז בחרב שתערוף את ראשה.

בעוד השני זוכה בדמעות, ניחומים והבנה, גם אם זו מהולה באי-הסכמה מצד הסובבים, גורלו של אביר האמונה (הוא הגיבור הדתי) – שונה. אביר האמונה מסתיר ומכסה מפאת הכרח. האחרים, הם הכללי לא יבינו את המתרחש בתוככו משום שיחסו של אביר האמונה אל המחלט הוא פרטי, מוחלט כאל מוחלט. וכאן טמונה גם מעלתו. אביר האמונה נאבק לבדו עם הספקות, אביר האמונה מוחה הדמעות בידו שלו, מילותיו האחרונות של האביר, יש להם מובן – עבורו, ורק עבורו. לפיכך, נהג אברהם כהלכה משום שגילוי לשם הגילוי, כלומר זה שאין בו תכלית מלבד הגילוי עצמו – איננו אתי (מוסרי).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]