חינוך משותף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ילדי החינוך המשותף בחינוך להרגלי ניקיון; קיבוץ אילון, אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20

"חינוך משותף" היא שיטה חינוכית שבה התחנכו הילדים בקיבוץ בתקופה שבין שנות ה-20 של המאה העשרים ועד סוף שנות ה-80.

החינוך המשותף נמשך מינקות ועד בגרות. הוא נחשב בזמנו לתולדה טבעית של עקרון השוויון שהיה נהוג בקיבוץ, והתקיימה זהות בין מטרות הקיבוץ למטרות החינוך המשותף. הדאגה הכלכלית לילדי החינוך המשותף הייתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים. חיי הילדים התנהלו בשלושה מעגלי חיים: בית הילדים, חדר ההורים והקיבוץ. ילדי החינוך המשותף גרו בבתי הילדים, ישנו בלינה המשותפת, וביקרו בבתי ההורים בשעות אחר הצהריים, כשעתיים-שלוש בכל יום.

עיקרון מרכזי בחינוך המשותף הוא החינוך הבלתי-סלקטיבי: כל ילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד 12 שנות לימוד. לא היו מבחנים ולא נרשמו ציונים, והחניכים אף לא נגשו לבחינות הבגרות.

כוונת האבות המייסדים של הקיבוץ הייתה "ליצור 'אדם חדש' של חברת המופת"‏[1].

בית הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים ומטפלת בבית הילדים. קיבוץ אפיקים אמצע שנות ה-60
ארוחה בבית הילדים עם הגננת והמטפלת, קיבוץ גן שמואל, שנות ה-30

בית הילדים היה שייך לקבוצת ילדים, כולם בסביבות אותו הגיל ולהם מטפלת קבועה שהייתה מעין אם בית. מבנה בית הילדים כלל חדר אוכל, כיתה, חדרי שינה (3-4 ילדים בכל חדר) ומקלחת. בכיתות היסוד - עד גיל 12 - התקלחו בנות ובנים ביחד. בחלק מהקיבוצים היו חדרי השינה משותפים לבנות ובנים ביחד, עד סוף כיתה י"ב.

ילדי הקיבוץ שהו בבית הילדים במשך רוב שעות היום. שם הם ישנו, אכלו את ארוחותיהם, התקלחו ולמדו. לשם הגיעו הבגדים הנקיים שלהם ממחסן הבגדים (שבקיבוצי הקיבוץ הארצי נקרא קומונה) ומשם נשלחו הבגדים והמצעים המלוכלכים בשקים למכבסה הקיבוצית. בלילה הלכו הילדים לישון בחדריהם שבבית הילדים.

לכל ילד היה במקלחת מתלה למגבת גדולה, ליד הכיור מתלה למגבת ידיים, ספל פלסטיק ובו מברשת שיניים, ושני תאים לבגדים: בגדי בוקר ובגדי שבת. ברשות המטפלת היו תאים נוספים לכביסה הנקייה הכללית והיא הייתה אחראית על הטיפול והקיפול של הכביסה. הילדים היו אחראים על ניקיון חדרי השינה שלהם והיו עובדים בניקיון הכללי של הבית: הכיתה, חדר האכילה, השולחנות, הרצפה ומשטח המשחקים בחוץ.

החברה הקיבוצית ותפקידי המחנכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיתוף שהיה קיים בקיבוץ בכל תחומי החיים היה קיים גם בתחום החינוך. הקיבוץ דאג במידה שווה לצרכיהם הכלכליים של כל ילדיו. הוענק גם טיפול פסיכולוגי ובריאותי ייחודי בהתאם לצרכים הייחודיים של הילדים. חברי הקיבוץ שקיבלו את תפקידי המורים-המחנכים היו המשכילים והטובים ביותר.

המשפחה והקשר עם ההורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד המשפחה הקיבוצית כגורם זן ומפרנס לא היה קיים; הדאגה הכלכלית הייתה מוטלת על הקיבוץ.

אנשי הקיבוץ האמינו שעבודת האשה העירונית מחוץ לבית פוגעת בתפקידה כאם ואילו בקיבוץ, כך חשבו, הוגשם השוויון הכלכלי החברתי של האשה, בלי שייפגע תפקידה כאם, בשל העובדה שהחינוך הועבר לרשות החברה.

מייסדי החינוך המשותף האמינו כי תלות הילד במשפחה בקיבוץ אינה מושפעת מגורמים חברתיים וכלכליים המעוותים את התפתחותו. המשפחה אינה המרכז היחיד או העיקרי בחינוך הילדים ושותפים לה המחנכים והקיבוץ כולו. סיפוק הצרכים הרגשיים נשמר בתחום המשפחה ואילו הטיפול הגופני, הדאגה לבריאותו ולחינוכו של הילד ולהרגלי הניקיון – אלה נמצאו בידי המחנכים.

בחינוך המשותף גם תפקידיו החינוכיים של האב פורשו בצורה מיוחדת. הוא אמור היה להקדיש מזמנו לילדיו וכך ליצור קשר הדוק ואינטימי הרבה יותר מאשר במשפחות מחוץ לקיבוץ.

אנשי הקיבוץ האמינו כי משהועבר אל מחוץ למשפחה תחום החינוך שכרוכות בו תביעות, הגבלות ואיסורים הכרחיים, נעשו היחסים בין הילדים להוריהם מתונים והרמוניים יותר. לכן, כך טענו, קשר רגשי חזק בגיל הרך, חברות בילדות וידידות בגיל הנעורים מקיימים רקמת חיי משפחה הדוקה ומאפשרים להורים השפעה חזקה על דמות הילדים.

מוסדות החינוך המשותף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות החינוך התחלקו לשלבים:

  • תינוקות (עד גיל שנה) ופעוטים (גילים 1-4) - הילדים היו גדלים בקבוצות של שישה שנקראו "שישיה"
  • גן הילדים (גילים 4-7) - שלוש שישיות שאוחדו לכדי קבוצה של כ-18 ילדים, וכך עברו ביחד את כל מסלול הילדות וההתבגרות.
  • חברת הילדים (מכיתה א' עד סוף כיתה ו')
  • חברת הנעורים (מכיתה ז' עד י"ב)

תינוקות (עד גיל שנה) ופעוטים (גילים 1-4)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעוטים בבית הילדים הראשון בקוניטרה (מרום גולן), סביבות 1968-1972

התינוק הובא אל בית התינוקות לאחר לידתו ונשאר בו במשך שנה. האם קיבלה 6 שבועות חופשת לידה ולאחר מכן חזרה לעבוד בהדרגה, עד שלב הגמילה. בכל יום ההורים לקחו את התינוק לשעה קלה אל ביתם. בשנים הראשונות של החינוך המשותף אסור היה להורים להיכנס כרצונם לבית התינוקות. עם הזמן השתנו הנהלים וההורים הורשו לבקר במשך היום בבית התינוקות, לשם משחק, טיפול וייצוב הקשר הרגשי. תפקידה של המטפלת, בנוסף לטיפול בתינוקות, היה להעניק לאם, בעיקר לזו הצעירה חסרת הנסיון, תחושה של ביטחון ולהגן על התינוק מפני הפרעות בהתפתחותו.

אנשי החינוך המשותף האמינו כי "הסדרים בבית היונקים (וחצרו) וציודו, הצעצועים המוגשים לילד בהתאם להתפתחותו. כל אלה עושים את סביבת חייהם של התינוקות רב-גונית ועשירת-גירויים, מזינים את חושיהם ומונעים את סכנת השיעמום, ההתעסקות האוטו-ארוטית והרעבון לחוויות רגשיות"[2].

בשנתם השנייה עברו הילדים לפעוטון. בכל פעוטון היו כ-6 ילדים ולהם מטפלת קבועה. הפעוטון היה אמור להעניק לילדים טיפול אישי מסור.

גן הילדים (גילים 4-7)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הילדים בגן הייתה בנויה מ-3 שישיות, כ-15 עד 20 ילדים ולהם גננת ומטפלת קבועות. הגן אמור היה לטפח תחושת שייכות לבית אינטימי וקשר לחברת בני אותו הגיל. כאן הם הגיעו לדרגה ראשונה של סוציאליזציה; במקום גילויי יריבות, תוקפנות ואיבה - שיתוף הפעולה, עזרה הדדית והשתתפות בצער הזולת.

בקיבוצי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר הגן כלל גם את שנת הלימודים הראשונה ואז הוא נקרא גן מעבר. בקיבוץ המאוחד ובאיחוד הקבוצות והקיבוצים עברו הילדים לבית הספר בגיל שש, עם המעבר לכיתה א'.

חברת הילדים (כיתות א-ו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי קיבוץ עינת ילידי 1950 עם המורה והמטפלת, בטיול לחוף הים, סביבות 1959

הקבוצה, בה כ-15-20 ילדים בני אותו גיל ולהם מורה ומטפלת עברה בכיתה א' או ב' לחברת הילדים. המורים כונו "מחנכים" חלקם גברים וחלקן נשים. המטפלות היו תמיד נשים. כולם, ילדים ומבוגרים כאחד, קראו זה לזה בשם פרטי והיחסים היו במכוון משפחתיים ולא פורמליים. בדרך כלל הצוות החינוכי נשאר קבוע למשך שנים, לרוב עד סוף כיתה ו'. כל קבוצה בחרה לעצמה שם, שבו השתמשו מבוגרים וילדים כאחד, כדי לזהות את חבריה. מכיתה א' או ב' ועד כיתה ו' הילדים היו בחברת הילדים, שהיוותה מסגרת חברתית כוללת, בה הם התגוררו, ישנו, למדו ועבדו ביחד. רוב פעילויות היומיום התקיימו במסגרת הקבוצה האינטימית, וחלקן – במסגרת חברת הילדים.

בשעות הבוקר התקיימו לימודים והילדים עבדו בניקיון הבית, בטיפוח הנוי בסביבתם הקרובה ובמשק הילדים. לאחר ארוחת הצהרים והמקלחת המשותפת הייתה מנוחת הצהרים. ה"הקמה" הייתה בסביבות השעה שלוש אחר הצהרים. הוגשה ארוחת ארבע קלה ולאחריה הלך כל ילד לבקר את הוריו למשך כשעתיים-שלוש. בקיבוצי האיחוד והמאוחד ההורים היו מחזירים את הילדים לבית הילדים בסביבות השעה שמונה, לאחר ארוחת ערב והליכה לישון הייתה באחריות ההורים. בקיבוצי השומר הצעיר הילדים חזרו לבית הילדים בסביבות השעה שבע בערב. המטפלת הייתה מגישה את ארוחת הערב ולאחר הארוחה התקיימה שיחה, קראו סיפורים או שיחקו במשחקי חברה. ה"השכבה" הייתה אף היא באחריות צוות המחנכים. לכל ילד וילדה בחינוך המשותף הייתה מיטה משלהם, ולידה תלו תמונות וקישוטים לפי בחירתם. כל הארוחות נאכלו בחדר האכילה בבית הילדים. בנים ובנות ישנו והתקלחו ביחד.

חברת בני הנעורים (כיתות ז'-י"ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני ובנות מחזור 1967 בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

בכיתה ז' עברה קבוצת הילדים כולה כיחידה אחת לחברת הנעורים, ושם נשארה עד סיום כיתה י"ב. עם המעבר הזה ברוב המקרים התחלפו המחנכים – מורה ומטפלת.

בקיבוצי השומר הצעיר המסגרת החדשה הזו נקראה המוסד החינוכי. בעוד חברת הילדים הייתה מקומית, של הקיבוץ היחיד, חברת הנעורים הייתה בדרך כלל אזורית. המוסד החינוכי היה צמוד לאחד הקיבוצים ובני הנוער מהקיבוצים השותפים היו מוסעים אליו. ההסעות לא היו מתקיימות מדי יום, וכך היו בני הנוער נשארים בפנימייה במשך כמה ימים בשבוע.

קיבוצי הקיבוץ המאוחד השתדלו לקיים בית ספר מקומי גם בגיל הנעורים‏[3]. בני הנוער במאוחד עבדו מגיל 15 עם המבוגרים, אכלו בחדר האוכל של הקיבוץ והיו שייכים לחטיבת בני הקיבוץ. בקיבוץ הארצי בני הנוער אכלו בחדר האוכל של המוסד החינוכי.

אנשי החינוך המשותף האמינו כי במיוחד בגילים אלה תופסת הקבוצה החינוכית מקום מרכזי בחיי חניכיה. שם הם מבררים את בעיותיהם החברתיות והאישיות וכך היא משמשת בית-יוצר לחינוך אופיים ולביסוס השקפת עולמם.

חברת בני הנעורים פעלה לפי עקרון העצמאות המודרכת; הנהלה עצמאית של החניכים בהדרכת חבר המחנכים. שיחת החברה דנה והחליטה על ענייניה, פרט לתוכנית הלימודים ושאלות ביטחון ובריאות. החניכים למדו 6 שעות ביום ועבדו 2-3 שעות. בית הספר הקיבוצי לא ראה עצמו כבי"ס מקצועי, אבל ניתן בו חינוך לעבודה על בסיס קדם-מקצועי.

חינוך, הוראה וחיי חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי החינוך הקיבוצי, שהעניקו דפוסי חיים זהים לבני ולבנות הקיבוץ והדגישו את חשיבות דעת הקהל משחר הילדות, ציינו בסיפוק את העובדה שהאינדיבידואליות אינה מתטשטשת בחינוך המשותף; הם החשיבו מאוד את היצירה האמנותית (כתיבה, ציור, נגינה), ניהול יומנים וקריאת ספרים‏[4].

הישימות החברתית של הלמידה נחשבה יותר מהידיעה לשמה. מאמץ, התנהגות מוסרית, תרומה חברתית נחשבו במידה שווה כמו הישגים בלמידה. הדרכה בתנועת הנוער גם היא נחשבה באותה מידה.

לא הייתה הפרדה בין החינוך להוראה בקיבוץ ושני אלה היו באחריות צוות המחנכים. למרות שהחינוך היה בלתי סלקטיבי וכל הילדים זכו לחינוך שווה, לא הייתה דרישה לשוויון בין התלמידים, מחמת ההבדלים האינדיבידואליים בין ילדים בני אותו גיל. חברת הילדים לא נחשבה הומוגנית, אלא "אורגניזם חי המורכב מיחידים הזקוקים לתשומת-לב מתאימה"‏[5].

שיטת הנושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורה וילדים בקיבוץ גן שמואל, בלימוד נושא הלחם - קוצרים החיטה שזרעו במשקם (שנות ה-40).

החינוך הקיבוצי נקט בגישה סינתטית, המשרתת את צרכי החיים. מתוך השקפה זו נולדה שיטת הנושאים, שמשמעה הוראה בהיבט רב-תחומי.

בכיתות היסוד מבוססים הנושאים על המציאות הקרובה לחיי היומיום של הילדים: הדבורה והפרח, הנמלה, הדואר, נהיה לשבט, הקיבוץ שלנו. נושא לימודי נמשך בין שבועיים לשישה שבועות בהתאם לגיל.

בחברת הנעורים התפצלו הלימודים לשני מוקדי הוראה (קונצנטרים): הומניסטי (ספרות, גאוגרפיה, לימודי חברה וכלכלה) וריאליסטי (פיזיקה, כימיה וביולוגיה). כמו כן למדו לשון, אנגלית וערבית, מתמטיקה, התעמלות, ציור, מוזיקה ומלאכה. כל קיבוצי השומר הצעיר נהגו בשיטת הנושאים וחלק מקיבוצי התנועות האחרות.

משפט ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעם בשנה הייתה חברת הנעורים כולה מקיימת משפט ספרותי. לקראת המשפט הספרותי כל הילדים והצוות החינוכי היו קוראים ספר או סיפור ודנים בדילמה שעלתה מתוכו, בדמות שנהגה בצורה שנויה במחלוקת וכדומה. המוסד החינוכי הקים בית משפט שבו היו חברים נציגי כל הקבוצות: נאשם, שופטים, קטגורים, סנגורים, עדים. השופטים ועורכי הדין לבשו גלימות, הנאשם ושאר העדים גם הם היו מלובשים בהתאם והמשפט היה נערך במליאת חברת הנעורים.

דוגמאות למשפטים ספרותיים:

ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי החברה והתרבות של חברת הילדים ובעיקר אלה של חברת הנעורים התנהלו על ידי וועדות. חברי הוועדות היו מתחלפים מדי שליש. כל קבוצה בחרה את הנציג שלה בוועדה.

  • ועדת חברה
  • ועדת תרבות
  • ועדת עלון
  • ועדת עבודה
  • ועדת קישוט

בנוסף לכך לכל קבוצה הייתה ועדה שניהלה את ענייניה הפנימיים.

עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה הייתה ממרכיביו העיקריים של החינוך המשותף. בגיל צעיר הילדים עבדו בבית הילדים, במשק הילדים שבו הם גידלו בעלי חיים שונים, וכשהתבגרו עבדו בענפי הקיבוץ. שיעורי המלאכה אמורים היו להיות תחום ביניים בין הלימודים לעבודה. בגיל הצעיר הייתה העבודה אמורה להוות נקודת מוצא לנושאים הלימודיים ובגיל הבוגר – נושא בתחומי הטבע והחקלאות.

בני הנעורים עבדו בענפי המשק ובחינוך. העבודה הייתה חלק ממערכת השעות בבית הספר. בחלק מהקיבוצים היה נהוג שהילדים עובדים בסוף יום הלימודים, בקיבוצים אחרים היה נהוג יום עבודה מרוכז בשבוע. חלק מבני הנוער התמידו ועבדו לאורך זמן במקומות קבועים וכך היוו כוח עבודה מיומן ונחוץ. רבות מחניכות הכיתות הגבוהות עבדו בחינוך, כעוזרות למטפלות בבתי התינוקות, בגני הילדים ובחברת הילדים. רבים מבני הנעורים - בנים ובנות - עבדו בענפי החקלאות והתעשייה.

ילדי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקבוצת בני הקיבוץ הצטרפו ילדים שבאו ממקומות שונים בארץ, בנים למשפחות עירוניות ששלחו את ילדיהם לגור בקיבוץ. ילדי החוץ גרו עם ילדי הקיבוץ והיו שותפים לאורחות חייהם. הוריהם לא הצטרפו לקיבוץ, ולכן הוקצו לילדים האלה "משפחות מאמצות" מהקיבוץ.

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועות נוער וארגוני נוער בישראל

חלק מהתנועות ההתיישבותיות הפעילו בתחום ביה"ס תנועת נוער, לפי השתייכותם התיישבותית של הקיבוצים השותפים.

כל חניכי בית הספר הקיבוצי השתייכו לאותה תנועת נוער. עובדה זו יצרה אחידות רעיונית. הפעילות בתנועת הנוער נחשבה למרכיב חשוב בחיי התלמידים, במידה שווה כמו הלמידה העיונית והעבודה.

תנועת השומר הצעיר פעלה במוסדות החינוכיים של הקיבוץ הארצי.

תנועת הנוער העובד והלומד פעלה בבתי הספר של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

תנועת המחנות העולים פעלה בבתי הספר של הקיבוץ המאוחד. בקיבוצים הדתיים לא התקיימה פעילות של תנועת נוער.

מחלקות החינוך של התנועות הקיבוציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחידות החינוכית בין הקיבוצים הושגה באמצעות מחלקות החינוך של התנועות הקיבוציות. מחלקות אלה פיקחו על מוסדות החינוך, אירגנו השתלמויות למחנכים ולמטפלות, סיפקו ייעוץ לילדים בעלי צרכים מיוחדים, פרסמו חומר דידקטי, קבעו תקציבים ונורמות עבודה לילדים ולמחנכים.

הכשרת אנשי החינוך המשותף נעשתה בסמינר אורנים, שאף הקים מכון לחקר החינוך המשותף.

סוף החינוך המשותף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע שנות החמישים וביתר שאת משנות השבעים של המאה ה-20 חלו תמורות בקיבוץ, שהשפיעו עמוקות על החינוך הקיבוצי.

תהליכים אלה גרמו לקולקטיביזם להפסיד לטובת האינדיבידואליזם‏[6].

ביקורת על החינוך המשותף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הקיבוצים שהתבגרו לא רצו שילדיהם יתחנכו באותה דרך. בשנת 1997 אחרון הקיבוצים ‏[7] ברעם ביטל את הלינה המשותפת ובכך גווע למעשה החינוך המשותף.

חלק מחניכי החינוך המשותף טענו שהעדר חיכוכים והאווירה ה"קורקטית" התמידית יצרו תחושה של סטריליות במשפחה (הסרט "ילדי השמש"). חלקם הרגישו שגדלו בודדים ואחוזי פחד. רבו הסיפורים על ילדים שברחו בלילה מבתי הילדים אל דירות ההורים.

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי זכרונות או תיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל גולן, חינוך משותף, האנציקלופדיה למדעי החברה, כרך ב', ספרית פועלים 1964, עמ' 514-518.
  • שמואל גולן, החינוך המשותף, הוצאת ספרית פועלים, 1961.
  • יוסף ארנון, החינוך המשותף באספקלריה של משנתו של שמואל גולן, הוצאת ספרית פועלים, 1977.
  • איל כפכפי, ‫כשתילי זיתים - שיטת התהליכים : משנתו החינוכית שלמרדכי סגל ויישומה בבתי הספר של הקיבוץ המאוחד, כתב העת דור לדור, 1998.
  • יחזקאל דר, חינוך, לקסיקון הקיבוץ, הוצאת יד טבנקין, 1998, עמ' 139-143.
  • יצחק פלטק, המוסד: בית הספר הראשון של השומר הצעיר במשמר העמק 1931-1940, הוצאת יד טבנקין, 1989.
  • ראובן פורת, היחיד והיחד :תולדות בית הספר הקיבוצי, הוצאת יד טבנקין, 1987.
  • ראובן פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים: מהעליה השנייה עד העליה הרביעית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
  • יובל דרור, תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • בינה סלע-צור, יחפים על גדות ירדן: בית החינוך המשותף בעמק הירדן 1926–1948, הוצאת מועצה אזורית עמק הירדן, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דר, 1998:139
  2. ^ גולן 1964:516
  3. ^ הלינה המשותפת, באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
  4. ^ גולן, 1964:517
  5. ^ גולן, 1964:518
  6. ^ דר, 1998:143
  7. ^ The Last Kibbutz