חלוקת הפרקים בתנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תרגום מהמאה ה-11 המציג חלק מתוך פרק י"ב של ספר שמות.

חלוקת הפרקים בתנ"ך ומספור הפסוקים הם פיתוחים מאוחרים מימי הביניים, והם מיוחסים לראשונה לתאולוג הנוצרי סטפן לנגטון. קודם לכן היו ספרי המקרא מחולקים לסדרים פסוקים ולפרשיות אולם אלו לא היו ממסופרים. חלוקה זו שנעשתה במקורה בביבליה במהדורת הוולגטה הלטינית, סייעה רבות בהתמצאות הטכנית בספרי המקרא, עם זאת, חוקרים רבים מצביעים על אלמנטים תאולוגיים נוצריים שחלוקה זו מבטאת. למרות היותה נוצרית ביסודה, הוכנסה החלוקה למהדורות הדפוס הראשונות של התנ"ך במהדורות "יהודיות"[דרוש מקור], ומאז היא קיימת בכל המהדורות למיניהן.

חלוקת התנ"ך במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית קיימות שלוש חלוקות עיקריות שונות של המקרא:

חלוקה אחת היא החלוקה לפרשיות, המתחלקות לפרשה פתוחה ופרשה סתומה, ואשר סימונה בטקסט הוא ריווח בין שתי הפרשות, כאשר פרשה סתומה מתחילה באותה שורה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה מועטת, ופרשה פתוחה מתחילה בשורה חדשה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה גדולה יותר. במספר חומשים מודרניים פרשה סתומה מסומנת באות ס' ופרשה פתוחה מסומנת באות פ'. חלוקה זו היא עניינית, וכל קטע מכיל מספר לא קבוע של פסוקים (מחלק של פסוק (כמו בעשרת הדברות) ועד עשרות רבות של פסוקים). חלוקה זו מקודשת ברמת הקדושה של הכתוב עצמו, שכן על פי המסורת היא ניתנה למשה רבנו ביחד עם המקרא.

חלוקה אחרת היא החלוקה לסדרים, אשר מסומנת בכתבי היד העתיקים באות ס'‏[1]. חלוקה זו נקראת נוסח ארץ ישראל, והיא שימשה את תושבי ארץ ישראל לעליה בתורה בשבתות, כאשר בכל שבת קראו סדר אחד. בצורה זו סיימו את התורה בשלוש שנים. חלוקה זו הייתה בשימוש עד המאה השתים עשרה.
החלוקה לסדרים בתורה היא עניינית ברוב המקרים‏[2]. בניגוד לתורה, בנ"ך לא ניתן לומר כי החלוקה עניינית, אך היא בגודל אחיד למדי, ויש המשערים שהחלוקה נקבעה על פי דפי מהדורת מקרא מסוימת, ללא הקפדה תוכנית מהותית. בהקדמה לתנ"ך קורן מובאת השערה נוספת בשם רבי שאול קוסובסקי, הוא בדק וגילה שבנ"ך ישנם סדרים כמניין ימות החול בשנה (293), ומכך הוא הסיק שייתכן שנהגו בתקופות שונות לסיים כך את קריאת התנ"ך במחזור שנתי. הסבר נוסף שמובא שם לעצם החלוקה שנראית לעתים אקראית הוא שהמחלק ניסה לסיים ולהתחיל את הסדר בפסוק בעל תוכן חיובי.

חלוקה נוספת, של התורה בלבד, הייתה על פי סדר קריאת התורה בבבל, שנתקבלה היום בכל תפוצות ישראל, וזוהי חלוקת "פרשות השבוע" הידועה (כגון: בראשית, נח, לך לך ועוד). כאשר כל פרשה מחולקת לשבעה חלקים הנקראת עלייה, באורך משתנה, כנראה בעיקר מצורך פרקטי של עלייה לתורה בשבת שמעלים שבעה אנשים לקריאה. ברוב המקרים עלייה תפתח ותסתיים בפסוק שתוכנו "טוב" לישראל. לעולם לא תחל עלייה כזו בקללה כנגד ישראל.

החלוקה המקובלת היום היא זו הנוצרית, המחלקת כל ספר למספר פרקים ולא לפרשות, אולם אין היא שווה בחלוקת הפסקאות לפרשיות על-פי המסורה. רבים מהפרקים מתחילים באמצע פרשייה.

השתלשלות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטפן לנגטון (1150-1228), אולם אין ודאות בכך.

ככל הנראה, הראשון שהכניס את מיספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל[דרוש מקור] (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא אומר:

Cquote2.svg

אלו הן פרקי הגוים, הנקראים 'קפיטולש', של ארבעה ועשרים ספרים ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותם שהם שואלים לנו בכל יום על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: 'ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים, ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה ספר בראשית, נקרא בלשונם גֶינישי (=גנסיס), פרק ראשון 'בראשית ברא אלהים', שני 'ויכלו השמים' וגו'

Cquote3.svg

.על אף שברוב המקרים הפרקים הנוצריים תואמים לחלקים אחדים או אחרים של המסורה, הם סותרים במקרים רבים את חלוקת נוסח המסורה. סתירה זו אינה כה בולטת באופן מעשי בסידור של ר' שלמה, משום שהוא מיקם בפשטות את מספר הפרק באותיות בשוליים, בין אם יש התחלת סדר חדש (חלוקת נוסח המסורה) ובין אם לאו, ללא הצגת כל שבירה חדשה בתוך הטקסט לצורת ציון הפרק הנידון.

העורך המוקדם של הטקסט המודפס עד שנת 1517, דבק בצמידות לנוסח המסורה, וחילק את הטקסט לחלקים ללא ציונים של פרקי הנוצרים בשוליים.

העורכים הנוצריים של הטקסטים הרב-לשוניים (בין השנים 1514-1517), היו הראשונים שהזניחו את החלוקה היהודית המסורתית בתנ"ך המודפס ואימצו את פרקי הנוצרים בלבד, כדי להתאים את הטקסט העברי לפסוקים של הטקסט היווני והטקסט הלטיני בטורים מקבילים. למרות ההצגה של שבירות טקסט חדשות, הם הציגו מספרי פרקים במיספור לטיני אולם עדיין שמו אותו בשוליים.

פליקס פרנסיס, היה כנראה הראשון שהציג בשוליים את פרקי הנוצרים באותיות עבריות לאורך כל העריכה שלו את התנ"ך הרבני שיצא לאור על ידי דניאל בומברג בעיר ונציה בשנת 1517 (ואחר כך ב-1521 וב-1525). אולם הוא שמר על חלוקת הטקסט של המסורה. דבר זה המשיך בכל התנ"כים העבריים, כולל מהדורת יעקב בן חיים, עד 1570.

אריאס מונטנוס היה הראשון ששבר את הטקסט העברי לכדי פרקים והציגם במספור עברי בגוף הטקסט, בעריכה שלו לתנ"ך העברי עם תרגום לטיני שמוצג לאורך, והודפס באנטוורפן 1571. החל מעריכה זו, אומץ נוהג זה בעריכות של הטקסט העברי. זה נעשה בהופעה הראשונה בתנ"ך העברי ללא כוונה גם בהוצאת פלנטין בשנים 1573-1574. אפילו עורכים יהודיים, שהכריזו על עריכת הטקסט היהודי לפי נוסח המסורה, הציגו בתוך הטקסט עצמו את שבירת הטקסט שנוגדת את שיטתה.

בתנ"ך מקראות גדולות שהוצאתה הראשונה הסתיימה בשנת ה'רע"ח (1517) הכולל פירושים יהודים קדמונים, התנ"ך חולק לפי הפרקים הנוצריים, כאשר בתחילת כל פרק, האות העברית המייצגת את מספור הפרק סומן בהדגשה, אלא אם החלה פרשה, מפרשות השבוע. בסוף כל פרשה הובאו ה"סימנים" לסיכום הפסוקים בפרשה, אך לא את מספר הפרקים. 'סימנים' אלו מקורם כנראה בעורך נוצרי‏[3]

אטיאס, שערך את התנ"ך בשנים 1659-1661, לא רק שהעתיק את אותה הדוגמה, אלא הלך עד כדי איחוד מספרי הפרקים בסיכום המסורה בסוף החומש וטבע סימן לזיכרון לשם כך. יש הסבורים שהוא היוצר של סימני הזיכרון לפרקים, אחרים סבורים שמקור כל סימני הזיכרון בעורך נוצרי של התנ"ך‏[4]. כך, בסוף ספר בראשית, לאחר נתינת המיספור של הפסוקים על-פי המסורה, הוא מעיר כי בספר זה 50 פרקים, ושסימנם הוא "יְהוָה חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ"‏[5] ואחר כך ממשיך בסיכום המסורתי. דבר דומה הוא עושה בספר שמות, כשהוא מעיר כי יש 40 פרקים ושסימנם הוא "תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ"‏[6]. בסוף ספר ויקרא, הוא אומר כי יש 27 פרקים ושסימנם הוא "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ"‏[7] בסוף ספר במדבר, הוא מונה 36 פרקים, שסימנם "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת"‏[8], ובסוף ספר דברים הוא מונה 34 פרקים שסימנם "אוֹדֶה יְהוָה בְּכָל לֵבָב"‏[9]. יש הסבורים שכל אלו הם המצאה מובהקת שלו, שהוכנסה כחלק מהמסורה.

המוציא לאור, היידנהיים, שעריכתו נדפסה ברדלהיים 1818-1821, גינה את הנוהג של שילוב מיספור הפרקים בסיכום המסורה, כערבוב בין חול וקודש:

"לכן, מה שאמר כאן, 'ופרקיו 50', שהרצון בו על מספרי הקאפיטולי, איננו בשום דפוס קדמון גם לא במקראות כתבי יד, כי החלוקה הזאת בלתי מקובלת אצלינו ולא יפה חומש 'מאיר עינים' עשו המדפיסים האחרונים להכניס חולין בקדש".

הוצאת קורן הייתה הראשונה לשנות את החלוקה והעימוד, ולהשיב את החלוקה לפי המסורת היהודית, ואף כללה את החלוקה הארץ ישראלית הקדומה לפרשיות, שהיו נקראות במחזור של שלש שנים. עם יציאת תנ"ך זה לאור, מדינת ישראל, וצה"ל אימצו הוצאה זו כתנ"ך שיוגש לחיילי צה"ל בטקסי ההשבעה, וכן כתנ"ך שישמש באופן רשמי בטקסים של המדינה. מאוחר יותר יצא תנ"ך על פי כתר ארם צובא (בהוצאת מוסד הרב קוק ובעריכת הרב מרדכי ברויאר), המחולק על פי החלוקה היהודית. בשתי ההוצאות הפרקים צוינו בראש הדף, והפסוקים וחילופי הפרקים בצד הדף, במספור עברי. מבנה תנ"ך זה, ואף הגופן שלו הועתקו פעמים רבות ללא רשות, וכיום תנ"ך זה נפוץ מאוד.

ברוב ה'חומשים' המודפסים כיום, לצורך מעקב קריאת התורה בבתי הכנסת בשבת, (בדרך כלל עם התרגום לאונקלוס, פירוש רש"י, ולפעמים הערות מסורה, ופירוש 'בעל הטורים' על דרך הרמז והגימטריה) נשמר המבנה של מקראות גדולות, כשהפרקים משמשים לחלוקה, אלא אם פרשת השבוע מתחילה באמצע פרק, ומספורם (העברי) בולט, כמו גם מספור הפסוקים (העברי) בגוף הכתוב, ולא לצדו.

הבדלים בין החלוקה העברית לנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבדלים בין החלוקה הנוצרית לעברית באים לידי ביטוי בהבנת הטקסט, אולם מניעיהם שונים. לעתים עורך החלוקה שינה מהחלוקה העברית משום שחלק עליה מבחינה מבנית ובמקרים רבים משתקפת בחלוקה זו המגמה הנוצרית להמעיט בערך המצוות ולהדגיש את הפסוקים שהנצרות זיהתה כנבואה מוקדמת על ישו.

דוגמה לטעות בהבנת הכתוב היא חלוקת פרקי שיר השירים. הפיסקה האחרונה בפרק ד‏[10] עוסקת בדו-שיח בין הרעיה לדודה; הדוד מתחיל את השיחה ובפסוק טז פונה אליה באמרו: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" ובאותו פסוק הרעיה מזמינה אותו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". כאן צריכה לבוא תגובת הדוד להזמנה, אולם המסדר הנוצרי הפסיק את הפרק ושיבץ את תגובתו בתחילת הפרק הבא‏[11], משום שחשב כי זהו נושא חדש: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".

דוגמה לחלוקה מתוך מגמה פולמוסית נמצאת עם פתיחתו של ספר בראשית. התורה מתחילה את סיפוריה בבריאת העולם, שנמשכה שישה ימים, וביום השביעי האל נח, ולכן מצווים עם ישראל לשבות ביום זה. לכן החלוקה העברית של סיפור הבריאה רואה בכל הסיפור חטיבה אחת, שמסתיימת בהקדשת יום השבת. הנוצרים, שרצו לטשטש את יחודו של יום השבת, הרחיקו את הפסוקים אודותיו לפרק הבא, יחד עם סיפור גן עדן.

טעם דומה קיים גם בהפרדת הפסוק "אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"‏[12], שאמור לסיים את הפרשיה המדברת באיסור עבודת אלילים[13]. בפרק יב מוזהרים עם ישראל מפני שינוי בעבודת האל לפי מנהגי הגויים והפסוק המסיים מסכם את האמור כי יש לעבוד את האל רק על־פי התורה. אולם הסדרן הנוצרי הפריד בין הדברים בכוונה תחילה, כך שיובן כי האיסור הוא לנהוג על־פי הגויים הפגאנים, אבל מותר להוסיף את מנהגי הפולחן הנוצריים כמו השילוש.

בספר ישעיה[14], מדברים על "עבד ה'". פרשה זו נקראת "הנה ישכיל עבדי"‏[15] ומדברת על שליח ה' באחרית הימים. מבחינה עניינית אין להפריד בין סוף פרק נב לבין פרק נג, שהרי כל הפסוקים הללו עוסקים ב"עבד ה'", אולם היה חשוב לסדרן הנוצרי להתחיל בפרק חדש עם הפסוק "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל-מִי נִגְלָתָה"‏[16], שהברית החדשה ייחסה לישו‏[17]

לעתים השוני בין החלוקה העברית לנוצרית נובע מחילוקי דעות בצורת סידור הדברים מבחינה ספרותית. כאשר המחלק הנוצרי בא לסדר את סיפורי יצחק ובניו, הוא סיפח אליהם את תולדות ישמעאל. לכאורה תולדות ישמעאל‏[18] ראויים להסתפח לתולדות יצחק מבחינה מבנית, אך מהצד התוכני ראוי להפריד בין סיפור סופו של אברהם[19] לבין סיפור תולדות יצחק ובניו‏[20] ולהצמיד את תולדות ישמעאל לקורות חייו האחרונים של אברהם. זו דוגמה למחלוקת עברית-נוצרית סביב חלוקת הטקסט מבחינה ספרותית - החלוקה העברית מפרידה בין התכנים השונים ואילו הנוצרית מבדילה על פי המבנה.

חלוקת הפרקים בספר תהילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה של הפרקים בספר תהילים מוקדמת, ואיננה חלוקה נוצרית אלא יהודית בעיקרה. הספר חולק הן אצל הנוצרים והן אצל היהודים לפי מספר המזמורים שהוא מכיל. אולם יש חילוקי דעות במספר הפרקים: הנוצרים מחלקים את הספר ל-150 פרקים (מספר עגול) ואילו במסורת היהודית יש גרסאות שונות. בתלמוד מוזכרים מאה ארבעים ושבעה מזמורים כנגד מניין שנותיו של יעקב אבינו. יש שבעה מקומות שבהם אולי הייתה החלוקה המקורית שונה:

  • לפי אחת הדעות בגמרא[21] פרקים א-ב הם פרק אחד, והיא מביאה ראיה מכך ש"פתח בה באשרי וסיים בה באשרי".
  • פרקים ט-י מחוברים בתרגום השבעים ואולי סברו כך גם חלק מחז"ל (אם כי הדעה המובאת לעיל לא סברה כך). ראיה לכך מהעובדה שבפרק י' אין כל פתיחה, בניגוד לפרקים שלפניו ולאחריו שפותחים ב"למנצח".
  • בשל אותה ראיה, ומשום שיש פזמון החוזר בשניהם, ייתכן שפרקים מב-מג הם למעשה מזמור אחד. (גם בסוכות קוראים את שני פרקים אלו רצופים)
  • ייתכן שפרקים ע-עא היו מזמור אחד, ולכך אותה ראיה המוזכרת בשתי הדוגמאות הקודמות.
  • בתרגום השבעים פרקים קיד-קטו מחוברים כמזמור אחד. כך הוא גם בכתב היד כתר ארם צובא, וכן הוא במנהג התימני בקריאת ההלל
  • מזמור קי"ז בן שני הפסוקים בלבד, ושייך כנראה למזמור שלפניו או לאחריו. בדרך כלל מחברים אותו עם זה שלפניו.
  • פרקים קלד-קלה נראים כחלק ממזמור אחד.

חלוקה לפרקים ומספור הפסוקים במהדורות העבריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, החל מהמצאת הדפוס הוטמעה החלוקה והמספור בכל המהדורות המודפסות, והיא מופיעה בכל מהדורות התנ"ך בעברית. אם כי ישנם שינויים קלים בין המהדורות השונות.

שינויים בין המהדורות לא פסחו אף על המהדורות האחרונות והמהודרות שיצאו בעשורים האחרונים, כמו תנ"ך קורן, עדי, ברויאר, קאסוטו ואחרים. בין השינויים ישנם הבדלים במספור הפסוקים בעשרת הדברות שבספר שמות ובספר דברים. פסוק בין בראשית ל ו-ל"א, בין ירמיה ל ו-ל"א, בין יחזקאל י"ג ו-י"ד ועוד‏[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במהדורת תנ"ך קורן יוצאת דופן, ובמקום האות ס' היא ממוספרת באותיות א', ב', ג' וכן הלאה.
  2. ^ הושע י"ד: על חלוקת הפרקים בתנ"ך יהודה איזנברג, שיחות בספר הושע
  3. ^ סיכומים אלו מודפסים בתנ"כים נוצרים, בעיקר בסופם של ספרים, גם לגבי הברית החדשה. ור' חלוקת התנ"ך לפרקים מאמרו של הרב שמואל הכהן וינגרטן, אביהם של רא"ם הכהן וגרשון הכהן
  4. ^ ר' במאמרו של הרב הכהן-וינגרטן
  5. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ב'
  6. ^ ספר תהלים, פרק ל"ז, פסוק ל"א
  7. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ג'
  8. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ"ט
  9. ^ ספר תהלים, פרק קי"א, פסוק א'
  10. ^ מגילת שיר השירים, פרק ד'
  11. ^ מגילת שיר השירים, פרק ה', פסוק א'
  12. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  13. ^ ספר דברים, פרק י"ב בסוף הפרק
  14. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ב-פרק נ"ג
  15. ^ על פי ספר ישעיה, פרק נ"ב, פסוק י"ג
  16. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ג, פסוק א'
  17. ^ יוחנן יב 38
  18. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים י"ב-י"ח
  19. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים א'-י"א
  20. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק י"ט ואילך
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט', עמוד ב'
  22. ^ עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 3