חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח תת-תקני, חוסר דיוק.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה הייתה תוצאה של הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938. ההנהגות הפוליטיות של בריטניה וצרפת פעלו מתוך מדיניות של פיוס במטרה למנוע מלחמה עם גרמניה הנאצית. במסגרת מדיניות זו, שאותה הוביל ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, נענו מעצמות המערב לדרישתה של גרמניה לקבל את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה באמתלה שבחבל זה יש רוב של גרמנים אתנים. דרישה זו הייתה המשך למדיניות התפשטות טריטוריאלית גרמנית, שעוד קודם לכן באה לביטוי בסיפוח (אנשלוס) של אוסטריה.

בעת ההיא הייתה צ'כוסלובקיה מדינה צעירה, עצמאית ודמוקרטית, בעלת כוח צבאי ומפעלי נשק, שהייתה יכולה לנסות ולהתמודד ולהגן על עצמה אל מול הוורמאכט שבשלב זה ספק אם היה מוכן למלחמה. אבדן חבל הסודטים הפר את שלמותה הפנימית ואת יכולתה להגן על עצמה. במקביל, כבשה הונגריה חלקים מסלובקיה, ואילו פולין כבשה את אזור טשין.

למרות ההסכם, בחודש מרץ 1939 פלשו צבאות גרמניה אל צ'כיה, וכבשו את שארית המדינה, תוך שהם מכנים את אזור הכיבוש הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, פרוטקטורט כפוי, שהיה למעשה שם קוד לכיבוש גרמני אכזרי, שכלל משלוחם של מתנגדים למחנות ריכוז, רצח המוני, עבודות כפייה והשמדת היהודים. משטר אימים זה נמשך עד כניסת הצבא האדום לפראג במאי 1945. לאחר המלחמה שבה והוקמה מדינת צ'כוסלובקיה המאוחדת, שנותרה מאוחדת עד נפילת הקומוניזם בשנת 1993, שאז שבה וחולקה לצ'כיה וסלובקיה.

מפת חלוקת צ'כוסלובקיה

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'כוסלובקיה

צ'כוסלובקיה נוסדה בתום מלחמת העולם הראשונה מאיחוד של חבלי הארץ צ'כיה, סלובקיה, זקרפטיה וחבל הסודטים. רוב השטחים של צ'כוסלובקיה היו לפני כן חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית שחדלה להתקיים. הגבול באזור בוהמיה נקבע כגבול ההיסטורי שבין אוסטרו-הונגריה לגרמניה. חבל הסודטים למרות היותו מיושב רוב גרמנים, נחשב חלק מבוהמיה, ולכן נכלל גם הוא בשטחה של צ'כוסלובקיה. העם הצ'כי היווה את הרוב באוכלוסייה של צ'כוסלובקיה, אך חיו בה מיעוטים רבים. הסלובקים היוו כ-35% אחוז מהאוכלוסייה ובנוסף אליהם היו מיעוטים משמעותיים של גרמנים, בעיקר בחבל הסודטים, פולנים בעיקר באזור העיר טשן ובשלזיה, הונגרים בזקרפטיה ובסלובקיה ואוקראינים-רוסים בזקרפטיה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, שטפה רוח לאומנית את אירופה, ורובו הגדול של המיעוט הגרמני הגדול של כ-3 מיליון תושבים, הצביע למפלגה נאצית בצ'כוסלובקיה, שביקשה להתאחד עם גרמניה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה צ'כוסלובקיה מדינה משגשגת ומפותחת, דמוקרטית, ובעלת צבא קטן אך מאומן ומצויד היטב. לצ'כוסלובקיה היו בריתות הגנה עם המעצמות האירופיות באותו זמן, בריטניה וצרפת ממערב וברית המועצות ממזרח. בחבל הסודטים בגבולה עם גרמניה בנתה צ'כוסלובקיה קו הגנה מבוצר שעקב עוצמתו כונה "קו מאז'ינו הקטן".

המאמצים הדיפלומטיים ומדיניות המעצמות האירופאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדיניות הפיוס כלפי גרמניה

מיד לאחר האנשלוס החל היטלר לדרוש מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, וזו בתגובה הכריזה על גיוס צבאי כללי. ב-2 בספטמבר 1938, נשא היטלר נאום בו איים ש"אם ממשלת צ'כוסלובקיה לא תבצע את הדרישה הצודקת ותיתן את חבל הסודטים לגרמניה, גרמניה תדע להגן על זכויות המיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה". לאחר הנאום פרץ מרד עממי של המיעוט הגרמני בחבל הסודטים, שנועד להצדיק את הדרישה של היטלר ולהראות שתושבי חבל הסודטים אינם מעוניינים להיות חלק מצ'כוסלובקיה. לאחר כיומיים דיכא כוח צבאי צ'כוסלובקי את המרד, וממשלת צ'כוסלובקיה הכריזה על האזור במצב מלחמה.

מנהיגי גרמניה שיערו שיוכלו בקלות לכבוש את צ'כוסלובקיה באמצעות "בליץ קריג", אך הם חששו מהתמודדות אפשרית עם כניסת צרפת ובעקבותיה בריטניה למלחמה. הגרמנים חיזקו את הכוח הצבאי בגבול צרפת, ביצרו עוד יותר את קו זיגפריד שהיה הקו הנגדי לקו מז'ינו הצרפתי, וחילות ממוכנים הועמדו הכן בגבול לכל מקרה של מלחמה. לעומת זאת, מנהיגי צ'כוסלובקיה האמינו שיוכלו להגן על ארצם.

מאמציו של נויל צ'מברליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות למאמציו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם עם צרפת לפיו בריטניה תגן עליה, אמור היה להכניס את בריטניה למלחמה במקרה של התקפה גרמנית על צ'כוסלובקיה, בעקבות ההסכם הצ'כוסלובקי-צרפתי. שר החוץ של בריטניה, לורד הליפקס, קיבל מידע מודיעיני על כך שגרמניה מתכוננת להכריז על גיוס צבאי כללי ב-16 בספטמבר ולתקוף את צ'כוסלובקיה ב-1 באוקטובר. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, שהיה נחוש לא להיגרר למלחמה בשום אופן, סבר שתהיה אפשרות לצאת מהסבך אם צ'כוסלובקיה תיכנע לתביעותיו הטריטוריאליות של היטלר. בנוסף, עמדה בפניו הבעיה הטכנית שבמקרה של תקיפה גרמנית על צ'כוסלובקיה יהיה קשה להגן עליה, מאחר שלאף אחת משלושת המעצמות (ברית המועצות, צרפת ובריטניה) לא היה גבול טריטוריאלי רצוף עם צ'כוסלובקיה.

גם ראש ממשלת צרפת, אדואר דאלאדיה, העביר מסר לצ'מברליין שינסה להתפשר עם היטלר בכל דרך אפשרית.

המאמצים הדיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני החתימה על הסכם מינכן. משמאל לימין: צ'מברליין, דאלאדיה, היטלר, מוסוליני וצ'אנו.

בפגישה ביניהם ב-15 בספטמבר, הגיעו צ'מברליין להיטלר להסכמה שבריטניה תפעל להחזרת חבל הסודטים לגרמניה, וגרמניה לא תציג יותר דרישות נוספות.

מאוחר יותר הוסכם בין צ'מברליין לדאלדיה, לכפות על צ'כוסלובקיה החזרת כל האזורים שתושביהם הגרמניים מהווים 50 אחוז מהאוכלוסייה או יותר. במקביל, הכריזו השניים על הסכם בינלאומי בו שתי המדינות מתחייבות להגן על גבולותיה של צ'כוסלובקיה נגד כל תוקפנות לא פרובוקטיבית. מנהיגי צ'כוסלובקיה לא נקראו כלל לדיונים, ואילו מנהיגי צרפת ובריטניה היו סבורים שצ'כוסלובקיה תסכים להחלטותיהם.

למעשה, מנהיגי צ'כוסלובקיה שללו את ההחלטה תוך פחות מ-24 שעות מהרגע בו נמסרה להם, כשהם מסבירים ש"החזרת חבל הסודטים היא כניעה מוחלטת לגרמניה, מאחר שצעד זה יחשוף את צ'כוסלובקיה לתקיפה גרמנית ויהווה איום אסטרטגי, משום שבחבל הסודטים כלול קו הביצורים הצ'כי בגבול גרמניה". לאחר הסירוב לחצו צ'מברליין ודאלאדיה עוד יותר על נשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש, כשהם מבהירים שבריטניה וצרפת לא יבואו לעזרת צ'כוסלובקיה במקרה של תקיפה גרמנית, אם זו לא תקיים את ההחלטה. כניסיון אחרון, בירר שר החוץ הצ'כוסלובקי קרמיל קרפטה עם השגריר הצרפתי בפראג, האם צרפת תבוא לעזרת צ'כוסלובקיה אם היא תותקף על ידי גרמניה, והוא נענה בשלילה. בנש שראה בכך בגידה צרפתית, ביקש מהשגריר שייתן לו את ההצהרה על כך בכתב.

צ'כוסלובקיה נאלצת להסכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות מצידה הבהירה שהיא תעמוד לעזרת צ'כוסלובקיה, וכי במקרה של תקיפה גרמנית, היא תשלח כוחות צבא לצ'כוסלובקיה דרך פולין או רומניה. שר החוץ הרוסי מקסים ליטבינוב אף נשא נאום בגנף בו חזר על ההבטחה הסובייטית.

אך ההבטחה הרוסית לא סיפקה את מנהיגי צ'כוסלובקיה שחלקם סבר שאם ברית המועצות תיכנס לצ'כוסלובקיה היא תישאר שם לצמיתות. בדיון שהתקיים ב-21 בספטמבר החליטה הצמרת הצ'כוסלובקית להיכנע. שר החוץ הצ'כי הודיע לעמיתו הצרפתי על ההחלטה, וממשלת צ'כוסלובקיה יצאה בהודעה רשמית שבה נאמר: "נאלצנו להיכנע לגרמניה לאור בגידת ידידותינו. לא נשארה לנו כל ברירה". למחרת, התפטר הקבינט הממשלתי הצ'כי מתפקידו וראש המטה הכללי הצ'כסלובקי, ין סירובי, נתמנה לראש הממשלה.

היטלר מציג דרישות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר נפגש צ'מברליין שנית עם היטלר בגודסברג ויידע אותו על הסכמת צ'כוסלובקיה במסגרתה חבל הסודטים יימסר לגרמניה ובשאר האזורים שבהם מתגוררים גרמנים, ייערך משאל עם תחת פיקוח צ'כוסלובקיה, בריטניה וגרמניה, ובו יצביעו התושבים אם הם רוצים בסיפוח לגרמניה. היטלר טען שהתנאים הקודמים אינם אקטואליים יותר, ותבע שכל האזורים בהם קיים מיעוט גרמני יימסרו לגרמניה לא יאוחר מה-28 בספטמבר בצהריים, וללא משאל עם.

על פי בקשתו של צ'מברליין, נמסרו לידיו דרישותיו של היטלר בכתב, ובמסמך שהצטייר יותר כאולטימטום נוסחה דרישתו של היטלר בתקיפות: "צ'כוסלובקיה חייבת להתחיל להוציא את כל כוחותיה מהאזורים עליהם הצביע היטלר במפה שהייתה בידיו כבר ב-26 בספטמבר, כשב-28 בספטמבר האזורים כבר יהיו בידי גרמניה, ללא כל המתנה למשאלי עם". למחרת, רמזו מנהיגי צרפת ובריטניה לצ'כוסלובקיה שהם אינם עוד נגד גיוס כללי צ'כוסלובקי. צ'כוסלובקיה התחילה בגיוס כוחותיה וכשנודע על כך להיטלר, הוא אמר לצ'מברליין: "אם צ'כוסלובקיה רוצה מלחמה תהיה מלחמה!". אחרי ויכוח חריף בין צ'מברליין להיטלר, היטלר הסכים להאריך את מסירת האזורים המדוברים עד ל-1 באוקטובר. שאר תנאיו של היטלר היו נוקשים ובמיוחד התנאי ש"מאות אלפי הצ'כים שיצאו מהאזורים המסופחים לגרמניה לא יורשו לקחת עימם מאומה, כולל חפציהם האישיים". צ'מברליין הגיב שהוא צריך להתייעץ עם כל הנוגעים בדבר ובפרט עם ממשלת צ'כוסלובקיה. ב-24 בספטמבר שב צ'מברליין ללונדון, כשבליבו מקנן חשש כבד שאין מנוס ממלחמה.

הכנות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'כוסלובקיה התכוננה למלחמה הצפויה במלוא המרץ, כשהיא מסתמכת על עזרתן של בריטניה, צרפת וברית המועצות. גיוס כללי הוכרז; חיילי המילואים גויסו, ויחד עם הצבא הסדיר עמד מספר החיילים הצ'כוסלובקים על 1,800,000. גם צ'מברליין הכיר בכך שהמאמצים הדיפלומטיים מוצו עד תום ונראה היה שמלחמה היא בלתי נמנעת. אם קודם לכן נהנה צ'מברליין מרוח גבית של רוב הבריטים שסברו שחובה להימנע ממלחמה בגלל 'חבל סודטים מרוחק', הרי כשחזר צ'מברליין לבריטניה גילה שהלך הרוח הציבורי השתנה. העם הבריטי התחיל להפנים שלא מדובר באיום ספציפי על צ'כוסלובקיה אלא באיום קולקטיבי. צ'מברליין החל להיתקל בהתנגדויות ובמחאות אופוזיציונריות בפרלמנט הבריטי, בבית הלורדים ואף בקבינט הממשלתי שלו. גם בעיתונות הבריטית הוא זכה לביקורת חריפה על שהשפיל את עצמו באופן מחפיר בפני היטלר. כמו כן לא עלה בידו של צ'מברליין לשכנע את עמיתו הצרפתי דאלאדיה, ללחוץ על צ'כוסלובקיה להיכנע לדרישותיו החדשות של היטלר שהועלו בגודסברג. דאלאדיה הגיע ללונדון כדי לדון עם צ'מברליין על הסיטואציה החדשה, וב-25 בספטמבר הוחלט להשיב בשלילה לדרישותיו של היטלר. ממשלת בריטניה התחייבה בפני דאלאדיה שהיא תגן על ביטחונה של צרפת במקרה של מלחמה עם גרמניה, וממשלת צרפת בתורה חידשה את התחייבותה לצ'כוסלובקיה לתמיכה בה במקרה של תקיפה.

ב-26 בספטמבר נאם היטלר במועדון הספורט בברלין נאום פרובוקטיבי, בו הציב אולטימטום ואיים שאם צ'כוסלובקיה לא תיכנע לדרישותיה של גרמניה הוא ינקוט ב"צעדים מעשיים ודרסטיים". מיד לאחר הנאום הגיע לברלין שליחו המיוחד של צ'מברליין הרייס וילסון, ויחד עם השגריר הבריטי בברלין, נוויל הנדרסון, הוא נפגש עם היטלר, והם ביקשו ממנו לחכות זמן מה כדי לתת לצ'מברליין אפשרות להשפיע על צ'כוסלובקיה להעביר את האזורים המדוברים לידי גרמניה. וילסון והנדרסון מסרו להיטלר את המברקים של צ'כוסלובקיה, צרפת ובריטניה בהם נדחה על הסף האולטימטום שהציב.

לאחר שהנדרסון ווילסון עזבו, הורה היטלר בפני הקבינט שלו על הכנת גרמניה למלחמה, כשהוא מוסיף בצעקה: "צ'כוסלובקיה חייבת להימחק מן המפה!". היום המיועד לפתיחת המתקפה היה מתוכנן מראש ל-1 באוקטובר, אך היטלר הורה לשלוח מידית שבע דיוויזיות ממוכנות לגבול עם צ'כוסלובקיה וחמש דיוויזיות נוספות לגבול עם צרפת, כשהוא מסביר ש"הצבא צריך להיות מוכן לתקוף את צ'כוסלובקיה כבר ב-30 בספטמבר".

ההכנות בצרפת ובבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם צרפת ובריטניה התכוננו למלחמה. צרפת הכריזה על גיוס כללי, ו-65 דיוויזיות נשלחו לגבול עם גרמניה. הסיטואציה אז הייתה לטובת צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה יחד עם צרפת ריכזו פי שלושה כוחות יותר מגרמניה. הנספח הצבאי של גרמניה בצרפת שלח אזהרה למטה הכללי של הצבא הגרמני אודות ריכוז כוחות צרפתיים גדולים בגבול, לאור העובדה שלגרמניה היו בגבול רק 12 דיוויזיות. הוא אף הוסיף שכפי הנראה במקרה של תקיפה, צרפת תתקוף מהאזורים אלזס ולוטרינגן בכיוון העיר הגרמנית מיינץ. עוד הזהיר הנספח הצבאי כי איטליה, לה היה הסכם לעזור לגרמניה במקרה של מלחמה עם צרפת, אינה מראה סימני הכנה למלחמה הצפויה. איטליה הייתה אמורה לתקוף את צרפת מגבולה המשותף עימה, אך היא כלל לא ריכזה כוחות בגבול זה.

גם בבריטניה הוכרזה כוננות גבוהה; חיל האוויר המלכותי והצי המלכותי הבריטי החלו בגיוס חלקי; ניתנו הוראות לחפור מקלטים; ילדי לונדון הוצאו מחוץ לעיר, וגם חלק מהאוכלוסייה האזרחית הבוגרת החלה לצאת מהעיר.

ב-27 בספטמבר נשא צ'מברליין נאום רדיופוני בפני האומה הבריטית. הוא עדכן את האזרחים במצב הקריטי, דיווח על הוראתו לגיוס חלקי, ותיאר את הגורם למלחמה באופן מרוחק ומנוכר:

כמה נורא, דמיוני, לא יאמן הדבר, שאנו נצטרך לחפור שוחות ולמדוד מסיכות-גז כאן, בגלל מריבה במדינה רחוקה בין עמים אודותם איננו יודעים דבר. דומה כי בלתי אפשרי אף יותר שמריבה אשר כבר יושבה עקרונית תהווה עילה למלחמה.

הוא תיאר את מאמציו עד אותו הרגע להציל את השלום, והוסיף שאפילו עכשיו הוא עדיין מוכן לצאת פעם שלישית לגרמניה אם צעד זה יביא לכינון שלום. הוא סיים את נאומו בהצהרה: "אני איש שמחפש שלום מעמקי ליבי, אך אם אני איווכח לנכון שמעצמה מסוימת רוצה לאיים על העולם באמצעות כוח וטרור, אזי אורֶה על התנגדות מקסימלית לכך". כשצ'מברליין סיים את נאומו, התחושה בבריטניה הייתה, שתוך יממה בריטניה תהיה במלחמה עם גרמניה.

היטלר נרתע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע על הכנותיהן המואצות של המעצמות האירופיות למלחמה הגיע עד מהרה להיטלר וסגל שריו. העובדה ששתי המעצמות, צרפת ובריטניה, מתכוננות למלחמה, הדאיגה את היטלר. בנוסף דיווחו מנהיגי הונגריה להיטלר שממשלות יוגוסלביה ורומניה הזהירו את הונגריה, שבמקרה שהונגריה – בהיותה בת ברית של גרמניה – תצטרף למתקפה הגרמנית על צ'כוסלובקיה, הרי שיוגוסלביה ורומניה יפלשו יחד להונגריה. פירוש הדבר היה שהמלחמה תתרחב מיד בתחילתה למדינות הבלקן, התפתחות שהיטלר עוד לא היה מוכן אליה. עד כמה שהיטלר היה נחוש להתקיף את צ'כוסלובקיה, הוא הודאג מהמידע שקיבל.

לכך נוספו לחצים פוליטיים ודיפלומטיים שונים על היטלר. מלך שבדיה מסר מברק לשגריר הגרמני בסטוקהולם, בו הבהיר שאם היטלר לא יחזור בו מהאולטימטום שהציב, אזי גרמניה תישא באחריות למלחמה שתפרוץ. הוא תבע מהיטלר שיחזור בו מהתאריך שניתן באולטימטום (ה-1 באוקטובר) וידחה את האולטימטום בעשרה ימים לפחות. הוא סיים באזהרה שהרכב הכוחות הנוכחי אינו מותיר לגרמניה סיכויים לנצח במלחמה.

גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט קרא להיטלר, במברק לברלין, שלא לצאת למלחמה. הוא אמנם נתן להיטלר להבין שארצות הברית לא מתכוונת להתערב במקרה של מלחמה, אך עם זאת ביקש שהיטלר יתפשר בדרכי שלום, ולא יגרור את אירופה למלחמה. בנוסף למברק הנשיאותי, הזהיר גם השגריר הגרמני בוושינגטון, הנס דיקהוף, שאם בריטניה תיגרר למלחמה, האומה האמריקאית תתייצב לצדה, משמע - במקרה של מלחמה בין גרמניה לבריטניה, ארצות הברית תסייע לבריטניה אך לא תילחם לצידה‏[1]. השגריר הוסיף כי הוא מקווה שמנהיגי ארצו יבינו את התוצאות העלולות לנבוע ממלחמה, וכי לא יפעלו בפזיזות.

רוב הגנרלים מהמטה הכללי הגרמני סברו שאין זה הזמן המתאים להתקיף את צ'כוסלובקיה. האדמירל הגרמני אריך רדר יעץ להיטלר שלא לפתוח במלחמה. היטלר, שהכיר בכך שמלחמה אינה רצויה במצב הנוכחי, שלח בליל ה-27 בספטמבר מסר מרגיע לצ'מברליין, ובו ביטל במרומז את החשש שבכוונתו לכבוש את צ'כוסלובקיה כולה מעבר לחבל הסודטים, ואף הוסיף שלאחר שגרמניה תקבל מה שמגיע לה, היא מוכנה לערב בעצמה את הגבולות החדשים של צ'כוסלובקיה.

צ'מברליין נאחז במסר המרגיע של היטלר, ובתגובה הצהיר על מוכנותו להגיע פעם נוספת לגרמניה לצורך דיון מחודש. הוא הציע שראשי ממשלות גרמניה ובריטניה יתכנסו יחד עם עמיתיהם מצרפת ואיטליה לוועידה משותפת, בה ינסו למצוא פתרון למשבר, הצעה שקרמה עור וגידים בועידת מינכן.

ועידת מינכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת מינכן

בוועידת מינכן הציג מוסוליני, ראש ממשלת איטליה, הצעה לפתרון המשבר. ההצעה, שהייתה פרי עטם של הגרמנים שתורגמה לאיטלקית, הוצגה על ידו – בהכוונתו של היטלר – כהצעה איטלקית עצמאית ונייטרלית, האמורה לפתור את המשבר. ההחלטה שהתקבלה בוועידה נודעה כ"הסכם מינכן". נציגי צ'כוסלובקיה כלל לא השתתפו בוועידה, ורק הוזמנו אליה כדי להמתין בחדר צדדי, ולקבל לידיהם את ההחלטות שיתקבלו. כך יצא שבוועידה בה נחתם גורל צ'כוסלובקיה, כשהוחלט בה על הסכם שהביא בסופו של דבר לפירוקה הסופי - לא נכחו כלל נציגיה. גם נציגי ברית המועצות לא הוזמנו לוועידה.

ההסכם, עליו חתמו מנהיגי ארבע המדינות, הכתיב למעשה כניעה מלאה לדרישותיו של היטלר, למעט הארכת תאריך סיום הסיפוח עד ל-10 באוקטובר. עקרונות ההסכם כללו, בין היתר, סיפוח מידי של אזורים בעלי רוב גרמני, קביעת גורל אזורים בעלי מיעוט גרמני גדול באמצעות משאלי עם והתחייבות צרפת ובריטניה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.

הסכם מינכן נרשם בהיסטוריה כאחד ההסכמים הידועים לשמצה, ונחשב לאחד הגורמים העיקריים שהביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם השנייה. תוצאותיו המידיות היו סיפוח חבל הסודטים ואזורים אחרים לגרמניה, סיפוח שהיה הצעד הראשון והמשמעותי בתהליך מחיקת צ'כוסלובקיה מן המפה.

צ'מברליין חוזר לבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'מברליין בחזרתו ממינכן ב-30 בספטמבר 1938 אוחז את פיסת הנייר שבה התחייבות של בריטניה וגרמניה שלא לצאת למלחמה זו כנגד רעותה

צ'מברליין נועד עם היטלר גם באופן פרטי, לפני חזרתו לבריטניה, כשבפגישה הביע צ'מברליין את תקוותו שצ'כוסלובקיה לא תעכב את מימוש ההסכם, וביקש ש"גם אם יהיו סכסוכים מקומיים קטנים, לא תגיב גרמניה ב'הפצצת פראג, בירת צ'כוסלובקיה' ". הוא גם הביע את תקוותו שההסכם יביא לייצוב המצב הפוליטי באירופה. לפי הצעתו של צ'מברליין, נחתם גם הסכם נוסף עליו חתמו הוא והיטלר, ובו מובטחים היחסים הידידותיים בין בריטניה לגרמניה, ושכל שאלה שנוגעת באינטרסים של שתי המדינות תיפתר בדרכי שלום.

צ'מברליין התקבל בבריטניה בהתלהבות, והבריטים הצדיעו ברחובות לראש ממשלתם ש'הציל את השלום'. הוא נשא נאום קצר בו אמר את המשפט המפורסם שלו: "ידידיי הבריטיים, אני שמח לבשר לכם שזכינו בשלום עם כבוד". גם בהרבה מדינות נוספות הדעה הרווחת הייתה שצ'מברליין הביא שלום.

כניעת צ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנמסר תוכנו של הסכם מינכן לבנש, הוא כינס את הקבינט הצ'כוסלובקי בארמון הרג'ין בפראג, כדי לדון בסיטואציה החדשה שנוצרה. לאחר שהתברר שבריטניה וצרפת לא יבואו לעזרת צ'כוסלובקיה במקרה שתותקף, והן אף ילחצו עליה לקיים את ההסכם, הברירה היחידה שנותרה הייתה כניעה. ב-30 בספטמבר, אחר הצהריים, הכריז ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הגנרל סירובי, שהכניעה נכפתה על ממשלת צ'כוסלובקיה, וליווה את הכרזתו במחאה חריפה נגד העולם החופשי. הוא אמר: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד". ממשלת צ'כוסלובקיה הייתה מאוכזבת ממה שראתה כבגידה של צרפת ובריטניה. הצ'כוסלובקים לא נמנעו מלהזהיר את בריטניה וצרפת שישלמו בארצותיהן הן על עזיבת צ'כוסלובקיה.

מדיניות צרפת ובריטניה בראי ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: קטע זה הוא פרשנות ללא הבאת מקורות לטענות הכתובות בו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בדיעבד התברר שוועידת מינכן הייתה אחת הגורמים למלחמת העולם השנייה. ועידת מינכן נתפסת כטעות אסטרטגית היסטורית של מדינות המערב ובמיוחד של צ'מברליין. תערובת של הססנות ופייסנות גרמה לצ'מברליין לוותר להיטלר פעם אחר פעם. התוצאה המיידית של מדיניות זו הייתה פירוק צ'כוסלובקיה וקריעתה לגזרים, והתוצאה ארוכת הטווח הייתה הכנסת העולם למלחמת עולם שנייה בת שש שנים בהם נזרעו החורבן וההרס הגדולים בהיסטוריה.

בבסיס התובנה שוועידת מינכן גרמה למלחמת העולם השנייה, עומדת ההסתברות שההתכופפות של צרפת ובריטניה הייתה החמצת ההזדמנות המצוינת האחרונה להכניע את גרמניה הנאצית. מומחים רבים סבורים שאילו צרפת ובריטניה לא היו נוטשות את צ'כוסלובקיה ומתפייסות עם היטלר, גרמניה הייתה נשברת והיטלר היה מצמצם את גחמותיו. אמנם היטלר איים במלחמה, אם דרישתו לסיפוח חבל הסודטים לא תמולא; אך גרמניה הנאצית עוד לא הייתה מוכנה אז למלחמה כוללת, מה שהיה מונע מהיטלר לממש את איומו. לחלופין, אם הוא היה פותח במלחמה, סבורים מומחים צבאיים והיסטוריונים, שגרמניה לא הייתה מנצחת בה, ובזמן קצר יחסית היא הייתה יכולה להיות מובסת.

צ'כוסלובקיה בעצמה הייתה מסוגלת להגנה עצמית אקטיבית ואפקטיבית נגד מתקפה גרמנית. הגבול הצ'כי עם גרמניה היה מבוצר מאוד, והצבא הצ'כי היה מאומן ומצויד היטב. כך, שצ'כוסלובקיה הייתה יכולה להתמודד ביעילות נגד הדיוויזיות הגרמניות בגבולה, לפחות למשך זמן מספיק שצרפת, בריטניה וברית המועצות תהיינה מוכנות לבוא לעזרתה באופן אפקטיבי נגד גרמניה. אם גרמניה הייתה פותחת אז במלחמה, היו צרפת ובריטניה מביסות אותה בקלות. ודאי שאם ברית המועצות הייתה מצטרפת למחמה נגד גרמניה, התבוסה של גרמניה הייתה מהירה ומוחצת. שלטונו של היטלר היה מתפרק עוד לפני שהיה מספיק לגרור את העולם כולו למלחמה עקובה מדם שפרצה פחות משנה אחר כך – מלחמת העולם השנייה, כשאז ברית המועצות הייתה כבר לצידה של גרמניה.

אך המדיניות של צ'מברליין ולהיטותו להשיג את השלום בכל מחיר, כמו גם האסטרטגיה הפוליטית קצרת הרואי שלו, הן אלה שהביאו עוד קודם לכן לאנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה), ולפירוקה של צ'כוסלובקיה בוועידת מינכן. לאחר מכן הדרך הייתה סלולה להיטלר לכיבוש מדינות נוספות באירופה, וגם נשאר לו מספיק זמן להתכונן למלחמת עולם ולכיבוש מרכז אירופה. צ'מברליין שגה שגיאה פוליטית-היסטורית, במדיניותו הפייסנית המסוכנת כלפי היטלר.

השפעת מדיניותו של צ'מברליין לגבי ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיאה פוליטית חמורה נוספת עשה צ'מברליין ביחסו לברית המועצות. אם מפני חשדנותו כלפי ברית המועצות ואם מפני שנאתו לסטלין, שליטהּ, העובדה שמידר את ברית המועצות מהתערבות בקונפליקט הגרמני-צ'כוסלובקי, הייתה טעות היסטורית חמורה. צ'מברליין לא ראה לנכון לשתף את ברית המועצות בדיונים עם היטלר בוועידת מינכן, ואף לא לדווח לה ולהיוועד עימה. ודאי שהוא התנגד לכך שברית המועצות תגן באופן אקטיבי על מדינה אירופאית. אי מעורבותה של ברית המועצות החליש את עמדות העולם המערבי, מה ששיחק לידיו של היטלר. בנוסף לכך, יש הרואים במדיניותו הנוקשה של צ'מברליין נגד ברית המועצות, את הכשרת הקרקע להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחתמה ברית המועצות עם גרמניה כמה חודשים מאוחר יותר. הנתק בין ברית המועצות לבין מדינות המערב העמיק לאחר ועידת מינכן, ומסתבר שסטלין נטר על יחסו המזלזל של צ'מברליין, כדי לתת זמן לברית המועצות להתחזק צבאית עשה את הצעד של כריתת ברית עם גרמניה, ולאחר מכן אף השתתף בחלוקת פולין הכבושה (כמעט ללא מלחמה מצד ברית המועצות).

קיום הסכם מינכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שגרמניה קיבלה את כל מה שדרשה, הרי אם מצידה של צ'כוסלובקיה ההסכם קויים במלואו אף שמעולם לא חתמה עליו, הרי שמצידן של צרפת, בריטניה וודאי של גרמניה, שיזמו את ההסכם, חתמו עליו וכפו אותו על צ'כוסלובקיה, ההסכם כלל לא קויים. אף פעם לא נערכו משאלי עם באזורים עליהם סוכם על כך. הצוות הבינלאומי שהיה אמור לפקח על קיומו המלא של ההסכם, העביר את השטחים שהיטלר דרש ללא כל משאל עם וללא היסוס. מאוחר יותר גם לא קיימו צרפת ובריטניה את התחייבותן לערב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה. הן כמעט לא התערבו יותר, ונתנו לגרמניה לקרוע עוד ועוד טריטוריות צ'כוסלובקיות עד לפירוקה המוחלט ומחיקתה ממפת אירופה. כשהן כן התערבו היה זה בכיוון ההפוך של התחייבותן – קידום הפירוק, ולא מניעתו.

ביצוע החלטות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך ימים ספורים מחתימת ההסכם וכניסת כוחות צבא גרמניה לחבל הסודטים, כבר שלטה גרמניה על החלק הגדול של אזור הסודטים. בסופו של דבר, גרמניה קיבלה שטח של כ-39,000 קמ"ר ללא ירייה אחת. לא רק שטח גדול וכרבע מאוכלסייתה איבדה צ'כוסלובקיה, אלא גם חלק גדול מהתעשייה הכבידה שלה, כי המפעלים הגדולים של התעשיות העיקריות היו מרוכזים כמעט כולם באזור שסופח לגרמניה. כמו כן נחשפה צ'כוסלובקיה בגבולה עם גרמניה לגמרי, ללא כל קו הגנה כלשהו, מה שהיה איום אסטרטגי משמעותי בשביל צ'כוסלובקיה. כל הגבול המבוצר וקו ההגנה המפורסם שבנו הצ'כים בגבול עם גרמניה, שהיה קו ההגנה החזק באירופה אחרי קו מז'ינו, בוטל בעצם סיפוח הסודטים. היה זה, כאמור, השלב הראשון בפירוקה הטוטלי של צ'כוסלובקיה כולה.

חלקים נוספים של צ'כוסלובקיה נקרעים ממנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרישות הונגריה ופולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שגרמניה סיפחה לעצמה את חבל הסודטים, גם הונגריה תבעה מארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, שצ'כוסלובקיה תחזיר את האזורים שנלקחו ממנה בתום מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי צ'כוסלובקיה היו נחושים הפעם לא להיכנע יותר ולהתנגד לדרישות הטריטורליות, גם אם ארבעת המנהיגים ידרשו זאת. הנשיא הצ'כוסלובקי בנש נתן להבין שהוא לא יתן לכפות עליו שוב ויתורים.

נשיא צ'כוסלובקיה מתפטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום רביעי, ה-5 באוקטובר הפתיעה הידיעה שנשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש התפטר. רשמית נמסר שהוא התפטר בגלל אי סבילותו את המשך הלחצים הצפויים מצד צרפת ובריטניה נוכח הדרישה ההונגרית, והוא הציע על כך את התפטרותו; אך הסיבה האמיתית להתפטרות הייתה דרישה תקיפה מכיוון ברלין, והיא זו שאילצה אותו לעשות את הצעד. הוא אף נאלץ לברוח מצ'כוסלובקיה, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לארגוני הביון הצ'כיים, על תוכנית גרמנית לחסל את בנש. ימים ספורים לאחר ההתפטרות הוא נמלט ללונדון.

השפעות ותוצאות ההתפטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפטרותו של בנש שהיה איש מוערך, מדינאי מוכשר ובעל כשרון מנהיגות מבריק, הייתה מכה קשה בעבור צ'כוסלובקיה כולה. השאלה שנשאלה בפי ההמון הצ'כוסלובקי הייתה: "אם בנש אינו הנשיא, מי ינהל וינהיג את צ'כוסלובקיה בתקופת המשבר הזאת?". ואכן, זה מה שרצו בברלין להשיג. ההתפטרות של בנש הייתה התקדמות ניכרת בדרך לחיסולה של צ'כוסלובקיה.

זמנית הועברה הנשיאות לידי ראש ממשלת צ'כוסלובקיה הגנרל סירובי, וכמה שבועות מאוחר יותר מונה נשיא בית המשפט העליון בצ'כוסלובקיה, ד"ר אמיל האכה, לנשיא, והממשלה התחלפה. הממשלה החדשה שינתה את המדיניות הנחושה של בנש, והיא התחילה לחפש לרַצות את היטלר. מנהיגיה החדשים של צ'כוסלובקיה ציפו שבדרך זו היטלר יתרצה ולא יחסל את שאריות המדינה. אחד הצעדים במדיניות זו היה התרת המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. מיעוטים אתניים שונים שתחת שלטונו המבוסס של בנש, לא העזו להרים את ראשם, החלו עתה לדרוש חופש פוליטי. ההונגרים והפולנים שהיו בצ'כוסלובקיה החלו לגלות לאומנות, בהרגישם שהזמן הנכון לכך הגיע.

חלקים נוספים נמסרים להונגריה ופולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונגריה ופולין תבעו שתיהן מצ'כוסלובקיה טריטוריות שונות. הונגריה תבעה את סלובקיה ואת זקרפטיה, ופולין תבעה חלקים משלזיה ואת אזור העיר טשן. שתיהן איימו במלחמה אם דרישותיהן לא ימולאו. ממשלת צ'כוסלובקיה, לא הייתה נכנעת לדרישות, אילולא התערבותם של ארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, ודרשו שצ'כוסלובקיה תתפשר. לממשלה הצ'כוסלובקית לא נשארה כל ברירה, ופולין קיבלה שטח של כ-1900 קמ"ר בסביבות העיר טשן, עם אוכלוסייה של כ-300,000 תושבים שרובם היו צ'כים ורק מיעוטם פולנים. שר החוץ של צ'כוסלובקיה, ד"ר קרופטה אמר לשר החוץ של פולין יוזף בק: "על טשן תשלמו בוורשה". אמירה שאכן התגשמה כשנה מאוחר יותר בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשפולין נכבשה על ידי גרמניה.

ב-2 בנובמבר נועדו שרי החוץ של "ארבעת הגדולות" – כינוין של גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה בעת ועידת מינכן – בווינה, והחליטו לכפות על צ'כוסלובקיה למסור חלקים גדולים מסלובקיה (בעיקר את דרום סלובקיה) ומזקרפטיה, בהם גרו הונגרים רבים, לידי הונגריה. כ-20,000 קמ"ר מצ'כוסלובקיה סופחו להונגריה, עם אוכלוסייה של כחצי מיליון תושבים. בחודש נובמבר נכנס צבא הונגריה לשטחים והשתלט עליהם, כשצבא צ'כוסלובקיה נסוג במהירות לשרידי המדינה.

ממשלת צ'כוסלובקיה נאלצת להיכנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכאמור, הממשלה הצ'כית החדשה השתדלה לספק את הדרישות הגרמניות ככל שיכלה, היטלר לא הסתפק בכך. אחרי סיפוח השטחים הגדולים להונגריה ופולין, הוזמן שר החוץ החדש של צ'כוסלובקיה, ד"ר חוואלקובסקי על ידי שר החוץ של גרמניה, יואכים פון ריבנטרופ, לבוא לברלין, וכשהגיע הציע לפניו את דרישותיו של היטלר. ריבנטרופ הקדים ואמר את המשפט: "הפיהרר הציל את צ'כוסלובקיה מחיסול מוחלט!". הפיהרר, המשיך ריבנטרופ, דורש:

ריבנטרופ סיים את דבריו באיום: "אם צ'כוסלובקיה לא תקבל תנאים אלה, היא צפויה לתוצאות קטסטרופליות!". שר החוץ הצ'כוסלובקי לא העיז להתנגד לדרישות מרחיקות הלכת. מכאן ועד למחיקת צ'כוסלובקיה מעל פני המפה הדרך הייתה קצרה.

סלובקיה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה אתנית גדולה בצ'כוסלובקיה הייתה האומה הסלובקית. החלקים המרכזיים שהרכיבו את צ'כוסלובקיה היו צ'כיה וסלובקיה (ומכאן שמה). אמנם, במשך 20 שנות קיומה של צ'כוסלובקיה הייתה סלובקיה חלק בלתי נפרד מצ'כוסלובקיה; אך במצב החדש שנוצר גם הסלובקים התחילו לדרוש אוטונומיה רחבה יותר במסגרת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעצם, סלובקיה כולה הייתה כלולה בדרישת ההונגרים מצ'כוסלובקיה, אך היטלר מנע זאת מההונגרים, ונתן להם לכבוש רק את חלקיה הדרומיים. תוכניתו לגבי צפון סלובקיה הייתה שתתנתק מצ'כוסלובקיה, תקבל עצמאות, ותוקם בה ממשלת בובות פשיסטית, שתפעל לפי הוראותיו. זה שימש יותר את האינטרסים שלו מאשר שהונגריה תשתלט על סלובקיה כולה. מרד סלובקי בממשלה הצ'כוסלובקית היה רצוי, אם כן, בעבור גרמניה הנאצית שהתכוונה לפרק כליל את צ'כוסלובקיה, ועל כן השתמש היטלר בסלובקים ועודד אותם לחפור תחת ממשלת צ'כוסלובקיה ולדרוש עצמאות. הממשלה הנאצית הגרמנית עודדה את הנאצים הסלובקיים להתמרד בממשלה הצ'כוסלובקית, וכשזה אכן קרה, עמדה הממשלה הצ'כוסלובקית בחוסר אונים.

סלובקיה מקבלת אוטונומיה רחבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד הלופטוואפה של צבא גרמניה, הרמן גרינג, נועד עם שני מנהיגים סלובקים, שניו מאך ופרדיננד דורצ'אנסקי, והדריך אותם כיצד לתבוע אוטונומיה רחבה ביותר. כמו כן, נפגש ריבנטרופ עם לאומנים סלובקים, ועודדם לתבוע אוטונומיה בתקיפות מממשלת צ'כוסלובקיה. במקביל, גם היטלר עצמו נפגש עם פרופסור וואיטך טוקה, אחד הלאומנים הסלובקים הגדולים באותה תקופה. טוקה היה אויב מושבע של הצ'כים, ולוחם מפורסם למען זכויות הסלובקים. הוא אף הורשע על ידי בית משפט צ'כי, בראשית שנות קיומה של צ'כוסלובקיה, בבגידה, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר. טוקה הגיע להיטלר עם בקשה מוכנה: ש"הפיהרר יפעל לעצמאותה של סלובקיה". הוא אמר להיטלר: "אני שם את גורל עמי בידכם". היטלר שהיה מרוצה היתמם בערמומיות, ואמר שאילו ידע על רצונו של העם הסלובקי בעצמאות הוא כבר היה משיג זאת מזמן, עוד בועידת מינכן; אך גם עכשיו, אמר היטלר, עדיין לא מאוחר, והוא ידאג לעצמאות סלובקיה. טוקה הודה כשהוא התרגש ואמר: "זה היום היפה בחיי".

כשטוקה חזר לצ'כוסלובקיה הוא עוד יותר התאמץ להסית ולהזין את הלאומנות הסלובקית. בסופו של דבר לא נשארה כל ברירה לממשלה הצ'כוסלובקית, והיא אישרה אוטונומיה רחבה ביותר, עם ממשל סלובקי עצמאי, שהוקם בפרלמנט הסלובקי בברטיסלבה, במסגרת הרפובליקה הפדרלית של צ'כוסלובקיה.

ממשלת צ'כוסלובקיה נוקטת אמצעים דרסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד בזקרפטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מה שעשו הגרמנים בסלובקיה, עשו גם בזקרפטיה. האוכלוסייה בחלק של זקרפטיה שעוד לא סופח להונגריה, הייתה מורכבת ממיעוטים של רותנים, אוקראינים והונגרים. הגרמנים עודדו את המיעוטים השונים לחולל פרובוקציות, ובכך לתת עילה לגרמניה להתערב צבאית בקונפליקט. האוקראינים אכן דרשו מממשלת צ'כוסלובקיה אוטונומיה של זקרפטיה בדומה לסלובקיה. ההונגרים על גבול הונגריה-צ'כוסלובקיה ביצעו מספר פרובוקציות, וכשהצבא הצ'כי ירה לעבר שומרי הגבול ההונגריים, זה נתן להם עילה לתקוף בסיסי צבא צ'כיים על הגבול. כך התחוללו חילופי אש נקודתיים רבים, שאמנם לא הגיעו בדרך כלל לקרבות ממשיים, אך היו מספר חילופי אש שכן הפכו לקרבות של ממש. בשני מקרים דומים שאירעו בסביבות הערים מונקאץ' ואונגוואר, שם היו בסיסי צבא הונגריים (לאחר שהערים הללו סופחו מצ'כוסלובקיה להונגריה), הצבא ההונגרי המטיר באש את הצבא הצ'כי. הצבא הצ'כי הגיב בהפצצות כבידות ובמבצעים צבאיים מסיביים. הצבא הצ'כי נכנס באחת הלילות בתוך מונקאץ', עם טנקים ותותחים כבדים, וירה לכל עבר, כשהוא מסב נזק משמעותי לצבא הונגריה. אך עם זאת, בדרך כלל נמנעה הממשלה הצ'כוסלובקית מקונפליקטים צבאיים, מאחר שהיא הייתה בין הפטיש לסדן, כשמחד, הבלגה מול הפרובוקציות האלימות הייתה מעודדת את המרד עוד יותר, ומאידך, תגובה תקיפה הייתה נותנת עילה מספקת להיטלר להתערב.

נשיא צ'כוסלובקיה מתעשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 במרץ 1939, החליט נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, סוף־סוף, לנקוט באמצעים מעשיים דרסטיים. האכה דחה בתקיפות את הדרישה לאוטונומיה של זקרפטיה, ושלושה ימים אחר כך, הורה על פירוק הממשל העצמאי הסלובקי, וביטול האוטונומיה הסלובקית. כמו כן, הממשלה הצ'כוסלובקית הורתה לעצור את ראש הממשלה הסלובקי הכומר יוזף טיסו, את סגנו דורצ'אנסקי, את טוקה ומספר מנהיגים סלובקיים לאומניים נוספים. במקביל, הוכרז מצב חירום ברחבי סלובקיה.

סלובקיה מכריזה עצמאות מלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעדים הדרסטיים של ממשלת צ'כוסלובקיה נתנו להיטלר את ההזדמנות לה חיכה, והוא התערב מיידית. היטלר מינה את נציג סלובקיה בממשלת צ'כוסלובקיה, קרל סידור, לראש הממשלה העצמאית של סלובקיה, וכאשר התכנס הקבינט הסלובקי, נכנסו נציגי גרמניה, ותבעו שהפרלמנט הסלובקי יכריז על עצמאות של סלובקיה. סוכנים מיוחדים של גרמניה הצליחו גם לשחרר את טיסו ממעצרו, והוא – אף על פי שכבר לא היה חבר פרלמנט – דרש מסידור לכנס את הקבינט לדיון דחוף, בו מסר טיסו שהגנרל בירקל, הגאו לייטר באוסטריה מטעם גרמניה לאחר האנשלוס, הודיע לו שהיטלר הזמין אותו לדיון בברלין, כשהוא מזהירו שאם ידחה את ההזמנה מוכנות כבר שתי דיוויזיות גרמניות לפלוש לסלובקיה, ואז סלובקיה תחולק בין הונגריה לגרמניה.

כשטיסו הגיע יחד עם סגן ראש הממשלה הסלובקי, דורצ'נסקי, לברלין, הוא נועד עם היטלר, ריבנטרופ וראשי הצבא הגרמני, בראוכיטש וקייטל. היטלר הוכיח את טיסו על כפיית הטובה מצד הממשלה הסלובקית, אחרי שדאג לאוטונומיה של סלובקיה.

הצורך בלחץ המסיבי שנדרש היטלר להפעיל על מנהיגי סלובקיה להכריז על עצמאות, נבע מכך, שהם היססו לבצע את הצעד. אף שהם רצו בכך, הם סברו שיהיה זה מוקדם מדי להכריז עצמאות כשעדיין אין כל תשתית כלכלית, צבאית וממשלתית לקיום עצמאי. היטלר, אם כן, הפעיל לחץ כבד על טיסו, ואיים שאם לא תכריז ממשלת סלובקיה על עצמאות, הוא לא ידאג יותר לטובתה של סלובקיה. ריבנטרופ הוציא גם מסמך, שלדבריו קיבל אותו בו ברגע, ובו דווח על כך שהצבא ההונגרי כבר עבר את הגבול הסלובקי-הונגרי, ופלש לסלובקיה. הדיווח הכוזב, נוצר ללחוץ על טיסו. לטיסו לא נשארה ברירה.

כשטיסו חזר לסלובקיה הוא הציג, ב- 14 במרץ, לפני הפרלמנט את מסמך שתוכנו, שנכתב בידי הגרמנים, היה נוסח להכרזת עצמאות. חברי הפרלמנט נאלצו לוותר על דיון בעניין, כשנציגים גרמניים שנכחו בפרלמנט הזהירו על כך שעיכובים יביאו את גרמניה לכבוש את סלובקיה מיידית. מחוסר ברירה הכריז הפרלמנט על עצמאות, ואף שהייתה זו שאיפתם הסופית, הרי שהעיתוי המוקדם היה תוצאה של אילוץ על ידי גרמניה, שהביאה לכך מאינטרסים שלה. סלובקיה קיבלה עצמאות והתנתקה מצ'כוסלובקיה, כשממשלת צ'כוסלובקיה עומדת בחוסר אונים. צ'כוסלובקיה, ממנה נשארו רק צ'כיה וחלקים של זקרפטיה, כבר לא הצדיקה את שמה (הֶלחֵם של צ'כיה וסלובקיה). הממשלה הצ'כוסלובקית לא יכלה לעשות דבר, והשלטון נראה כמתפורר.

צ'כוסלובקיה נמחקת מן המפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה כובשת את צ'כיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שסלובקיה נותקה מצ'כוסלובקיה, פנה היטלר לביצוע השלב האחרון של פירוק צ'כוסלובקיה. כצעד מקדים לכיבוש השרידים של צ'כוסלובקיה, גרמניה הנאצית הכשירה את השטח לכך. סוכנים גרמנים עוררו פרובוקציות שונות בערים הגדולות של מוראביה ובוהמיה. הממשלה הורתה שלא להגיב עליהן, כדי לא לתת עילה להיטלר לכבוש את צ'כוסלובקיה. בנוסף, שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס הציף את התקשורת הגרמנית, בדיווחים פיקטיביים, שנועדו להציג את הצ'כים כרודפים את הגרמנים בצ'כיה.

באווירה עכורה זאת הוזמן נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, על ידי היטלר, ל'התייעצויות' בברלין. האכה קיווה שלפחות יוכל לפעול אצל היטלר שלא יפגע יותר בצ'כיה. הוא לא העלה בדעתו את מה שעתיד לקרות בפגישתו עם היטלר. ב-15 במרץ בשעה 1 בלילה, נפגשו האכה וחוואלקובסקי, שר החוץ של צ'כוסלובקיה, עם היטלר. יחד עם היטלר נכחו בפגישה ריבנטרופ, הרמן גרינג ועוד כמה מראשי הצבא הגרמני. לאחר שהיטלר פתח במונולוג ארוך בו הוא התקיף בחריפות את המנהיגים הקודמים של צ'כוסלובקיה, מסריק ובנש, על שהתנכלו למיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה, הוא אמר להאכה שכבר יומיים קודם לכן הוא נתן הוראה למפקדי הצבא הגרמני, להתקיף את צ'כוסלובקיה ולספחה לרייך השלישי. האכה וחוואלקובסקי נותרו הלומים. היטלר לא חיכה לתגובתם והמשיך לומר שכבר עכשיו הצבא הגרמני פלש לצ'כוסלובקיה בנקודות מסוימות, ומחר בשעה 6 בבוקר הכוחות הגרמניים יפלשו לצ'כיה מכל הכיוונים. היטלר סיים שנשארו 2 אופציות: או שצ'כוסלובקיה תתנגד, ואז הצבא הצ'כי יובס ברוטלית, או שהממשלה הצ'כוסלובקית תיכנע לכיבוש הגרמני וכך צ'כיה תקבל זכויות אוטונומיות מסוימות במסגרת הרייך הגרמני. היטלר טרח לציין שהוא עושה זאת, "לטובת האינטרס של העם הצ'כי", מאחר שבמקרה של מלחמה, הצבא הצ'כי יובס תוך פחות מ-48 שעות, והצ'כים לא יהנו מפריבילגיות אוטונומיות כלשהן.

האכה ניסה להתחמק והסביר שבאמצע הלילה אין לו שום אפשרות להתייעץ עם שרי הקבינט בפראג, ולדאוג לכך שאכן הצבא הצ'כי לא יתנגד. אך היטלר סירב לחכות, והוא שלח את האכה וחוואלקובסקי לחדר צדדי בו יחליטו מה צעדיהם הבאים. בחדר כבר המתינו להם ריבנטרופ וגרינג, והם החלו ללחוץ במתודות שונות ואיומים על שני המנהיגים להסכים לדרישותיו של היטלר. הם גם הציגו מסמך שהכינו קודם לכן שתוכנו היה: "על רקע המתח שנוצר בצ'כוסלובקיה בשבועות האחרונים, הגיעו המנהיגים הצ'כיים, האכה וחוואלקובסקי, לברלין, ופנו לפיהרר בבקשה שיקח בידיו את השלטון על העם הצ'כי. הפיהרר הסכים לבקשה זאת, וסיפח את צ'כיה תחת שלטון גרמניה". הם תבעו מהאכה וחוואלקובסקי לחתום על המסמך. כשהאכה התנגד לחתום על המסמך הנכפה עליו, הם איימו שמטוסי קרב גרמניים ימחקו מחצית מפראג, על ההתחלה, וכי מוכנים מאות מטוסים לצאת להפצצות מסיביות על ערים צ'כיות. האכה לא סבל זאת יותר, והתעלף במקום. ההתעלפות הפתיעה אותם והם חששו מפרסום צפוי שהם רצחו את נשיא צ'כוסלובקיה; אך לאחר שהוזעק רופא למקום, האכה התעורר וחזר לעצמו. לאחר מכן, האכה נאלץ להתקשר עם הקבינט שלו, והזהירם שלא להתנגד ולהיכנע. בשעה 4 לפנות בוקר של ה-15 במרץ הוא וחוואלקובסקי חתמו על מסמכי הכניעה שהכינו הגרמנים והיטלר הוסיף את חתימתו. בכך צ'כוסלובקיה נמחקה רשמית ממפת אירופה.

שעתיים מאוחר יותר צבא גרמניה פלש לצ'כיה, ותוך שעות ספורות השתלט על כל צ'כיה, ללא שום התנגדות. עוד באותו יום היטלר הגיע לפראג ועלה לנאום בארמון הרג'ין, נאום שבו הצהיר על כך שצ'כיה סופחה לגרמניה. הוא הוסיף שהעם הצ'כי יהנה מאוטונומיה תרבותית ולשונית, אך כל הטריטוריות הצ'כיות שהן מוראביה, בוהמיה ושלזיה, יהיו תחת שלטון גרמניה. הפוליטיקאי הגרמני, קונסטנטין פון נויראט מונה לפרוטקטור של השטחים הצ'כיים הכבושים; מנהיג הגרמנים בחבל הסודטים, קונראד הנליין מונה לראש האדמיניסטרציה האזרחית, וקרל הרמן פרנק מונה לניהול מדיניות החוץ הפוליטית.

הונגריה כובשת את זקרפטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה שהסלובקים עשו בסלובקיה, עשו גם האוקראינים בזקרפטיה, ואחרי שסלובקיה הכריזה עצמאות, הכריזו על החבל כעל מדינה עצמאית חדשה עם השם "זאקארפאטסקיה אוקראאִינה", ולעיר בירתה הוכרזה העיר חוסט. הצבא הצ'כי נאלץ לעזוב במהירות את זקרפטיה, מאחר שסלובקיה הפרידה בינה לצ'כיה, והוא היה מוצא את עצמו מוקף. אך המדינה החדשה לא החזיקה מעמד יותר מימים ספורים, וצבא הונגריה פלש לחלקים של זקרפטיה שעוד לא סופחו אליה. בשעה 6 בבוקר ה-15 במרץ, בדיוק באותה שעה שהגרמנים נכנסו לצ'כיה ממערב, נכנסה הונגריה לזקרפטיה בדרום-מזרח, וכבשה את השאריות של זקרפטיה. האוקראינים המעטים שההתנגדו לצבא ההונגרי, חוסלו במהירות. גם פנייה שהאוקראינים שיגרו להיטלר, להגנה מפני הונגריה, לא נענתה כלל. הצבא ההונגרי השתמש בכלים פרימיטיביים ביותר, בהתחשב בעובדה שלא היה מי שיתנגד לו. לולא היו מנהיגי גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה, כופים את מסירת זקרפטיה וסלובקיה להונגריה קודם לכן, הונגריה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הצבא הצ'כוסלובקי שהיה חזק, מאומן ומצויד פי כמה מצבא הונגריה.

ההשלכות הפוליטיות של חלוקת צ'כוסלובקיה בצרפת ובריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלות צרפת ובריטניה לא עשו דבר למנוע את פירוק צ'כוסלובקיה וכיבוש צ'כיה על ידי גרמניה. בצרפת ובבריטניה התחוללו מחאות אדירות, והושמעה ביקורת חריפה נגד צ'מברליין ודאלאדיה. היטלר ומוסוליני לעגו למנהיגי צרפת ובריטניה בגלוי. כששגריר צרפת בברלין רצה למסור לריבנטרופ מסמך מחאה מממשלת צרפת נגד כיבוש צ'כיה, ריבנטרופ התחמק מלפגשו, וכשהוא מסרו למזכיר המדיני של גרמניה, פון ווייצזקר, במקום לריבנטרופ, הוא זרק המסמך חזרה בזלזול.

בבריטניה, ראו את צ'מברליין כאחראי הישיר לפירוק. צ'מברליין כבר הכיר בכך שהוא שגה בהתנהלותו מול היטלר. ב-18 במרץ, שלושה ימים לאחר שצ'כוסלובקיה נמחקה, הוא נאם נאום בו הוא אזר אומץ להגיד שהיטלר הטעה אותו, והוא הצהיר שלהבא בריטניה תשתמש בכל כוחה להתנגד בתקיפות נגד כל תוקפנות בעתיד. מאוחר יותר נועדו דאלאדיה וצ'מברליין, וצ'מברליין הציע לחתום על ברית הגנה משותף לצרפת, בריטניה, ברית המועצות, פולין, רומניה וטורקיה, וכך ליצור גוש חוסם לגרמניה הנאצית. ההצעה הייתה על רקע פנייתו של שר החוץ הרוסי מקסים ליטבינוב לצ'מברליין לחתום על ברית הגנה דומה. ברית המועצות כבר פנתה בעבר לבריטניה לחתום על הצעות דומות, אך אז היא נדחתה, בעקבות התנגדותו של צ'מברליין לשיתוף פעולה עם ברית המועצות; אך כעת לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, ברית המועצות הביעה מחדש את רצונה לבצע את הצעד הנחוץ לחסום את גרמניה הנאצית. אך מההצעה לא יצא דבר מאחר שגם פולין לא רצתה להסכים לברית הגנה או אפילו הצהרה משותפת עם ברית המועצות. אמנם פירוק צ'כוסלובקיה השפיע לפחות להתנגדותם הנחרצת של בריטניה וצרפת להסכים לדרישות היטלר מפולין כחצי שנה מאוחר יותר, מה שהביא לפתיחת מלחמת העולם השנייה, אך אז הסכם ריבנטרופ-מולטוב בין ברית המועצות לגרמניה כבר נחתם, וברית המועצות השתתפה בכיבוש פולין.

השפעת חלוקת צ'כוסלובקיה על יהודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות האדם של היהודים בצ'כוסלובקיה החלו להיפגע ככל שהתקדם פירוק המדינה. עם הכיבוש הגרמני של חבל הסודטים החלה רדיפה אנטישמית גלויה של היהודים שהתגוררו באזור מצד השלטון החדש. רדיפה דומה התקיימה בכל האזורים בהם שלטה גרמניה הנאצית באותה תקופה, והיא באה לביטוי במיוחד עם קבלתם של חוקי נירנברג ב-1935. לאחר התפטרותו של בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, חיפשה הממשלה הצ'כוסלובקית החדשה דרכים לרַצות את היטלר, וכתוצאה מכך החל השלטון הצ'כוסלובקי להפלות את היהודים לרע, ואף החיל את חוקי נירנברג בשטח המדינה, בהתאם לדרישתו של היטלר. בתקופה זו, הפכו הקריאות שהאשימו את היהודים במשבר שאליו נקלעה צ'כוסלובקיה לדבר שכיח. על פי דרישת היטלר, גם היהודים באותם חלקי המדינה שסופחו לידי הונגריה, החלו לסבול מרדיפה אנטישמית גלויה מצד השלטון.

רובם המוחלט של יהודי צ'כוסלובקיה מצאו עצמם תחת כיבוש נאצי במלחמת העולם השנייה, ורובם המכריע נספה בשואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מה שאכן קרה בפועל מאוחר יותר, לאחר פלישת גרמניה לפולין, עד למתקפה על פרל הארבור.