ח'ליפה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערכים באסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* |
|
ח'ליפה (ערבית: خليفة, להאזנה (מידע · עזרה)) הוא השם או התואר של המנהיג האיסלאמי של ה"אמה" (أمة), או אומת האיסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר המחליף של הנביא מוחמד. לעתים קרובות הח'ליף נקרא "אמיר אל-מומנין" (أمير المؤمنين), או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב1924, לא היה עוד אדם המכונה בשם זה. הח'ליפה הוא בעל הסמכות הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, אך הוא אינו נחשב כנביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באיסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק השגוי ח'ליף.
ישנן הבנות מודרניות רבות לתפקידו של הח'ליף. יש תנועות בפילוסופיה המודרנית של האיסלאם שהדגישו את המימד ההגנתי של השלטון האיסלאמי והמדיניות החברתית שלו, הנובעת מהבנה כי תפקידו של הח'ליף להגן על המוסלמים. יש שרואים בכך שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים הפרה של החוק האיסלאמי, השריעה. אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד לא היה קיים עוד, כלומר שאלה שטענו אחר כך לתואר ח'ליפה היו למעשה מלכים בלבד. תנועות אחרות טוענות כי יש צורך לחדש את המוסד של אדם יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד ושליטם של כל המוסלמים. כמובן, רעיון כזה הוא אוטופי למדי כיום וקשה להאמין כי הוא יתגשם בזמן הקרוב.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות והיסטוריה
 |
ערך מורחב – האימפריה המוסלמית |
המוסלמים מאמינים כי הח'ליפות היא היישום של השליחות של הנביאים (אדם, נח, אברהם, משה, ועד לישו ומחמד) כמוסד שנועד להגן ולשלוט במוסלמים על פי החוק של אללה (בקראן וביקום), כאשר המבנה של המוסד הזה מחקה את מבנה השמים ("מולכייה" - ממשלה) והארץ ("אומה" – עם). ישנן מקבילות מסוימות בין הח'ליפות לבין האפיפיורות, תפקיד שבדומה לח'ליפה כלל סמכויות רוחניות, צבאיות ופוליטיות בתקופות שונות, וכן היו מאבקים רבים על כיסאו ועל מהותו של התפקיד עצמו. אולם, רבים מצביעים על כך כי באיסלאם ה"עולמא" הם שהיו אחראים על המורשת הרוחנית של האיסלאם, ואילו הח'ליף היה אחראי רק על הצד הפוליטי והצבאי, במיוחד לאחר ארבעת הח'ליפים הראשונים- הראשידון. שתי העדות הגדולות באיסלאם, הסונה והשיעה, חולקים באופן יסודי בשאלה של מי היה אמור להיות הח'ליף הראשון של האיסלאם, ולפיכך גם על הלגטימציה של כל שאר המחזיקים בתפקיד.
על פי ההגות הסונית, אבו בכר אל-סידיק, החבר הקרוב ביותר של מוחמד ואביו של אשתו, שהיה המומר הראשון או השני לאיסלאם, היה היורש הלגטימי של מוחמד, ולפיכך הוא נבחר לתפקיד הח'ליפות ב- 632. השיעים, לעומת זאת, חושבים כי היורש של מוחמד היה צריך להיות בן דודו וחתנו, עלי אבן אבו טאלב, מכיוון שהיה קרוב קרבת דם לנביא עצמו, וכן מכיוון שהם מאמינים כי הוא נבחר על ידי מוחמד עצמו כיורש. אם כי עלי היה, מבחינה היסטורית, הח'ליף הרביעי, השיעים מחשיבים אותו לח'ליף הלגיטימי הראשון ואולי היחיד. הסונים רואים את ארבעת הח'ליפים הראשונים, כולם חברים קרובים של מוחמד, כח'ליפים "המודרכים נכונה", על פי הסדר הבא: אבו בכר, עמר בן אלחטאב, עות'מן אבן עפאן, ועלי. הם חושבים כי אלה הם הח'ליפים היחידים שלא סטו מהסטנדרטים שהציב מוחמד, אך הם גם מכירים באופן כללי בלגיטימיות של שושלות הח'ליפים שלאחר מכן, ממועאויה אבן סופיאן והשושלת האומיית.
תחת האומיים, האימפריה המוסלמית גדלה מאד. למערב, השלטון המוסלמי התפשט על פני צפון אפריקה ועד לספרד. למזרח, הוא התרחב דרך איראן עד הודו. אולם, לשושלת האומיית לא הייתה תמיכה בלעדית בתוך האיסלאם עצמו. שלא כמו הסונים, השיעים לא קיבלו את הלגיטימיות של השושלת האומיית. המיעוט השיעי תמך בשושלת העבאסית, שטענה לח'ליפות כצאצאית של עבאס אבן עבד אל-מוטאליב. אולם, לאחר שהעבאסים הצליחו לרשת את הח'ליפות מהאומיים ב 750, הם אימצו את האיסלאם הסוני וכפרו באמונות השיעיות. העבאסים יספקו שושלת רצופה של ח'ליפים למשך שלוש מאות שנה, כשהם מאחדים את השלטון האיסלאמי ותחת חסותם היו התפתחויות אינטלקטואליות ותרבותיות חשובות במזרח התיכון. אך עד 940 הכוח של הח'ליפים תחת העבאסים דעך, כאשר לא-ערבים, ובעיקר הטורקים (ולאחר מכן הממלוכים במצרים במחצית השנייה של המאה ה-13), עלו לעמדות משפיעות, והסולטנים והאמירים (השליטים של המחוזות האיסלאמיים השונים) נעשו עצמאיים יותר ויותר. אולם, הח'ליפות נותרה כתפקיד סמלי וכישות מאחדת לעולם האיסלאמי.
בתקופת השושלת העבאסית, היו שהתנגדו ללגיטימיות שלהם גם כן. השיעי סעיד אבן חוסיין מהשושלת הפאטימית, שטענה לקשר למוחמד דרך בתו פאטימה, טען לתואר הח'ליף ב 909, וייסד שושלת חדשה של ח'ליפים בצפון אפריקה. הח'ליפים הפטימיים בתחילה שלטו במרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, וב-150 השנה הבאות הרחיבו את שלטונם, והצליחו לשלוט גם בארץ ישראל ובמצרים, עד שהעבאסים הצליחו להשיב את הגלגל, והגבילו את הפאטימים למצרים. השושלת הפאטימית לבסוף נפלה ב 1171. השושלת האומאיית, ששרדה ושלטה על המחוזות האיסלאמיים בספרד, טענה מחדש לתואר הח'ליף ב 929, ושרדה עד שהופלה ב-1031.
בשנת 1258 הכוחות המונגוליים תחת הולגו חאן כבשו את בגדאד והוציאו להורג את הח'ליף העבאסי. אם כי חברי השושלת העבאסית הכריזו על ח'ליפות חדשה תוך שלוש שנים, המבוססת על קהיר, שליטים מוסלמיים אחרים גם הם החלו לטעון לכתר והאימפריה המוסלמית כבר הייתה פחות מאוחדת. לבסוף הח'ליפות של העות'מאנים היא שזכתה לבכורה. כך, ערב מלחמת העולם הראשונה, הח'ליפות העות'מאנית ייצגה את הישות האיסלאמית העצמאית הגדולה והחזקה ביותר. אך השליטים של המדינה העות'מאנית כמעט ולא השתמשו בתואר זה מסיבות פוליטיות. ידוע כי מחמד השני ונכדו סלים השתמשו בתואר הח'ליף על מנת להצדיק כיבוש ארצות מוסלמיות על ידם. בתאריך מאוחר יותר, אחד מהסולטנים האחרונים של האימפריה העות'מאנית, סולטן עבדול חמיד השני, השתמש בתואר כנשק נגד הקולוניאליזם האירופאית והכיבוש של ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה.
[עריכה] סופה של הח'ליפות
ב3 במרץ 1924, הנשיא של הרפובליקה הטורקית, מוסטפה כמאל, ביטל חוקתית את מוסד הח'ליפות, כחלק מן הרפורמות שערך. הסמכויות של הח'ליף הועברו לפרלמנט של מדינת הלאום הטורקית החדשה, והתואר מאז לא היה בשימוש. נסיונות לחדש את הח'ליפות במקומות אחרים בעולם המוסלמי בשנים מיד לאחר ביטולה על ידי טורקיה נכשלו. חוסיין בן עלי, מושל עות'מאני לשעבר של החיג'אז שהיה בקשר עם בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומרד באיסטנבול, הכריז על עצמו כח'ליף במכה יומיים לאחר שטורקיה נטשה את התואר. אך אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, והוא גורש מערב על ידי הסעודים, שבט יריב שלא היה לו עניין בח'ליפות. הסולטן העות'מאני האחרון, מחמד השישי, עשה נסיון דומה להכתיר את עצמו כח'ליף החיג'אז לאחר שעזב את טורקיה, אך גם הוא לא הצליח בזאת.
בשנות ה-20 תנועת הח'ליפאת, ששאפה להשיב ליושנה את הח'ליפות הטורקית, התפשטה בקרב הטריטוריות הבריטיות באסיה. היא הייתה חזקה במיוחד בהודו, שם היא היוותה נקודה מלכדת עבור הקהילות המוסלמיות. פסגה כונסה בקהיר ב-1926 על מנת לדון בחידוש הח'ליפות, אך רוב הארצות המוסלמיות לא השתתפו ולא נעשה דבר ליישם את החלטות הפסגה. אם כי התואר "אמיר אל-מומינין" אומץ על ידי מלך מרוקו והמולה מוחמד עומר, הנשיא לשעבר של משטר הטליבאן באפגניסטאן, הם לא טענו לסמכות חוקית על מוסלמים מחוץ לגבולות הארצות שלהם. הדבר הקרוב ביותר לח'ליפות הקיים כיום הוא הארגון של המועצה האיסלאמית, ארגון בינלאומי שנוסד ב-1969 ומורכב מהממשלות של רוב המדינות עם רוב איסלאמי. אך לארגון זה יש השפעה מוגבלת; מוסלמים רבים כלל אינם מודעים לכך שהוא קיים, ואפילו המדינות החברות בו מתעלמות מההחלטותיו.
[עריכה] היחס כיום של המוסלמים כלפי הח'ליפות
הח'ליפות, שפעם הייתה נושא למאבק ויריבות קשה בין השליטים המוסלמים, אינה קיימת כבר למשך 81 שנה. הסיבות למהפך זה מגוונות ומורכבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הארצות המוסלמיות נפלו בידיים זרות. לאחר מכן, העולם המוסלמי נוצר מחדש כיחידות לאומיות, והושפע רבות מפילוסופיות מערביות או סוציאליסטיות. חשיבות המסגדים והממסד הדתי ירדה בהרבה ברוב הארצות המוסלמיות, ולשלטון עלו אליטות פוליטיות וצבאיות שראו את האיסלאם כעניין אישי ולא כבסיס לאחדות פוליטית או למדינה מודרנית. יתר על כן, יריבויות ישנות (בעיקר בעולם הערבי) מנעו שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות.
אם כי האיסלאם הוא עדיין כוח משפיע ביותר ברוב החברות המוסלמיות, ומוסלמים רבים עדיין תומכים בח'ליפות, הגבלות קשות על פעילות פוליטית בארצות מוסלמיות יחד עם המכשולים המעשיים העצומים לאיחוד של יותר מחמישים מדינות תחת מוסד אחד, מנעו נסיונות לחדש את הח'ליפות, אפילו אצל מוסלמים אדוקים. תנועות איסלאמיות אפוליטיות פופולריות כמו התבליגי ג'מאט אומרות כי חיסרון ברוחניות וירידה בהקפדה על קיום המצוות כסיבה השורשית לבעיות העולם המוסלמי, וטוענים כי לא ניתן לחיות מחדש את הח'ליפות כל עוד בעיות אלה קיימות. כל הנסיונות לבנות מדינה בהתבסס על האיסלאם נכשלו עד למהפכה האיראנית ב-1979, שהתבססה על עקרונות השיעה ולא עסקה כלל בענין הח'ליפות העולמית.
תנועות סוניות וווהביות הקוראות לחידוש הח'ליפות נעשו פופולריות יותר בשנים האחרונות. אך תנועות אלה לא הצליחו להסכים על דרך משותפת או על מודל ברור של ממשל איסלאמי, והדיאלוג בנושא זה בין אינטלקטואלים מוסלמים אופיין במבוכה לנוכח נקודות המבט הרבות על כיצד אמורה להראות המדינה האיסלאמית. מוסדות איסלאמיים רבים במדינות מוסלמיות כיום לא מציבים את חידוש הח'ליפות בעדיפות הראשונה, ובמקום זה מתמקדים בנושאים אחרים. רוב המשטרים התנגדו למעשה לרעיון.
[עריכה] ח'ליפים מפורסמים
- אבו בכר – הח'ליף המודרך-נכונה הראשון של הסונים. הכניע שבטי מורדים במלחמות הרידה.
- עמר בן אלחטאב – הח'ליף השני. בתקופת משטרו, האימפריה המוסלמית הוגדלה לכלול את מצרים, ירושלים והאימפריה הסאסאנית.
- עות'מאן אבן עפאן – הח'ליף השלישי. הקוראן נערך ונוסח תחת חסותו. נהרג על ידי המורדים.
- עלי אבן אבי טאליב - הח'ליף המודרך-נכונה הרביעי והאחרון, והאימאם הראשון לדעת השיעים. תקופת ממשלו הייתה רוויה במאבקים פנימיים.
- מועאויה אבן סופיאן – הח'ליף האומיי הראשון. מועאויה ייסד את השלטון השושלתי בכך שמינה את בנו יזיד כיורשו, מגמה שתמשך אצל הח'ליפים הבאים.
- עומר אבן עבד אל-עזיז – ח'ליף אומיי שיש שרואים אותו (בעיקר סונים) כח'ליף מודרך-נכונה חמישי.
- הארון אל-רשיד – ח'ליף עבאסי. בתקופת ממשלו בגדאד נעשתה למרכז הגדול ביותר בעולם למסחר, לימוד ותרבות. הארון הוא הנושא של סיפורים רבים בקובץ הנודע "אלף לילה ולילה".
- סולימאן המפואר – סולטאן עות'מאני מוקדם, בתקופתו האימפריה העות'מאנית הגיעה לשיאה. בנה את חומות ירושלים.
[עריכה] שושלות
השושלות החשובות יותר הן:
- בית אומיה בדמשק (661 - 750), לאחריה:
- השושלת העבאסית בבגדאד (750 - 1258), ולאחר מכן בקהיר (תחת שליטה ממלוכית) (1260 - 1517).
- השושלת הפאטימית בצפון אפריקה ומצרים (909 - 1171). לא מקובלת אוניברסלית.
- האמירים האומאיים בקורדובה, ספרד, הכריזו על עצמם כח'ליפים (ידועים כח'ליפים של קורדובה; לא היו מקובלים אוניברסלית; 929 - 1031).
- השושלת האלמוהדית בצפון אפריקה וספרד (לא מקובלת אוניברסלית; 1145 - 1269).
- העות'מאנים (1453 - 1924; לא השתמשו בתואר בין זמנו של סולימאן המפואר במאה ה-16 ועד לעבדול חמיד השני בסוף המאה ה-19).
הערה על החפיפה בין הח'ליפות האומאיית והעבאסית: לאחר הטבח של השבט האומאיי בידי העבאסים, נסיך אחד הצליח להמלט וברח לצפון אפריקה, שנותרה נאמנה לאומאיים. שמו היה עבד-ארחמן הראשון. משם, הוא המשיך לספרד, שם הוא איחד את המחוזות שנכבשו בידי ח'ליפים אומאיים קודמים (ב-712). מ-756 ועד 929, השלטון האומאיי בספרד היה אמירות עצמאית, עד שעבד-ארחמן השלישי טען מחדש לתואר הח'ליפות לשושלתו.
