חליצה (מצווה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חליצה (מצווה)
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים
משנה מסכת יבמות
תלמוד בבלי מסכת יבמות
תלמוד ירושלמי מסכת יבמות
ספרי מניין המצוות רמב"ם ספר המצוות, הלכות גדולות קום עשה. סמ"ג. ספר יראים, ספר החינוך, פועל צדק,

חליצה היא טקס הלכתי בדיני ייבום, המתקיים אם אחיו של יהודי שהותיר אלמנה ללא ילדים, אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה. במקרה כזה האישה נשארת 'זקוקה' לו ונאסר עליה להינשא לאדם אחר, עד שתתקיים חליצה. טקס החליצה מתקיים לפני עשרה זקנים בבית דין ופוטר את האח מחובת הייבום.

היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים לייבם את אלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם. תקנת הרבנות הראשית (כ"א בטבת תש"ד) מנחה [1] את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חודשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.

לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם למעט כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). יש לציין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר. אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם כך תבחר לעשות השומרת, לא יחויב היבם במזונות.

עריכת הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסט המקראי

"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל."

דברים, כ"ה, ה'

טקס החליצה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומסיימת: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

אחרי החליצה אומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום". למעשה, החלק העיקרי בטקס הוא חליצת הסנדל, שאם לא נעשה, יש צורך לחזור על החליצה מחדש, אך אם האישה לא קראה את הפסוקים או לא ירקה בפני היבם, החליצה חלה בדיעבד.

קשיים כתוצאה מחובת החליצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות אפשריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח, אח זה חייב לייבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה שלוש-עשרה שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה, שכן קטן (מי שלא מלאו לו 13 שנים) אינו יכול לחלוץ. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שישנו אח יחידי שהוא שוטה או שאינו נחשב כבר דעת לחלוץ.

בעיה נוספת, קשה לא פחות, התעוררה בשל ריבוי מקרי השמד בקרב יהודים. אם אחיו של הבעל הוא משומד, קטנים הסיכויים שיסכים לקיים טקס דתי יהודי של חליצה, והאישה צפויה להישאר עגונה עד סוף ימיה.

בעיה אחרת ונדירה היא במקרים של חירשת אילמת, שעל פי ההלכה אינה יכולה לקבל חליצה (אין באפשרותה לומר את חלקה בטקס החליצה). הפתרון היחיד למצוקתה, אם היא חפצה לצאת מהעגינות, הוא ייבום, דהיינו קיום יחסי מין עם המייבם ולאחר מכן גירושים ממנו [2].

טקס חליצה

פתרונות אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‎לכן היו אחדים, בעיקר הרב חיים לויער, שרצו לתקן שבמקומות מועדים, בו כנראה לא תהיה אפשרות לקבל חליצה, תינתן לאשה אפשרות להינשא בלא חופה וקידושין כ‫‬פילגש‫,‬ וכל זאת מחמת החשש שמרוב קושי הניסיון יצאו לתרבות רעה‫.‬ לרעיון זה יצאו רבים חוצץ‫,‬ ונדחתה על הסף הן מהפן ההלכתי‫,‬ והן מהפן המוסרי, בעיקר על ידי הרב חיים עוזר גרודזינסקי‫‏[1].‬

‎הצעה אחרת, שיש בה פתרון חלקי, ניתנה על ידי הרב ‫‬אברהם אהרן יודלביץ‫.‬ חידושו היה שיכול ה‫‬יבם‫‬ למנות ‫שליח‫‬ ‫(‬עדיף בשכר‫)‬ לצורך ביצוע מצוות חליצה‫.‬ על אף שלכאורה היא ככל שאר מצוות שבגופו כ‫‬תפילין‫‬ ו‫‬תפילה‫‬ שאין יכול למנות שליח ("וחלצה נעלו מעל רגלו" כתיב)‫,‬ בכל זאת הסיק שביבום שייך לומר ‫"‬יד פועל כיד בעל הבית‫".‬ תהודת חידושו הגדול זיעזעה את עולם הרבנות וקמו לו מתנגדים מכל פינה‫,‬ הבולטים שבהם היו הרב ‫‬חיים עוזר גרודזינסקי‫[2]‬, הרב ‫‬יוסף רוזין‫‬ והרב ‫‬איסר זלמן מלצר‫‬.‬ לאחר תקופה הוציא הרב יודלביץ את ספרו‫ "אב בחכמה" שמוקדש ברובו המוחלט לחידוש זה.‬ ‫בספר הוא מגבה את פסיקתו בראיות רבות, ואף התבטא בחריפות על אחדים מהחולקים עליו‫‏[3]. סיפרו שבערוב ימיו חזר בו מפסיקתו‏[4].‬

‎על אפשרות אחרת שנאמרה לבעול ולגרש מיד‫,‬ כתב הרב ‫יחיאל יעקב ויינברג:‬ ‫"‬והעניין נוגע לפיקוח נפש של אשה צעירה, והיה רב שוטה שהציע לבם ולגרש אחרי הבעילה. הוצרכתי ללחום נגד רעיון מזוהם זה. ה‫שבות יעקב‫‬ וה‫‬חתם סופר‫‬ ואפילו הגאון הרב ‫‬חיים עוזר גרודזינסקי‫‬ ז"ל נותנים עצה זו, אבל בימינו הוא דבר מבהיל ועלול לעורר סערה"‫‏[5].‬

בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א מופיע פתרון הלכתי נדיר ומרחיק לכת, שנועד לאפשר לאחים למומרים למצוא לעצמם זיווג, ללא חשש שאלמנתם תתעגן לאחר מותם. הבעל יכול להודיע בקידושי האישה, שהוא מקדשה אך ורק בתנאי שלא יידרש יבום מאחיו. אם בסופו של דבר יידרש יבום כזה, יתבטלו הקידושין רטרואקטיבית, והאישה תהפוך לרווקה. ייחודו של דין זה משך אליו את תשומת לבם של פוסקי הלכה, שניסו לעשות בו שימוש כדי להקל על עגונה בעטיין של סיבות אחרות.

במקרים בהם הבעל מודע לבעייתיות שעלולה להיווצר עם מותו, יכול הבעל קודם מותו לגרש את אשתו, על מנת שלא תזדקק ליבום או חליצה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו באריכות שו‫"‬ת אחיעזר חלק ג‫'‬ סי‫'‬ כג, וכן במאמר על פרשייה זו ומכתבו של הרב חיים לויער
  2. ^ ראו ‫'‬אגרות רבי חיים עוזר‫'‬ סי‫'‬ שצז‫
  3. ^ ראו ספר שם עמוד מג‫
  4. ^ בבירוגרפיה על הרב יודלביץ ישורון ב' תשנ"ז
  5. ^ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג, חלק א סי' מ‫