חלף עם הרוח (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חלף עם הרוח
שם הסרט במקור:	Gone with the Wind
בימוי:	ויקטור פלמינג
הפקה:	דייוויד או. סלזניק
תסריט:	ספר: מרגרט מיצ'ל תסריט: סידני הווארד
עריכה:	האל קרן
שחקנים ראשיים:	ויוויאן לי קלארק גייבל לסלי הווארד אוליביה דה האבילנד האטי מקדניאל
מוזיקה:	מקס שטיינר
צילום:	ארנסט האלר ריי רנהאן
חברת הפצה:	סלזניק אינטרנשיונל מטרו גולדווין מאייר
תאריך יציאה לאקרנים:	15 בדצמבר 1939
משך הקרנה:	222 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
תקציב:	$3,900,000
פרסים:	8 פרסי אוסקר
דף הסרט ב-IMDb

חלף עם הרוח (אנגלית: Gone with the Wind) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1939, המבוסס על רומנה של מרגרט מיצ'ל באותו שם. הסרט בוים על ידי ויקטור פלמינג, ומככבים בו קלארק גייבל וויוויאן לי.

הסרט נחשב על ידי רבים לאחד הסרטים האהובים והטובים ביותר אי פעם. הוא זכה להצלחה גדולה מיד עם צאתו, עם הכנסות חסרות תקדים ושמונה פרסי אוסקר, לרבות פרס הסרט הטוב ביותר. עם השנים צבר הסרט קהל אוהדים נאמן, וקיבל מעמד של סרט פולחן. עד היום, בהתאמת מחירי הכרטיסים לאינפלציה, זהו הסרט עם ההכנסות הגבוהות ביותר בארצות הברית אי פעם.^[1]

תוכן עניינים 1 עלילת הסרט 2 הפקת הסרט 2.1 התסריט 2.1.1 רכישת הזכויות 2.1.2 תהליך הכתיבה 2.1.3 ביקורת מצד הנהלת קוד ההפקה 2.1.4 שיפוצים אחרונים 2.2 עיצוב ותכנון התפאורה 2.3 עיצוב התלבושות 2.4 הליהוק 2.5 הבימוי 2.6 הצילום 2.7 פסקול הסרט 2.8 העריכה 3 הבדלים בין הספר לסרט 4 תגובות הקהל והמבקרים 5 הצלחת הסרט 6 לאחר הסרט 7 ציטוטים מפורסמים ופרודיות 8 הפצות מחודשות ושחזורים 9 סדרת המשך 10 ביבליוגרפיה 11 הערות שוליים 12 קישורים חיצוניים

[עריכה] עלילת הסרט

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

העלילה מתחילה במטע כותנה גדול בשם טארה, בחלקה החקלאי של ג'ורג'יה בשנת 1861, ערב מלחמת האזרחים האמריקנית. סקרלט או'הרה (ויוויאן לי) היא הבכורה מבין שלוש בנותיו של המהגר האירי ג'ראלד או'הרה (תומאס מיצ'ל) ואשתו אלן (ברברה או'ניל). מחזרים אחריה כמעט כל בחורי המחוז, פרט לאשלי וילקס (לסלי האוורד), אשר אותו סקרלט אוהבת. בתחילת הסרט היא לומדת כי אשלי עומד להתארס לבת דודו מלאני המילטון (אוליביה דה האבילנד), דבר אשר יוכרז ביום המחרת במסיבת הצלי בבית משפחתו, המתגוררת באחוזה הסמוכה בשם "תריסר אלונים".

במסיבה היא מבחינה כי עוקב אחריה בחור בשם רט באטלר (קלארק גייבל), עליו היא מגלה כי הוא מנודה על ידי מרבית אנשי האזור, לרבות משפחתו. סקרלט מתוודה בפני אשלי על אהבתה אליו, אך הוא משיב לה כי הוא אוהב את מלאני ובכוונתו להינשא לה. היא סוטרת לו בכעס והוא עוזב, ולאחר מכן היא מגלה כי רט נוכח בחדר, והאזין לכל השיחה.

מסיבת הצלי נקטעת עם ההודעה על פרוץ המלחמה, וכל הגברים ממהרים להתגייס לצבא. בעוד סקרלט צופה באשלי ומלאני נושקים לשלום, אחיה הצעיר של מלאני, צ'ארלס (ראנד ברוקס), איתו פלירטטה סקרלט קודם לכן לשם הנאה, מציע לה להינשא לו בטרם גיוסו לצבא. היא מסכימה, אך זמן קצר לאחר נישואיהם נפטר צ'ארלס במלחמה, מדלקת ריאות.

על מנת להיות קרובה לאשלי ולמשפחתו, נוסעת סקרלט לאטלנטה, שם היא מתארחת אצל מלאני ודודתה פיטיפאט (לורה הופ קרוז). בעודן מנהלות דוכן באירוע צדקה למען חיילי צבא הדרום, פוגשות סקרלט ומלאני את רט, אשר כעת הציב את עצמו במעמד של גיבור, לאחר שפרץ את המחסום למען מדינות הקונפדרציה - על אף שהוא טוען כי עשה זאת למען כסף בלבד. ב"מכירה פומבית" לבחירת בת זוג לריקוד, מציע רט סכום כסף גדול על מנת לרקוד עם סקרלט. אף על פי שהיא באבל על מות בעלה, נאותה סקרלט להזמנה, לתדהמתם של אנשי המקום.

כאשר אשלי מגיע הביתה לחופשה, מתוודה סקרלט פעם נוספת על אהבתה אליו, אך הוא דוחה אותה שוב. זמן קצר לאחר מכן מגלה מלאני כי היא בהריון, ושמונה חודשים מאוחר יותר, בעוד החיילים היאנקים מכתרים את העיר, מקבלת מלאני צירים, וסקרלט נאלצת ליילד את התינוק בעצמה. לאחר מכן, מגיע רט עם סוס ועגלה ועוזר להן לברוח מהעיר, תוך רכיבה מסוכנת דרך מחסן הנשק העולה באש. בדרכם לטארה, מפתיע רט את סקרלט ואומר לה כי הוא עוזב על מנת להתגייס לצבא. הוא מנסה לנשק לה, אך היא דוחה אותו.

בדרכה הביתה, מגלה סקרלט כי אחוזת "תריסר האלונים" נשרפה וננטשה. בהגיעה לטארה, היא מגלה כי אמה נפטרה ממחלה, וכי דעתו של אביה השתבשה בעקבות זאת. טארה נבזזה על ידי החיילים היאנקים, והשדות השוממים השאירו את תושבי הבית ללא אוכל. סקרלט נודרת כי "אלוהים עדהּ כי לעולם לא תרעב עוד".

סקרלט מארגנת את משפחתה ומשרתיה לעבודות כותנה בשדה. כאשר חייל יאנקי מגיע למקום על מנת לגנוב ממנו חפצים, היא יורה בו למוות ולוקחת את כספו. עם הפסד צבא הקונפדרציה ותום המלחמה, שב אשלי הביתה מן הכלא. פעם נוספת מבקשת סקרלט מאשלי שיהיה שלה, והפעם הוא מודה כי הוא אכן אוהב אותה, אך לא מסוגל לעזוב את מלאני.

ג'ראלד או'הרה מוצא את מותו בנפילה מסוס איתו רדף אחרי יאנקי אשר הציע לקנות את טארה. סקרלט נשארת לדאוג למשפחה לבדה, אך מגלה כי אינה מסוגלת לשלם את המיסים אשר דורשים היאנקים על טארה. היא נוסעת לרט, אשר נמצא בכלא באטלנטה, על מנת שיעזור לה לשלם את המיסים, אך הוא אומר לה כי כל חשבונות הבנק שלו נחסמו, וכי אינו יכול לעזור לה. באטלנטה היא פוגשת את הארוס של אחותה, פרנק קנדי (קארול ניי), המספר לה כי בבעלותו חנות מכולת ומנסרה. סקרלט מבינה כי הוא יוכל לעזור לה עם הכסף, ומנסה לפתות אותו. היא אף משקרת לו ומספרת כי אחותה מצאה גבר אחר. זמן קצר לאחר מכן הם מתחתנים.

סקרלט נעשית אשת עסקים קשוחה, המוכנה לסחור עם היאנקים ולהעסיק אסירים במנסרה. כאשר אשלי מספר לה כי בכוונתו לקבל הצעת עבודה בבנק בצפון, משכנעות אותו סקרלט ומלאני שיסרב לה. יום אחד, בעודה רוכבת לבדה במרכבתה דרך עיר בקתות סמוכה, תוקפים את סקרלט שניים מתושבי המקום, והיא ניצלת בקושי. בתגובה, יוצאים פרנק, אשלי ואחרים לפשוט על העיר. אשלי נפצע בקרב, בעוד פרנק נהרג.

זמן קצר לאחר הלוויתו של פרנק, מציע רט לסקרלט נישואין. סקרלט, על אף שהיא מעירה לו על נימוסיו הגרועים, מסכימה. לאחר ירח דבש בניו אורלינס, מבטיח רט לשקם את טארה, בעוד סקרלט בונה אחוזה עצומה באטלנטה. לאחר שהשניים עוברים לגור באחוזה, נולדת להם בת, בוני בלו באטלר (קאמי קינג). זמן קצר לאחר הלידה מודיעה סקרלט לרט כי אין בכוונתה להוליד עוד ילדים, והוא מגיב בזעם.

ביום הולדתו של אשלי נפגשת איתו סקרלט, והוא מדבר בנוסטלגיה על הימים שלא ישובו עוד. בעודה מעודדת אותו בחיבוק, מבחינים השניים כי אחותו של אשלי וחברתה עקבו אחריהם. סקרלט מגלה מרט כי השתיים הפיצו את השמועה על כך בכל העיר, אך מלאני מסרבת להאמין לזאת ומזמינה את סקרלט למסיבת יום הולדתו של אשלי. לאחר המסיבה מוצאת סקרלט את רט שיכור, והוא נושא אותה בזרועותיו באגרסיביות לחדר השינה שלהם, תוך הצהרה כי "זה לילה בו לא תוכלי לסרב לי". בבוקר למחרת מודיע לה רט כי הוא לוקח את בוני איתו ללונדון. בשובם, מודיעה לו סקרלט כי היא שוב בהריון. כשרט אומר לה בציניות כי "לא נורא, אולי תקרה לה תאונה", היא מתכעסת ומנסה לדחוף אותו, אך מחליקה במדרגות ומפילה את התינוק.

זמן קצר לאחר מכן מוצאת בוני את מותה באופן דומה לסבה, כאשר היא נופלת מסוס בעת נסיון לדלג מעל גדר. בעקבות כך מידרדרים יחסיהם של סקרלט ורט עוד יותר, והם מאשימים אחד את השני במותה. כשמלאני מגיעה לנחם אותם, היא מתמוטטת בעקבות הריונה. בעודה גוססת, היא מבקשת מסקרלט לדאוג לאשלי, ולהיות נחמדה לרט, אשר אוהב אותה. דקות ספורות לאחר מכן היא מתה. מחוץ לחדר מוצאת סקרלט את אשלי בוכה, ולפתע מבינה כי למעשה מעולם לא אהבה אותו, אלא את רט.

בסצינת הסיום המפורסמת, רצה סקרלט לביתה על מנת לספר זאת לרט, ומוצאת אותו אורז את מזוודותיו בכוונה לעזוב אותה. על מפתן הדלת, שואלת סקרלט "אבל רט, אם תלך, מה אעשה? לאן אפנה?", אך הוא נותר אדיש ומשיב "יקירתי, באמת שלא אכפת לי" - "Frankly, my dear, I don't give a damn", והולך. ביאושה, מתמוטטת סקרלט על המדרגות בבכי. לפתע, היא נזכרת בקולותיהם של אביה, של אשלי ושל רט- "את אומרת לי שטארה אינה חשובה בעינייך?", "משהו שאת אוהבת יותר מאשר אותי, אף שאולי אינך יודעת זאת. טארה" ו"ממנה את שואבת את כוחך. האדמה האדומה של טארה". הקולות הולכים וגוברים, וסקרלט מתעודדת ואומרת: "טארה! הבית. אחזור הביתה, ושם אחשוב על דרך כלשהי לחזיר אותו. ככלות הכל, מחר יום חדש!". בתמונת הסיום, נראית צלליתה של סקרלט כאשר היא עומדת על אותה גבעה עליה עמדה עם אביה בתחילת הסרט, ומשקיפה לעברה של טארה.

[עריכה] הפקת הסרט

את הסרט הפיק דייוויד או. סלזניק, מנהל חברת סלזניק אינטרנשיונל, בין השנים 1936 ל-1939. תקציבו המשוער של הסרט עמד בתחילה על כ-2.5 מיליון דולר, אך לאורך ההפקה עלה בהדרגה, ולבסוף נאמד בכ-4 מיליון דולר. עלייה זו נבעה משינויים רבים לאורך שלבי ההפקה, אשר כללו חילופי במאים, צלמים ותסריטאים, דחיית ימי צילום, שינויים בתסריט ובניית תפאורות נוספות. בחלק מהמימון השתתפה חברת מטרו גולדווין מאייר, אשר קיבלה בתמורה חצי מזכויות ההפקה. תקציב הסרט היה גבוה למדי באותה תקופה, והפך את "חלף עם הרוח" לאחד הסרטים היקרים ביותר שהופקו בהוליווד עד אז.

[עריכה] התסריט

[עריכה] רכישת הזכויות

מפיק הסרט, דייוויד או. סלזניק, הביע עניין במשך מספר שנים בהפקת סרט על מלחמת האזרחים האמריקנית. בתחילה שקל להפיק חידוש לסרט "הולדת אומה" מ- 1915, אך ויתר על רעיון זה, בעיקר עקב הגזענות המוצגת בסרט. הייתה זו מזכירתו של סלזניק, קת'רין "קיי" בראון, אשר הסבה את תשומת לבו לראשונה לספרה של מרגרט מיצ'ל, "חלף עם הרוח".^[2] ב-30 ביולי 1936, כחודש לאחר צאת הספר לאור לראשונה, רכש סלזניק את זכויות ההקרנה ממיצ'ל עבור 50,000 דולר. היה מדובר אז בסכום שיא, אשר עלה אף על 40,000 הדולרים ששולמו עבור הזכויות של הסרט "אנתוני אדוורס", שהוקרן לראשונה באותה שנה. עם זאת, יחסית למאה אלף הדולרים אשר ביקשה מיצ'ל בתחילה, ולאור הצלחת המכירות של הספר, היו שהחשיבו את הסכום לצנוע. כאשר סגר את חברת סלזניק אינטרנשיונל בשנת 1940, שילם סלזניק למיצ'ל 50,000 דולר נוספים- לדבריו, כ"מחווה של רצון טוב וכהחזר על דעתה החיובית של הסופרת על הסרט."

[עריכה] תהליך הכתיבה

לאחר רכישת הזכויות, מינה סלזניק את סידני הווארד כתסריטאי הסרט. הווארד היה תסריטאי, מחזאי וסופר מוכר עוד טרם החל בעבודתו על תסריט הסרט, ועל עבודותיו הקודמות נמנה הספר "הם ידעו מה הם רצו" משנת 1925, עליו קיבל פרס פוליצר. כמחזאי היה מוכר ממחזו "דודסוורת'" משנת 1934, וכתסריטאי מן העיבוד הקולנועי לדודסוורת', ומכתיבת תסריט הסרט "ארוסמית'", עליו היה מועמד לפרס אוסקר.

לאחר מכן, פנתה בראון למיצ'ל בבקשה לעזרה בכתיבת התסריט. מיצ'ל סירבה, באומרה כי אינה מעוניינת להיות אחראית לבצע כל שינוי מספרה, וזאת מתוך חשש לתגובות הציבור. היא הוסיפה כי היא שמחה על מינויו של הווארד כתסריטאי. עם ברכתה של מיצ'ל, החל הווארד את עבודתו על כתיבת התסריט בחווה בה התגורר במסצ'וסטס. ב-14 בדצמבר 1936, החל בכתיבת הטיוטא הראשונה, חוברת בת חמישים עמודים אותה כינה "רישומים ראשונים על יחס קולנועי לחלף עם הרוח". הווארד הבחין כי "הקושי העיקרי שלנו יבוא מהעדר ארגון החומר בחציו השני של הספר- כלומר, כל הספר לאחר שובה של סקרלט לטארה מן המצור על אטלנטה."

ב-6 בינואר 1937, קיבל הווארד מסלזניק מכתב בו ציין המפיק את הערותיו לקראת כתיבת התסריט. בעיקר התייחס סלזניק במכתבו למידת הנאמנות של תסריט הסרט לספר. הוא עודד את הווארד שלא לנסות לשמר כל פרט מן הספר, אך הוסיף כי על כל חלק שנשאר להיות נאמן למקור: "עלינו להתכונן לביצוע קיצוץ נרחבים, וקיצוצים אלו, לדעתי, חייבים לכלול חלק מן הדמויות מאחר שהרגשתי, המבוססת על נסיון בעיבוד ספרים מוכרים ואהובים, היא כי הרבה יותר טוב להוריד סצינות שלמות מאשר לבצע מחיקות מועטות בסצינות יחידות."

בציינו את השמטת הדמויות, התייחס סלזניק בעיקר לדמותו של ויל בנטין, אשר נישא לסואלן או'הרה בחציו השני של הספר, ומנהל את טארה בהיעדרה של סקרלט. סלזניק טען כי הוא "לא מגלם תפקיד חשוב בסיפורה של סקרלט או בסיפורם של סקרלט ושל רט; ואני חושב כי בשקילת אילו דמויות הולכות ואילו דמויות נשארות, אלו אשר לא משחקות תפקיד חיוני בחייהן של שתי הדמויות הראשיות או בסיפורן, הן אלו שצריכות לרדת ראשונות." סלזניק אף ציין את ארצ'י, האסיר לשעבר אשר מלווה את סקרלט ואת שאר הנשים בכרכרה באטלנטה תחת חסותה של מלאני במהלך תקופת השיקום. סלזניק אמר כי הוא "ישמח להשאיר את ארצ'י, על אף שאני בכנות מפקפק כי יהיה לנו מקום." בהתאם, ארצ'י אינו מופיע באף גרסה של התסריט.

סוגיה נוספת שהעלה המפיק הייתה באשר לעבדות ולגזענות, כפי שמוצגות בספר. האנשים אשר נקמו על תקיפתה של סקרלט ב"עיר הבקתות" מתוארים בספר בבירור כחברי הקו קלוקס קלאן, וסלזניק הביע את דאגתו מהודאה בגזענותן של הדמויות. הוא ציין כי "באופן אישי אני מרגיש כי עלינו להשמיט את הקלאן לגמרי. אין דבר בסיפור אשר מצריך בהכרח את הקלאן", והוסיף כי "הנקמה על הנסיון לתקיפה יכולה בקלות להזדהות כפי שהיא מבלי היותם חברי הקלאן. חבורת אנשים יכולה לצאת 'לתפוס' את העבריינים של נסיון לאונס מבלי ללבוש סדינים לבנים ארוכים וללא צורך להשתייך לחברה כמניע."

ב-12 בפברואר 1937, שלח הווארד לסלזניק את גירסת התסריט הראשונה, אשר נפרשה לאורך 250 עמודים. גרסה זו חסרה מספר סצינות מרכזיות מהספר, כמו רוב סצינת השריפה באטלנטה, אשר תוארה בקצרה בלבד בתסריט. כמו כן, לא נכללה בה הסצינה בה חוזר אשלי מן המלחמה, ושובו תואר במכתב מן הדודה פיטי לסקרלט. סצינה נוספת אשר הושמטה היא הסצינה בה מתחננת סקרלט לאשלי שיסכים להצעת השותפות ולא יעבור לניו יורק. לאחר סיום העבודה על הגרסה הראשונה של התסריט, החל הווארד לעבוד על הגרסה הבאה.

הגרסה השנייה של התסריט הייתה מוכנה ב-24 באוגוסט 1937. היא כללה מספר שינויים מן הגרסה הקודמת, כמו העברת ירח הדבש של רט וסקרלט מאירופה לאמריקה, והעברת הצעת הנישואים של רט לסקרלט כך שלא תהיה מיד לאחר שהוא מבשר לה על מותו של פרנק קנדי. דמותו של ויל בנטין הוסרה מן התסריט, ונוספה הסצינה בה אשלי חוזר הביתה מן המלחמה. כדי למלא את חסרונו של ויל, מאמי היא זו אשר עוצרת בעד סקרלט בסצינה זו, תוך שימוש במילותיו של ויל מן הספר ("הוא בעלה, לא?"). בנוסף, הסצינה בה אונס רט את סקרלט נכללה בגרסה זו בפירוט רב יותר מבעבר, והייתה מתוארת כך:

	המנורה דולקת על השולחן כאשר רט נכנס עם סקרלט. הוא משליך אותה על המיטה. היא מתכווצת מפניו בבעתה. הוא מסתכל עליה לרגע ואז, בצונחו על ברכיו ליד המיטה, שולח ידיו אליה ומושך אותה לעברו. היא הודפת אותו בשארית כוחותיה, אך אין בידיה להגן על עצמה מפני כוחו. שפתיו פוגשות את שלה והיא שוכבת בזרועותיו חסרת אונים. עמעום התמונה.

סצינה נוספת אשר תוארה ביתר פירוט היא סצינת הלידה של מלאני, אשר הורחבה כך שתהיה נאמנה יותר לספר. התסריט כלל תיאורים כ"ברכיה של מלאני מתמתחות בייסורים... פניה של סקרלט מעוותות בזוועה... פריסי מושיטה לסקרלט מספריים... מלאני מתעלפת."

לאחר שקיבל סלזניק את הגרסה השנייה של התסריט, הציעה פרנקלין מק'קונל, עורכת תסריט בחברת סלזניק אינטרנשיונל, מספר שיפורים לתסריט, אשר חלקם אכן נכללו בסרט. בין היתר הציעה להדגיש את הטינה שבאויבות שבין סקרלט לסואלן בריב על פרנק קנדי, וכמו כן להשאיר אזכור לחלומה של סקרלט, אשר רודף אותה בחציו השני של הספר, אך לא אוזכר בתסריטו של הווארד. מק'קונל ציינה כי החלום מהווה דוגמה נדירה להפגנת עדינות מצידו של רט, כאשר הוא מעיר את סקרלט ומנחם אותה לאחר שחלמה את החלום שוב. חלום זה אף מהווה תפקיד חשוב בסצינת הסיום של הסרט, כאשר סקרלט מבינה את משמעותו- זהו רט אשר היא אוהבת, ולא אשלי.

[עריכה] ביקורת מצד הנהלת קוד ההפקה

בשנת 1937, נפגשו סלזניק, הווארד, וג'ורג' קיוקור, אשר נבחר לביים את הסרט, עם ג'וזף ברין, מנהל האכיפה של קוד ההפקה. אולפני הקולנוע הגדולים היו מחויבים לקוד זה, ובפגישה נידונו סצינות המועמדות לצנזורה או לשכתוב. ב-14 באוקטובר, שלח ברין מכתב תגובה באורך שבעה עמודים, בו ציין את התנגדויותיו לתסריט:

• אין להכליל כל רמיזות לאונס, או מאבקים המרמזים על אונס. במסיבתו של אשלי אין לרמוז על כך כי רט עומד לאנוס את סקרלט. בתגובה הציע קיוקור כי "רט יקח את סקרלט בזרועותיו, ינשק אותה, ויישא אותה בעדינות לעבר חדר השינה." ברין השיב כי "אין להרחיק לכת עד כדי השלכתה על המיטה."
• אין להציג את רט כלא מוסרי או כנואף.
• יש למתן במידה ניכרת את סצינות הלידה הארוכות. ברין ציין כי חשוב מאוד למחוק "פעולות ודיאלוגים אשר מדגישים את הכאב והסבל שבלידה". הוא הוסיף כי אין להכליל אנחות ובכי, וכי "יש לצמצם סצינות אלו למינימום המוחלט על מנת לרמז בלבד על סבלה של מלאני".
• בסצינה של רט וסקרלט בכלא, אסור שסקרלט תציע את גופה לרט. במקום, הציע ברין כי סקרלט תשאל "התינשא לי?". הוא הדגיש כי "זה חשוב מאוד".
• על דמותה של בל לא לרמז באופן מפורש על זנות. ברין הציע כי רט, אשלי וד"ר מיד לא יהיו "שיכורים בצורה מעליבה" בסצינה בה הם מעמידים פני שיכורים על מנת לגרום למפקד יאנקי להאמין כי במקום לפשוט על "עיר הבקתות" בעקבות התקיפה על סקרלט, הם היו בבית הבושת של בל. הוא אף ביקש להסיר את המילה "מוסד" ממילותיו של רט ("עד כמה שצר לי לומר זאת... כולנו היינו ביחד במוסד המנוהל על ידי ידידה שלי ושל המפקד, גברת בל ווטלינג..."), ולהחליפה ב"סלון רענון". בנוסף ביקש למחוק את הביטוי "היו גברות...".
• בשבועתה של סקרלט כי היא ומשפחתה לא יהיו רעבים עוד, ביקש ברין להסיר את הביטוי "אלוהים עדי".

בין מקורות שונים קיימת אי-הסכמה לגבי תגובת הנהלת קוד ההפקה על השימוש במילה Damn, במשפטו האחרון של רט בסרט ("Frankly, my dear, I don't give a damn"). בעוד מקורות אחדים טוענים כי סלזניק שילם $5,000 לחברה על מנת שתתיר את השימוש במילה, טוענים אחרים כי למעשה מדובר באגדה אורבנית. לטענתם, ההתאחדות האמריקאית של יצרני הסרטים הכניסה תיקון לקוד ההפקה ב-1 בנובמבר 1939, אשר אסר את השימוש במילים Hell ו- Damn אלא אם כן "השימוש בהן הכרחי ודורש תיאור, בהקשר היסטורי ראוי, של כל סצינה או דיאלוג המבוססים על עובדה היסטורית או על פולקלור... או ציטוט מיצירה ספרותית, בתנאי ששימוש כזה לא יותר אם הוא מעורר התנגדות מהותית או פוגע בטעם הטוב." עם הכנסת שינוי זה, להנהלת קוד ההפקה לא הייתה עוד התנגדות להכללת המילה בסרט.^[3] כך או כך, נכלל המשפט במלואו בסופו של דבר, תוך נאמנות לשורה בספר.

גרסת התסריט הסופית של הווארד הייתה מוכנה ב-27 בנובמבר 1937, ושיקפה את התנגדויותיו והצעותיו של ברין. סצינות האונס והלידה נמחקו לגמרי, כמו גם שבועתה של סקרלט, על אף שזו הופיעה בסרט בסופו של דבר.

[עריכה] שיפוצים אחרונים

גם גרסתו הסופית של הווארד הייתה ארוכה מדי, ועלתה על אורך הסרט הרצוי לו קיוו הווארד וסלזניק. העבודה על התסריט הופסקה, ונמשכה רק לאחר ליהוקו של קלארק גייבל לתפקיד של רט, באוגוסט 1938. לאחר שהבין כי אי אפשר לעכב עוד את התסריט, שכר סלזניק מספר כותבים אשר יסייעו בהשלמת התסריט, וזאת מאחר שהווארד סירב לחזור להוליווד. בין היתר תרמו לקיצוצים ג'ו סוורלינג ופרנסיס סקוט פיצג'רלד, בעזרתו של סלזניק עצמו.

העבודה על התסריט המשיכה לאורך רוב ימי הצילומים. עם פיטוריו של ג'ורג' קיוקור ומינויו של ויקטור פלמינג, נוצר צורך בשכתוב התסריט, מאחר שהבמאי החדש לא היה מרוצה מן התסריט הישן. למלאכת השכתוב, שכרו סלזניק ופלמינג את בן הכט. הכט, אשר כלל לא קרא את ספרה של מיצ'ל, נעזר בעבודתו ברישומיו הראשונים של הווארד על כתיבת התסריט. לאחר כשבועיים של עבודה, השלים הכט את עבודתו על התסריט, והפקת הסרט נמשכה. לאורך הצילומים עבר התסריט שינויים נוספים רבים, רובם על ידי סלזניק.

על אף ריבוי הכותבים אשר תרמו לתסריט, נותר הווארד היחיד אשר קיבל קרדיט עליו בסרט, והיחיד אשר היה מועמד, ואף זכה, בפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר. עם זאת, לא זכה הווארד לראות את הסרט במלואו, מאחר שנהרג בתאונה בחווה בה התגורר באוגוסט 1939, חודשים ספורים לפני השלמת צילומי הסרט.

[עריכה] עיצוב ותכנון התפאורה

בשלב מוקדם של הפקת הסרט מונה התפאורן ויליאם קמרון מנזיס כאחראי על ה"סטורי-בורד" - שרטוט קווי העלילה העיקריים בצורת קומיקס. על מנת להבדיל את תפקידו מזה של התפאורן לייל וילר, המציא סלזניק את הביטוי "מעצב הפקה" (production designer) לתיאור התפקיד.

עבודת הסטורי-בורדינג אשר ביצע מנזיס ב"חלף עם הרוח" נחשבה לחלוצית בתחום, ללא תקדים בהפקות הוליוודיות גדולות. ההערכה היא שכ- 3,000 שרטוטים שונים נוצרו על ידי מנזיס לתכנון עלילת ותפאורת הסרט. עם זאת, מעטים מן השרטוטים אשר שרדו עד היום תואמים את הסצינות המקבילות בסרט. תרומתו של מנזיס, אם כן, הייתה בעיקר בהכנה המוקדמת לתפאורה, לאורות ולצבעים שבסרט, לשימוש בטכניקולור ולצילומי אפקטים מיוחדים. השקעה מיוחדת נעשתה בתכנון סצינת השריפה באטלנטה, אשר הייתה מורכבת ביותר לצילום. סצינה זו, אשר חנכה באופן רשמי את צילומי הסרט, דרשה תכנון רב, וגרסאות רבות של שרטוטים ותסריטים נכתבו בטרם הייתה מוכנה.

עבודתו של מנזיס בסרט זיכתה אותו בשבחים רבים, ובעקבותיה השתמשו סרטים רבים אחרים בטכניקת הסטורי-בורדינג לתכנון העלילה והתפאורה. עבודתו הקלה אף על הבמאי ג'ורג' קיוקור; מאחר שעניינו העיקרי היה במשחק יותר מבתחום החזותי, עבודת התפאורנים איפשרה לו להתרכז בשחקנים עצמם. באוקטובר 1939, לאחר תום צילומי הסרט, סיכם סלזניק את עבודתו של מנזיס, באומרו כי "תרומתו לסרט היא, לדעתי, אחת החשובות ביותר מבין כל האנשים שעבדו עליו." על עבודתו בסרט זכה מנזיס בפרס אוסקר מיוחד, בעוד וילר זכה בפרס בקטגורית עיצוב התפאורה בסרט צבעוני.

[עריכה] עיצוב התלבושות

את תלבושות הסרט עיצב וולטר פלנקט, ממעצבי התלבושות הבכירים בהוליווד, אשר שיתף פעולה עם סלזניק בעבר בסרטים כ"הרפתקאות תום סוייר" ו"ממלכת החיות". לפלנקט היה ניסיון קודם בעיצוב תלבושות תקופתיות, מסרטים כ"נשים קטנות", המתרחש אף הוא על רקע מלחמת האזרחים האמריקנית.

בשנתיים אשר קדמו לצילומי הסרט, שקד פלנקט על מחקר של תלבושות התקופה, ולבסוף עיצב כ- 5,500 פרטי לבוש שונים לצורך הסרט. עבודתו של פלנקט הייתה מרובה, מאחר שעלילת הסרט הצריכה אותו לעצב תלבושות לשלוש תקופות שונות: ימי הזוהר של טרום המלחמה, תקופת הצנע של המלחמה, ותקופת השיקום שלאחריה. על מנת לעזור לשחקניות להיכנס לתפקיד, עמד פלנקט על כך שילבשו מתחת לשמלותיהן תחתוני תחרה. כשאן ראתרפורד תמהה על כך, ואמרה כי אף אחד לא ידע שהם שם, השיב לה סלזניק כי "היא תדע שהם שם".

את כובעיה של סקרלט עיצב הכובען ג'ון פרדריקס, אשר לא קיבל תשלום על עבודתו. לדבריו, עשה זאת רק למען קידום עסקיו^[4].

[עריכה] הליהוק

עוד מראשית ימי ההפקה, היה קלארק גייבל מועמד בכיר לתפקידו של רט באטלר. אך גייבל היה תחת חוזה בחברת מטרו גולדווין מאייר, אשר נוהלה על ידי חמו של סלזניק, לואיס מאייר, וסלזניק שקל בתחילה אפשרויות אחרות. אפשרות מועדפת הייתה גרי קופר, אך זה היה חתום גם הוא על חוזה ב- MGM. קופר אף דחה את התפקיד, וצוטט כאומר "חלף עם הרוח עומד להיות הכשלון הגדול ביותר בהיסטוריה של הוליווד. אני שמח שקלארק גייבל ישחק בו, ולא אני"^[5]. לאחר מכן פנה סלזניק לחברת האחים וורנר, בבקשה להשכרת שירותיו של ארול פלין. האחים וורנר אמנם הציעו עסקת חבילה, אשר כללה את פלין כרט, את בטי דיוויס כסקרלט ואת אוליביה דה האבילנד כמלאני, אך דיוויס סירבה לשחק לצידו של פלין. בלית ברירה פנה סלזניק לחברת MGM, בבקשה לשכור את שירותיו של גייבל. MGM הציעה עסקה משלה: השאלתו של גייבל ומימון חצי מתקציב הסרט המוערך, ובתמורה קבלת זכויות ההפצה של הסרט וחצי מהכנסותיו. סלזניק נאלץ להסכים.

לגייבל עצמו לא הייתה מילה בעניין. הוא הראה מעט עניין בגילום התפקיד, אך לבסוף נאלץ להסכים, מאחר שהיה זקוק לכסף עקב הליכי הגירושין בהם היה שרוי. מאוחר יותר אמר כי "הרגשתי כי לכל קורא יהיה רעיון שונה באשר לאופן בו צריך רט להיות מגולם בסרט, ולא ראיתי דרך לרצות את כולם".

משימה קשה הרבה יותר הייתה בליהוק דמותה של סקרלט. כתעלול שיווקי, הציע סלזניק לשלוח בוחנים לכל רחבי המדינה, בחיפוש אחר שחקנית אשר תגלם את הדמות. הוא הדגיש כי תינתן עדיפות לשחקנית פחות מוכרת. שלושה מלהקים נשלחו למקומות שונים בארצות הברית, בנוסף לקיוקור עצמו אשר נסע לדרום המדינה. דיווחיו של מנהל יחסי הציבור של סלזניק הראו את תוצאות החיפוש: הוצאות של 92,000 דולר, ראיון 1,400 נשים לפני מצלמה, 45,000 מטר של סרט שחור-לבן ו- 4,000 מטר של סרט צבעוני היו בשימוש בראיונות, והוצאות של 10,000 דולר על מבחני מועמדות באולפן. מאחר שלא נמצאה שחקנית מתאימה, פנתה ההפקה גם למספר שחקניות יותר מוכרות. נורמה שירר לא הראתה עניין בתפקיד מאחר שבעלה, אירווינג ת'ולברג, נפטר זמן קצר קודם לכן. קתרין הפבורן דווקא הביעה התעניינות, אך סירבה לעבור מבחן בד, ובכך דחתה את התפקיד. גם לוסיל בול, סוזן הייוארד, פרנסס די ופולט גודארד נשקלו לתפקיד. גודארד הייתה מועמדת בכירה לתפקיד, ואף עברה מבחני בד רבים. לאחר שלא התקבלה, היו ששיערו כי נישואיה השנויים במחלוקת עם צ'רלי צ'פלין היוו את אחד הגורמים לכך.

בינתיים לוהקו יתר התפקידים. לתפקידו של אשלי היה לסלי הווארד המועמד המועדף של סלזניק, וזאת על אף שגילו, 45, היה כפול מגילו של אשלי בספר. הווארד סירב בתחילה, בטענה כי הוא לא מעוניין לגלם עוד "דמות משנית חסרת חשיבות". הוא הסכים לתפקיד לאחר שסלזניק הציע לו את התפקיד הראשי בסרטו "אינטרמצו", בנוסף לתפקיד של מפיק שותף בסרט.

לתפקידה של מלאני, לאחר שנבחנו מועמדות רבות, הציע קיוקור את התפקיד לג'ואן פונטיין. פונטיין סירבה, אך הציעה במקום את אחותה, אוליביה דה האבילנד. דה האבילנד הרשימה את סלזניק וקיוקור במבחן הבד שלה, אך הייתה חתומה על חוזה אצל ג'ק וורנר מ"האחים וורנר", אשר סירב לשחררה. רק לאחר התערבות מצד אשתו של וורנר, הסכים המפיק לשחרר את דה האבילנד לסרט. בתמורה קיבלו האחים וורנר את ג'יימס סטיוארט מחברת MGM.

לאחר שכל יתר השחקנים לוהקו, נותר תפקידה של סקרלט המיותם היחיד. שחקניות רבות נבחנו לתפקיד, ביניהן מרים הופקינס, טלולה בנקהד, קלודט קולבר, ג'ואן קרופורד, מרגרט סאליבן, קרול לומברד, ג'ין ארתור, ג'ואן בנט, אן שרידן ורבות אחרות. מאחר שההפקה לא יכלה להתעכב עוד, החלו צילומי הסרט בדצמבר 1938, בצילום סצינת השריפה באטלנטה, עם כפילים בתפקיד שתי הדמויות הראשיות.

בערב בו צולמה הסצינה, הגיעה לאולפן ויוויאן לי, מלווה בבעלה לורנס אוליבייה, ובסוכנו מיירון סלזניק - אחיו של דייוויד. לי השקיעה את מספר החודשים הקודמים בנסיונות להתקבל לתפקידה של סקרלט, וניצלה את קשריה על מנת לפגוש את דייוויד או. סלזניק. מיירון הציג אותה כ"סקרלט החדשה", והמפיק הסכים לבחון אותה. לאחר מבחן בד לצידו של לסלי הווארד, אשר בוים על ידי קיוקור, התרשמו סלזניק וקיוקור מאוד ממשחקה. לאחר שני מבחנים נוספים, חתמה לי על חוזה לסרט ב-13 בינואר 1939.

לאחר ליהוקה של לי, הביעו מספר אנשים את מורת רוחם על ליהוקה של שחקנית בריטית לתפקיד. אך הם היו בדעת מיעוט, ובין רוב האנשים הייתה הסכמה כי "עדיף בריטית על פני יאנקית". במקביל למבחני הבד שעברה, עבדה לי גם עם מדריך הגייה, אשר לימד אותה כיצד לבטא מבטא דרומי.

[עריכה] הבימוי

הבמאי הראשון שנבחר לבימוי הסרט, זמן קצר לאחר תחילת ההפקה, היה ג'ורג' קיוקור. קיוקור היה מוכר בעיקר כ"במאי של נשים", ובין עבודותיו הקודמות נמנו סרטים כ"נשים קטנות" ו"דייוויד קופרפילד". במשך שנתיים עבד קיוקור על ההכנות לצילומים, ועזר בליהוק ובהדרכת השחקנים.

אך זמן קצר לאחר תחילת הצילומים, נגלו חילוקי דעות בין קיוקור לסלזניק. המפיק לא היה מרוצה מן הצילומים הראשוניים, והרגיש כי קיוקור לא הצליח להעביר את אווירת הסרט. בנוסף, טען קלארק גייבל כי קיוקור התעלם ממנו ומתפקידו, והתרכז בעיקר בשחקניות. כשלושה שבועות לאחר תחילת הצילומים, בעקבות ויכוחים על גורמים שונים בהפקת הסרט, פוטר קיוקור מתפקידו. גייבל לא הסתיר את שמחתו, ובעצתו, מינה סלזניק את ויקטור פלמינג כבמאי החדש. פלמינג נחשב אז לאחד הבמאים המובילים בהוליווד, לאחר שסיים את העבודה על "הקוסם מארץ עוץ" מספר חודשים קודם לכן. אך בניגוד לגייבל, הביעו ויוויאן לי ואוליביה דה האבילנד את מורת רוחן מהחלפת הבמאי. במכתב לבעלה לורנס אוליבייה, כתבה לי כי "בזאת חוסל סיכויה האחרון להיות מאושרת בסרט". חרף תחנוני השתיים, סירב סלזניק להחזיר את קיוקור לתפקיד. בחודשים הבאים, המשיכו לי ודה האבילנד להיפגש עם קיוקור בסתר בביתו, ולקבל ממנו עצות על משחקן.

מינויו של פלמינג הביא לעיכוב ההפקה עוד יותר, מאחר שלא היה מרוצה מתסריט הסרט. לאחר כשבועיים, בתום מלאכת שכתוב התסריט, נמשכה ההפקה תחת בימויו של פלמינג. עם פלמינג כבמאי, הייתה האווירה באולפני הצילומים מתוחה למדי. קשיחותו ועצביו הביאו למריבות רבות עם ויוויאן לי, אשר חשה חוסר ביטחון בתפקידה. יום אחד, בעת צילומי סצינת הסיום, נשברה לי והודיעה כי אינה מסוגלת להמשיך יותר. בתגובה השיב לה פלמינג כי היא "יכולה לדחוף את התסריט הזה לישבן הבריטי המלכותי שלך". הוא עזב את האולפן בכעס, ושב רק כעבור שלושה ימים.

ככל שהתקדמו הצילומים, נהיה פלמינג יותר ויותר עצבני ומתוח. לילה אחד, בשובו הביתה מן האולפן, כמעט עבר תאונת דרכים. יום לאחר מכן אושפז בבית חולים עם התמוטטות עצבים. בתהליך בזק, מינה סלזניק את סם ווד כבמאי המחליף. ווד החל בעבודתו מיד, ובעזרתם של אנשי צוות נוספים, יכלה ההפקה להמשיך באופן חלק. כעבור שבועיים חזר פלמינג לאולפן, אך סלזניק ביקש מווד כי ימשיך בעבודתו. השניים ביימו את יתר הסרט ביחד, כאשר כל במאי הופקד על סצינות נפרדות.

כמו בעמדת הכתיבה, גם קרדיט הבימוי ניתן לאדם אחד - פלמינג. כשבע עשרה דקות מתוך התוצר הסופי של הסרט בוימו על ידי קיוקור, כולן בחציו הראשון של הסרט. בטרם כתיבת הקרדיטים, התייעץ סלזניק עם פלמינג באשר להכללת שמם של ווד וקיוקור, אך פלמינג התנגד לכך בתוקף.

[עריכה] הצילום

אחד הפרטים הזכורים ביותר בסרט הוא הצילום הצבעוני, אשר נחשב אז לנדיר ולא מקובל בהפקות הוליוודיות גדולות. טכניקת הטכניקולור נחשבה ליקרה ולא כדאית, מאחר שהצריכה השכרת יועצים טכנים שיסייעו לצלמים, בנוסף לתאורה רבה יותר. הצלם הראשון של הסרט היה לי גרמס, אך כחודש לאחר תחילת הצילומים הוא פוטר, במקביל לפיטוריו של קיוקור. סלזניק ושותפיו הרגישו כי צילומיו היו "אפלים" מדי, והוא הוחלף בארנסט האלר וריי רנהן.

צילומי הסרט החלו בדצמבר 1938, עם צילום סצינת השריפה באטלנטה. מאחר שטרם נמצאה שחקנית לתפקידה של סקרלט, נשכרו שני כפילים לסצינה, אשר דאגו להסתיר את פניהם במהלך הצילום. התוכניות היו לבנות את אחוזת טארה באולפן Forty Acres של חברת RKO. מאחר שלשם כך צריך היה להוציא מן האולפן אביזרי תפאורה רבים מסרטים קודמים, הוחלט לארגן את כולם בהעתק של אטלנטה מ- 1864, ולשרוף אותם. בין האביזרים היו גם השערים לממלכת קינג קונג. להבערת האש, הונחו באולפן צינורות נפט, לצד צינורות מים לשם כיבויה. למקרה חירום, נשכרו גם 30 כבאים מתחנת מכבי האש המקומית. מאחר שלא היה ניתן לצלם טייקים חוזרים של סצינה זו, הוצבו באולפן שבע מצלמות טכניקולור, אשר צילמו את הסצינה מכל זווית אפשרית. קריסת מחסן הנשק העולה בלהבות נעשתה בעזרת טרקטור. בשניות של קריסתו נראית צלליתה של הכרכרה החולפת על פניו- צילום שהוסף מאוחר יותר בעריכה. את הסצינה ביים מעצב ההפקה ויליאם קמרון מנזיס, אשר תכנן אותה בעשרות שרטוטים מוקדמים.

הצילומים החלו באופן סדיר ב-26 בינואר 1939, זמן קצר לאחר ליהוקה של ויוויאן לי לתפקיד סקרלט. הסצינה הראשונה שצולמה היא גם הראשונה בתסריט, של סקרלט והתאומים על המרפסת בטארה. עם ליהוקה של לי נתגלתה בעיה: עיניה היו כחולות, דבר אשר לא תאם את תיאור עיניה הירוקות של סקרלט בספר. על מנת להתגבר על בעיה זו, הוסיף האלר לאולפן זרקור צהוב, אשר שיווה לעיניה של לי גוון ירקרק. צילומיו הראשונים של גייבל, אשר היו של סצינת יריד הצדקה באטלנטה, חשפו בעיה נוספת: אי יכולתו לרקוד. כדי לעזור לו, הוצב על הרצפה משטח נע, אשר סייע לו בתנועותיו.

סצינה מורכבת נוספת הייתה הסצינה בה הולכת סקרלט לקרוא לדוקטור מיד בעוד מלאני מקבלת צירים, ומוצאת אלפי פצועים בתחנת הרכבת באטלנטה. בתחילה רצה סלזניק לשכור 2,500 ניצבים לצילום הסצינה, אך לבסוף התפשר על 1,600 ניצבים וכ- 500 בובות. הערכת הטכנאים הייתה שעל גובה המצלמה להיות כ- 30 מטרים מעל הקרקע על מנת ללכוד את הסצינה כולה. מאחר שזרוע המצלמה הגבוה ביותר בהוליווד אז היה בגובה של כ- 7 מטרים, הוצע השימוש בעגורן בגובה של כ- 27 מטרים. בדיקות הראו כי העגורן היה רעוע, ולא מתאים ליציבות הדרושה לצילום הסצינה. כדי להתגבר על כך, נבנה שיפוע בטון עליו התגלגל העגורן כלפי מטה.

האלר ידע לנצל את השימוש הצבעוני ליצירת חזות מרשימה. כך למשל נראים ג'ראלד וסקרלט המתבוננים לעברה של טארה בתחילת הסרט בצלליתם בלבד, בדומה לסקרלט בסצינת הסיום. השימוש בצלליות לצורך הדגשה נעשה גם במספר סצינות נוספות בסרט, כמו בסצינה בה מטפלות סקרלט ומלאני בפצוע בבית החולים, או כאשר מלאני יולדת.

טכניקה נוספת אשר ניצלה את השימוש בצבע הייתה השימוש בציורי מאט - קלף או ציפוי אטומים המוכנסים לתוך קופסת המאט החיצונית, על מנת למנוע צילום חלקים מסוימים בסצינה. בחשיפה שלאחר מכן, "מאט-נגדי", אשר קווי המתאר שלו מתאימים בדיוק לאלה של המאט, הוכנס באופן דומה, וכך סצינה חדשה נחשפה והותאמה למקומה בין שאר התמונות שכבר צולמו.^[6] כך למשל, מראם החיצוני של ביתם של סקרלט ורט באטלנטה או של אחוזת תריסר אלונים הם למעשה ציור. בסצינה בה משקיפים מאמי, פורק ופריסי לעבר אחוזתם של רט וסקרלט, נעשה שילוב של ציור מאט עם משחק חי, שצולם בכניסה לאולפניו של סלזניק. בסצינת השריפה באטלנטה נעשה שימוש בטכניקה להכפלת כמות האש, ובסצינה בה עוברת סקרלט בשדה הקרב הנטוש בדרכה לטארה, שולבו חמש תמונות שונות: צילום העגלה ורוכביה, צילום של העשן השחור, ציור מאת איש האפקטים המיוחדים ג'ק קוסגרוב של החיילים המתים בקדמת התמונה, צילום של העגלה ההפוכה, וציור נוסף של השמיים. בסך הכל, כ- 100 ציורי מאט נוצרו לצורך הסרט. לשימוש בטכניקה היו מספר יתרונות; בנוסף ל"עיטור" הסצינות והוספה לאמינות המקומות, חסכו ציורי המאט בהוצאות בנייה, מפני שכך היה צורך בבנייה חלקית בלבד של המבנים.

הסצינה האחרונה שצולמה הייתה גם הראשונה- על המרפסת בטארה. סלזניק ופלמינג לא היו מרוצים מן הצילומים הראשונים, והחליטו לצלם את הסצינה מחדש. אך ויוויאן לי הייתה מותשת לאחר חודשים של צילומים, וסלזניק החליט כי מראה לא איפשר לה לגלם שוב נערה בת 16. הוא שלח אותה לחופשה של שבועיים, אך לבסוף החליט להשתמש בצילום המקורי, וכשלי חזרה לאולפן, צילומי הסרט המרכזיים כבר הסתיימו. בחודשים לאחר מכן נעשו מספר צילומי השלמה, והצילומים הסתיימו באופן רשמי בנובמבר 1939.

[עריכה] פסקול הסרט

בסיום צילומי הסרט, פנה סלזניק למלחין מקס שטיינר בבקשה שילחין את מוזיקת הרקע של הסרט. שטיינר היה אז אחד המלחינים הפוריים ביותר בארצות הברית, וכבר שיתף פעולה עם סלזניק בסרטים כ"קינג קונג", "כוכב נולד" ו"המשחק המסוכן ביותר". שטיינר אמנם היה חתום אז על חוזה אצל חברת האחים וורנר, אך הודה כי הרגיש צורך עז להלחין את מוזיקת הרקע של "חלף עם הרוח", ולאחר בקשה מיוחדת ממנהלי האולפנים, שוחרר לעבודה על הסרט. בלוח זמנים צפוף של שלושה שבועות בלבד, הספיק שטיינר להלחין נעימה לכל אחת מן הדמויות הראשיות, בנוסף לנעימות מיוחדות לסצינות של רט וסקרלט ושל מלאני ואשלי, ואף נעימה לטארה, אשר הייתה למוכרת ביותר מן הסרט.

בנוסף למוזיקה המקורית, נכללו בסרט גם מספר שירים ממלחמת האזרחים האמריקנית, כ"דיקסי" ו"המנון הקרב של הרפובליקה", המתנגנים על רקע אלפי החיילים הפצועים באטלנטה. במסיבת הצלי בתחילת הסרט, מתנגנים שירים של סטיבן פוסטר, כ- "Katie Belle" ו- "Under the Willow".

[עריכה] העריכה

כמו את רוב שלבי הפקת הסרט, גם את תהליך העריכה ליווה סלזניק באופן ישיר. עם תום הצילומים, כאשר רק חודשים ספורים נותרו לתאריך הקרנת הבכורה המשוער, החלו סלזניק והעורך הראשי האל קֵרְן בעבודת עריכה אינטנסיבית, אשר לעתים נמשכה אף חמישים שעות רצופות. המשימה לא הייתה פשוטה, הן כי היה מדובר בחומר גלם של עשרות שעות צילום, והן כי תסריט הסרט מעולם לא נכתב במלואו. לכן היה על העורכים לא רק לחתוך סצינות, אלא גם לנסות לסדרן בסדר הגיוני. העבודה האינטנסיבית השתלמה, ותוך כארבעה חודשים בלבד הושלמה העריכה.

בעת הקרנות הנסיון, היה הסרט באורך של כארבע שעות ורבע. לאחר מספר ביקורות על אורך הסרט, נחתכו ממנו מספר סצינות נוספות, כמו של בני משפחת או'הרה בדרכם למסיבת הצלי, או סצינה של סקרלט וצ'ארלס בליל חתונתם. אורכו הסופי של הסרט הוא 3 שעות ו- 42 דקות. גם לאחר העריכה הנוספת, היו שקבלו על אורכו של הסרט. בהקרנה חגיגית של הסרט בבית הלבן, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט אף נרדם באמצע.

[עריכה] הבדלים בין הספר לסרט

עלילת הסרט תואמת ברובה את עלילת ספרה של מרגרט מיצ'ל. אך חרף מאמציהם של הווארד, סלזניק ושאר הכותבים, עדיין קיימים מספר הבדלים משמעותיים בין הספר לסרט. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא השמטת שני ילדיה הראשונים של סקרלט, וייד המפטון ואלה לורנה, מהתסריט. גם דמויותיהן של הוני ואינדיה וילקס, שתי אחיותיו של אשלי, אוחדו לדמות אחת, אינדיה, בה מאוהב צ'ארלס המילטון. זאת בניגוד לספר, בו הוא אוהב את הוני. דמויות נוספות שהושמטו הן ויל בנטין, רוזמרי באטלר (אחותו של רט) והנרי המילטון, אחיה של הדודה פיטיפאט.

סצינות רבות, בעיקר מתקופת המלחמה, מתוארות בספר בפירוט נרחב הרבה יותר מאשר בסרט. כך למשל, מתאר רט בספר בהרחבה את פריצות המצור המרובות שלו, בעוד בסרט מוזכר העניין במשפט אחד בלבד. בנוסף, נאמר בספר עוד במהלך המלחמה כי אשלי נלקח בשבי על ידי היאנקים, ומוחזק בכלא שבאי רוק. בסרט, מגלה מלאני על כך דקות ספורות לפני שובו מן המלחמה, ולעניין מיוחסת חשיבות מועטה בלבד.

מספר שינויים נבעו מהנחיות קוד הייז, אשר כפה צנזורה על סצינות מסוימות. למשל, הספר מציין בבירור כי בל וטלינג היא זונה, אך בסרט אין אזכור מפורש לכך. בנוסף, האנשים אשר נקמו על תקיפתה של סקרלט בעיר הבקתות מזוהים בספר כחברי הקו קלוקס קלאן, אך בסרט הם חסרי זהות מוגדרת, ולקו קלוקס קלאן אין אזכור. סצינה נוספת שקוצצה עקב צנזורה הייתה הסצינה בה הולך רט לבקר את בל לאחר שסקרלט מודיעה לו כי אין בכוונתה להוליד עוד ילדים. בספר מנהלים רט ובל יחסי מין, אך בסרט לא קורה ביניהם דבר.

[עריכה] תגובות הקהל והמבקרים

הקרנת הנסיון הראשונה של הסרט נערכה בעיירה ריברסייד שבקליפורניה, בדצמבר 1939. הייתה זו הקרנה סודית, והצופים לא ידעו באיזה סרט הם עומדים לצפות. על פי הדיווחים, משהופיעו המילים "חלף עם הרוח" על המסך, לא היה ניתן לשמוע את הסרט מרוב תשואות הקהל. בהפסקה השתררה דממה, אשר הוחלפה פעם נוספת בתשואות עם תום הסרט. התגובות היו כמעט כולן חיוביות, כמו גם תגובות העיתונאים בהקרנת הנסיון שנערכה בפניהם. הטענות היחידות היו על אורכו של הסרט, וזה אכן קוצץ לבסוף בכחצי שעה.

הקרנת הבכורה הרשמית של הסרט נערכה באטלנטה, ב-15 בדצמבר 1939. לכבוד האירוע, הכריז מושל ג'ורג'יה על יום חופש לאומי. כמעט כל השחקנים וצוות ההפקה הגיעו לחגיגות שנערכו בעיר, בנוסף למרגרט מיצ'ל עצמה. גם הקרנת הבכורה זכתה להצלחה גדולה, ותגובות הקהל היו חיוביות בצורה מכרעת.

לאחר הקרנות בניו יורק ובלוס אנג'לס באותו שבוע, לא איחרו הביקורות בעיתונים להגיע. הניו יורק טיימס תיאר את הסרט כ"הסרט הטוב ביותר שראינו, וחוויית יצירת הסרט השאפתנית ביותר בהיסטוריה המרהיבה של הוליווד". בהוליווד ריפורטר נכתב כי זהו "ההישג הגדול ביותר בהיסטוריית הקולנוע". מרבית המבקרים ציינו לטובה את הארכיטקטורה, התלבושות והאיפור המרשימים, את הצילום הצבעוני הנהדר, את המשחק המצוין ואת הבימוי המקצועי של ויקטור פלמינג.

אך למרות הצלחתו, לא נמנע הסרט גם מביקורות שליליות. היו שטענו כי העלילה קשה למעקב עבור אלו אשר לא קראו את ספרה של מיצ'ל, כי הסרט ארוך מדי, וכי הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה האמיתית של האירועים. עוד צויינו לרעה אי-הדיוקים ההיסטוריים, התפאורה הלא מרשימה והפסקול המתקתק. אך מבקרים אלו היו בדעת מיעוט, והרוב הסכימו כי מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שידעה הוליווד.^[7]

[עריכה] הצלחת הסרט

הסרט זכה להצלחה חסרת תקדים במכירות כרטיסים. תקציבו הגדול של יותר מארבעה מיליון דולר, אשר הפכו לאחד הסרטים היקרים ביותר אי פעם בתקופתו, כוסה תוך שבועות ספורים. עד היום, נאמדות הכנסותיו בארצות הברית בכ- 200 מיליון דולר, ובכ- 400 מיליון ברחבי העולם.^[8] בהתאמת מכירי הכרטיסים לאינפלציה, הכנסותיו הן יותר ממיליארד דולר- יותר מכל סרט אחר אי פעם^[9].

בטקס האוסקר ה-12, היה מועמד הסרט בשלוש עשרה קטגוריות תחרותיות, מתוכן זכה בשמונה:

• הסרט הטוב ביותר - דייוויד או. סלזניק
• הבמאי הטוב ביותר - ויקטור פלמינג
• השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי - ויוויאן לי
• השחקנית הטובה ביותר בתפקיד משנה - האטי מקדניאל
• התסריט המעובד הטוב ביותר - סידני הווארד
• הצילום הטוב ביותר לסרט שחור לבן - ארנסט האלר וריי רנהן
• עיצוב התפאורה הטוב ביותר לסרט שחור לבן - לייל וילר
• העריכה הטובה ביותר - האל קרן וג'יימס ניוקום

יתר המועמדויות היו:

• השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי - קלארק גייבל
• השחקנית הטובה ביותר בתפקיד משנה - אוליביה דה האבילנד
• הסאונד הטוב ביותר - תומאס מולטון
• האפקטים המיוחדים הטובים ביותר - ג'ק קוסגרוב, פרד אלבין וארתור ג'ונס
• הפסקול הטוב ביותר - מקס שטיינר

בנוסף, זכה מעצב ההפקה ויליאם קמרון מנזיס בפרס מיוחד על "הישג יוצא דופן בשימוש בצבעים לשיפור האווירה הדרמטית", ודייוויד או. סלזניק בפרס מפעל חיים על שם אירווינג ת'ולברג.

שמונת פרסי האוסקר בהם זכה הסרט היוו שיא חדש, אשר החזיק כמעט עשרים שנה. שלוש עשרה המועמדויות היוו אף הן שיא, אשר נשבר רק 11 שנים מאוחר יותר, על ידי הסרט "הכל אודות חווה". הסרט אף היה הסרט הצבעוני הראשון אשר זכה בפרס לסרט הטוב ביותר. זכייתה של האטי מקדניאל בפרס שחקנית המשנה היוותה תקדים נוסף- הזכייה הראשונה של אדם אפרו-אמריקני בפרס אוסקר.

גם עשרות שנים לאחר צאתו, נחשב הסרט על ידי רבים לאחד הטובים ביותר שנעשו אי פעם. הוא נבחר פעמים רבות ברשימות של "100 הסרטים הגדולים" ודומיהן, ובשנת 1998 בסקר שכזה בין חבריו, בחר בו מכון הסרטים האמריקני במקום הרביעי.^[10] בשנת 2002 הוא נבחר במקום השני ברשימת "סרטי האהבה הגדולים"^[11], ובשנת 2005 נבחר הפסקול של מקס שטיינר במקום השני ברשימת "הפסקולים הגדולים"^[12].

[עריכה] לאחר הסרט

עקב הצלחתו, נחשב "חלף עם הרוח" לנקודת השיא בקריירה של רוב השחקנים ואנשי ההפקה. עם זאת, עבור רבים מהם, היה הסרט לנקודת שיא בודדה בקריירה, אשר אחריה לא הצליחו לשחזר את ההצלחה. כך למשל היה מצבו של קלארק גייבל, המזוהה בעיקר עם תפקידו של רט. מעמדו ככוכב גדול בהוליווד רק התעצם לאחר הסרט, אך על אף שהשתתף בכמעט 30 סרטים נוספים אחריו, לא הרבה להשתתף בהפקות ענק, ויתר סרטיו היו פחות מוכרים. ויוויאן לי הפכה אף היא למזוהה ביותר עם תפקידה של סקרלט, אך על אף שבעקבות הסרט הפכה לכוכבת בינלאומית, השתתפה בהמשך הקריירה בסרטים מעטים בלבד. פרט ל"חלף עם הרוח", תפקידה המפורסם ביותר היה בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ב-1950. לסלי הווארד, אשר גילם את אשלי, היה שחקן תיאטרון בריטי מצליח, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, וב-1943 נהרג, כאשר המטוס בו טס הופל על ידי מטוס קרב גרמני. גם ברברה אוניל (אלן או'הרה), אוולין קיז (סואלן או'הרה), אוסקר פולק (פורק) ולורה הופ קרוז (הדודה "פיטיפאט" המילטון) התפרסמו בעיקר מהופעותיהם בתיאטרון, ומיעטו להופיע בסרטים.

עבור חלק מהשחקנים, היה "חלף עם הרוח" אחד מסרטיהם היחידים, ואחריו פרשו לקריירות אחרות. פרד קריין (ברנט טרלטון), למשל, לא שב להשתתף בסרטים, ופיתח קריירה של קריין רדיו. איש רדיו נוסף היה קרול ניי (פרנק קנדי), אשר הפך אף הוא לשדר רדיו, וגילם תפקיד זה במרבית סרטיו. בטרפליי מקווין (פריסי) הייתה רקדנית בלט, אשר השתפפה במספר סרטים בשנות השלושים. אך על אף שלאחר "חלף עם הרוח" חתמה על חוזה עם המפיק דייוויד או. סלזניק, לא נמצאו לה תפקידים רבים, והיא הושאלה תכופות לאולפנים אחרים. אלישיה רט, אשר גילמה את אינדיה וילקס, הייתה ציירת, וזה היה סרטה היחיד. ראנד ברוקס, אשר גילם את צ'ארלס המילטון, היה שחקן צעיר בתחילת דרכו, אשר לאחר הסרט לוהק לתפקידי משנה בלבד, ולבסוף פרש. אן ראתרפורד (קארין או'הרה) התפרסמה בעיקר מסדרת סרטי "אנדי הארדי" בשנות השלושים. קאמי קינג (בוני בלו באטלר) דיבבה ב-1942 את קולה של פלין הצעירה בסרט "במבי", אך לא הוסיפה להשתתף בסרטים. הווארד היקמן (ג'ון וילקס) היה שחקן מתקופת הראינוע, שאף התנסה בבימוי מספר סרטים, אשר זכו לפרסום מועט.

עם זאת, היו מספר שחקנים להם שימש הסרט "קרש קפיצה" לקריירה מצליחה. אוליביה דה האבילנד, אשר גילמה את דמותה של מלאני, התפרסמה בשנות השלושים בעיקר מתפקידיה לצידו של ארול פלין, לרוב בדמות ה"נערה במצוקה". בשנות הארבעים גילמה בעיקר תפקידים ראשיים, אשר על שניים מהם אף זכתה בפרס אוסקר. האטי מקדניאל (מאמי) הייתה אחת השחקניות האפרו-אמריקניות המפורסמות ביותר בארצות הברית בשנות השלושים. היא גילמה את תפקיד המשרתת השחורה בסרטים רבים, ביניהם "אליס אדמס" של ג'ורג' סטיבנס. לאחר מספר סרטים נוספים בשנות הארבעים, החלה בהנחיית תוכנית רדיו קומית מצליחה, "הביולה שואו", אותה הנחתה עד למותה ב-1952. תומאס מיצ'ל (ג'ראלד או'הרה) נחשב במשך שנים לאחד משחקני האופי הבולטים באמריקה, וכיכב בשורה ארוכה של תפקידי משנה. בשנת 1939 הגיע לשיאו, עת שיחק בנוסף ל"חלף עם הרוח" גם בסרטים "מר סמית הולך לוושינטון", "רק למלאכים יש כנפיים", "הגיבן מנוטרדאם" ו"מרכבות הדואר", עליו אף זכה בפרס אוסקר. מאוחר יותר התפרסם גם ב"אלו חיים נפלאים" ו"בצהרי היום", לצד קריירת תיאטרון מצליחה שכללה בין היתר את "מותו של סוכן" ו"הדגל הירוק", עליו זכה בפרס טוני.

ג'ורג' ריבס (סטיוארט טרלטון) זכה לפרסומו הגדול בשנות החמישים, עת גילם את קלארק קנט בסדרת הטלוויזיה "הרפתקאות סופרמן", עד למותו ב-1959. ויקטור ג'ורי (ג'ונאל וילקרסון) היה שחקן קנדי, אשר השתתף במאות סרטים. תפקידיו המאוחרים יותר כללו סרטים כ"הפרפר" ו"מחוללת הניסים". הארי דבנפורט (דוקטור מיד) התפרסם בסרטים רבים כבר מ-1914, ולרוב גילם את תפקיד "הזקן". סרטים מפורסמים נוספים שלו כוללים את "הן לא תקחהו עמך", "פגוש אותי בסט. לואיס", "תקרית באוקס-בו" ו"כתב זר".

מפיק הסרט, דייוויד או. סלזניק, נחשב בעקבות הסרט לאחד המפיקים הגדולים בהוליווד. כעבור שנה זכה להצלחה נוספת ופרס אוסקר נוסף, על הסרט "רבקה", שהיה סרטו הראשון של אלפרד היצ'קוק באמריקה. השניים שיתפו פעולה בשני סרטים נוספים, "משט פארדין" ו"בכבלי השכחה".

במאי הסרט, ויקטור פלמינג, הגיע לשיאו ב-1939, עם בימוי "חלף עם הרוח" ו"הקוסם מארץ עוץ". "חלף עם הרוח" היה שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם קלארק גייבל, שהמשיך ב-1945 בסרט "הרפתקה". יתר סרטיו זכו להצלחה פחותה, שלא שיחזרה את הצלחתו מ-1939.

מתכנן התפאורה, ויליאם קמרון מנזיס, לא הרבה להמשיך בעבודתו, וזאת על אף ההערכה לה זכה על עבודת הסטוריבורדינג. בשנות הארבעים התפרסמו עבודותיו על "הגנב מבגדד", "גאוות היאנקים" ו"למי צלצלו הפעמונים". לעומתו, תפאורן הסרט לייל וילר הפך מתפאורן אלמוני יחסית לאחד הבולטים בהוליווד. לאורך קריירה בת כשלושים שנה עיצב את התפאורה במאות סרטים, ביניהם "הכל אודות חווה", "רבקה", "היום בו עמדה האדמה", "לאורה", ורבים נוספים. על עבודותיו היה מועמד 29 פעמים לפרס אוסקר, מתוכן זכה בחמש.

הצלם ארנסט האלר נודע בעיקר מעבודותיו עם הבמאי מייקל קורטיז והמפיק האל ווליס. קריירת הצילום שלו נמשכה עשרות שנים, וכללה סרטים כ"מרד הנעורים" ו"מה קרה לבייבי ג'יין". מלחין פסקול הסרט,