חמאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חמאס (حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية, חָרַכָּתּ‏ אֶל-מוּקָאווָמָה אַל-אִסלָאמִייֶה, בערבית: תנועת ההתנגדות האסלאמית; פירוש המילה "חמאס" הוא התלהבות, גבורה) היא תנועה אסלאמית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, שמטרתה להקים מדינה פלסטינית איסלמית (תיאוקרטיה) בשטחי ארץ ישראל כולה: בשטחי מדינת ישראל ובשטחים. לחמאס זרוע פוליטית וזרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מורביטון"), הנאבקת נגד ישראל באמצעי טרור, וזרוע אזרחית ("דעווה"), המבצעת פעולות רווחה לתושבים, כגון הפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, וקיום בתי-ספר, ודרך פעולות רווחה אלו מגייסת לה תומכים. בעולם המערבי מוגדרת החמאס כארגון טרור.

הרשות הפלסטינית הוציאה את החמאס אל מחוץ לחוק ^[1] בשנת 2007, לאחר שהחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007. התנועה זכתה לרוב בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית בינואר 2006, וראש סיעתה בפרלמנט, איסמעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה והוצאת חמאס מחוץ לחוק בהוראת ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.

תוכן עניינים 1 האידאולוגיה הבסיסית של חמאס 1.1 יעדים 1.2 אמצעי מאבק 1.3 מדיניות 1.4 עקרון ה'צבר' 2 היסטוריה של חמאס 2.1 הקמה 2.2 החמאס בתקופת הסכמי אוסלו 2.3 החמאס באינתיפאדת אל אקצה 2.4 בחירות 2006 לרשות הפלסטינית 2.5 המאבק הפנימי מול פת"ח 2.6 מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט 2.7 התחדשות המאבק עם הפת"ח 2.8 מבצע "עופרת יצוקה" 3 מבנה החמאס 3.1 הזרוע הצבאית 3.2 הזרוע המדינית 3.3 הכרה בזרועות החמאס 4 פעילים בולטים 4.1 פעילים שחוסלו 5 ראו גם 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים

האידאולוגיה הבסיסית של חמאס

יעדים

יעדי החמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם.

אמצעי מאבק

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

• ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי, שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים". הג'יאהד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הן מכירות בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יאהד פירושו מאבק אלים נגד ישראל, או כל גורם לא-מוסלמי, השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יאהד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
• דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית, פירוש המושג הוא קריאה, או הטפה. בהקשר הדתי מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיניי כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר כנגד ישראל והחילוניות וחינוכו לפעול באלימות.

מדיניות

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יאהד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יאהד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

• אי-הכרה בישראל, ג'יאהד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא ישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות". עם זאת, מאז תחילת התהאדיה קיימות בצמרת חמאס דעות חלוקות לגבי ישראל והמאבק בפועל, ויש כאלה התומכים בהפסקת אש לשם דחיית המאבק, ולמשא ומתן עקיף עם מדינת ישראל, ללא הכרה בישראל. מצע חמאס הפוליטי נחשב בעיני מומחים לענייני פלסטינים למתון מאשר העקרונות הבסיסיים של התנועה.
• זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא האסלאם. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על היקום, החיים והאדם… ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך איסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאיסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה איסלאמית.
• הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים. החל מ2006 החלו רבים להטיל ספק בעקרון זה, לאחר שורה של עימותים אלימים שהתקיימו בין פעילי חמאס ופת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
• לגיטמציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את החיסולים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"ת'הדיה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

עקרון ה'צבר'

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר' (صبر הגייה מקורבת: סַבְּר), שפירושו סבלנות, אורך רוח והתמדה. חמאס מבינה שיעדיה הם רחוקים מהשגה בטווח הקרוב, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח, ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל סיטואציה. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" (אמנת חמאס).

היסטוריה של חמאס

הקמה

החמאס הוקם ב-1987 על ידי אנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא ([1]), אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, יש הסוברים בעידוד השלטון הצבאי הישראלי^[2] שראה באנשי האחים המוסלמים משקל נגד לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני.

הארגון גייס את אנשיו באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקים בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, הארגון עלה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ושילב בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיו הבולטות בתקופה זו חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהן נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

החמאס בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992 פעילי חמאס חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים בקרב פעילי חמאס. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון עוד באותו יום למעלה מ-400 פעילי חמאס, לתקופה של שנתיים (ראו ערך מורחב: גירוש פעילי החמאס ללבנון). על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון בבג"ץ. אולם ארגוני זכויות אדם גילו על דבר הגירוש ומיהרו להגיש בג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. לבסוף בג"ץ אישר את ביצוע הגירוש, וב-17 בדצמבר גורשו 415 הפעילים אל מרג' א-זוהור, מעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח בו היא שלטה, וכך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון בשביל ליצור קשרים עם ארגון החזבאללה וללמוד מהם דרכי פעולה. יש הסוברים שבכך הייתה תרומה חשובה לגל הפיגועים שהחל ב-1994 אחרי חזרתם של המגורשים.

החל מאפריל 1994 החלה חמאס לבצע פיגועי התאבדות. הגל הראשון, אותו ארגן יחיא עיאש ("המהנדס") החל כנקמה על טבח מערת המכפלה, אולם מרגע שהוכנס השימוש באמצעי זה הוא הפך לדפוס פעולה קבוע. בתחילת 1996 חוסל יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, בתל אביב ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה החלה הרשות הפלסטינית לפעול נגד חמאס, ולדכא את פעילותה.

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה בנימין נתניהו ל"מוסד" לחסל את ראש המחלקה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן, באמצעות רעל מיוחד (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). המבצע הסתבך וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, ובראשם שייח' אחמד יאסין. שחרור זה, וההגברה בפעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות עד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא.

במהלך הפוגה זו ולקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". לא ידוע כיום אם הצעה זו הייתה תוכנית ממשית, משום כשלון השיחות.

החמאס באינתיפאדת אל אקצה

מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשב גוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו כנגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("סיכול ממוקד") כנגד פעילי החמאס. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש הטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם הביעו מחאה כנגד מדיניות החיסולים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 חוסל דובר חמאס ברצועה, איסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

בשנת 2003 הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של החמאס; אסמאעיל הניה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי החמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית.

ב-22 במרץ 2004 חוסל מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. הייתה זו מכה קשה לחמאס ועליית מדרגה בתגובות של ישראל כנגד הארגון. במקומו מונה חאלד משעל למנהיג החמאס. כמנהיג החמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז רנטיסי, שחוסל גם הוא ב-17 באפריל 2004.

על-פי נתונים שפירסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של אינתיפאדת אל-אקצא ביצע החמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע החמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.

מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ו-פת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדייה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח 2005.

במהלך 2005 המשיכה חמאס בפעילותה הצבאית, כתגובה, לטענתה, על הפרות ישראליות של ה"תהדייה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע נסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו 2 פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.

בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת החמאס בראשות איסמעיל הנייה וסגנו אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, תנועת החמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית החמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים שכ40 אחוז עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו חמאס בשל עמדותיו המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח ו-חמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח).

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי נושא החמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את נושא החמאס במרכז הקמפיין שלה לבחירות 2006, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול החמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הניה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי וארצות הברית שלושה תנאים, שבלעדיהם יוטל חרם כלכלי על ה"רשות" -

• הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו.
• התנערות מהתמיכה בטרור.
• הכרה בישראל.

חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן. מספר חודשים לאחר מכן, החל להעביר כסף באופן לא ישיר, באמצעות משרד הנשיאות. ^{[דרוש מקור]}

המאבק הפנימי מול פת"ח

זמן קצר לאחר הממשלה הפלסטינית, החל מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ותנועתו פת"ח. מאבק זה החל בשל מספר סוגיות:

• דרישת אבו מאזן כי ממשלת חמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
• מאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לבין מוסד הנשיאות, לרבות השליטה בגופים הכלכליים והמנהליים ברשות ובמערך הביטחון הפלסטיני.
• הקמת "הכח המבצע" - מנגנון ביטחוני נוסף - על ידי שר הפנים הפלסטיני סעיד ציאם, אשר היווה מוקד למתיחויות רבות.

בעוד שבחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, באפריל 2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה, ובו רמז כי אבו מאזן ופת"ח הינם בוגדים המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:

	ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית

הנאום זכה לגינויים רבים מצד גורמים פלסטיניים (אפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו) ומספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים, בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך הדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.

מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט

בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 וקריאה להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. חמאס סירב לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. במקביל לאירועים אלה, נמשכו האירועים האלימים בשטח בין פעילי חמאס ו-פת"ח, עם מספר הרוגים לשני הצדדים. באותו חודש שבר חמאס באופן גלוי את התהדייה מול ישראל כאשר שב לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות בתגובה לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג החמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום, הוא גלעד שליט. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואיסמעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים" תוך שינוי כמה מסעיפיו וניסוחם באופן שממנו ניתן גם לפרש כי חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.

אלא שלמרות ההסכמה על מסמך האסירים, והצפי כי המגעים לשחרור גלעד שליט יביאו לשחרורם של אסירים פלסטינים ופריצת המצור על ממשלת חמאס, החל המצב הפנימי בשטחים להידרדר בשנית. המגעים לממשלת אחדות פלסטינית, שבאוגוסט וספטמבר 2006, הכריזו בכירי חמאס כי צפויה לקום תוך זמן קצר, נכשלו, ובמהלך אוקטובר חל סבב עימותים נוסף במאבק בין אנשי חמאס ופת"ח ב"שטח". ב־14 בדצמבר נערך נסיון התנקשות בראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הניה. שורה של התפרעויות רבות היקף נרשמו גם לאחר נאומו של אבו מאזן ב־16 בדצמבר, בו איים בהקדמת הבחירות במקרה שלא תושג ממשלת אחדות. אירועים אלו סימנו תחילה של הסלמה רחבה יותר במאבק הפנימי - האירועים החלו לכלול יותר ויותר נסיונות הדדיים של התנקשויות בבכירים (לרבות אבו מאזן, רשיד אבו שבאכ, מוחמד דחלאן ואחרים מ-פת"ח, ושרי הממשלה מצד חמאס), פגיעה במוסדות האזרחיים המזוהים עם התנועות (כמו האוניברסיטה האסלאמית המזוהה עם חמאס) חטיפות, והקמת מחסומים צבאיים בכל רחבי רצועת עזה. חלק מהמאבק אף זלג לגדה המערבית, שם המאבק התבטא בעיקר בחטיפות ופגיעים בבכירים מקומיים, כגון ראשי עיריות.

התחדשות המאבק עם הפת"ח

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-14 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה ועל הוצאת חמאס וארגוניו החמושים אל מחוץ לחוק.

תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו וחמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.

מבצע "עופרת יצוקה"

ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

בעקבות ירי הטילים (קסאם וגראד) לעבר יישובי ישראל הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע צבאי רחב הכולל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים וכניסת כוחות קרקעיים. מטרות המבצע היו להפסיק את ירי הטילים לעבר ישראל ולהקטין את כוחו של חמאס. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאד ברצועת עזה, צה"ל הצליח להסב הרוגים רבים ללוחמי החמאס, בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולחסל מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת. המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להרתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.

מבנה החמאס

הזרוע הצבאית

ערך מורחב – גדודי עז א-דין אל-קסאם

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם (על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית שנהרג בידי הבריטים ב־1935).

תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שחוסל בידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.

הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שאנשיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.

בעקבות תוכנית ההתנתקות הכריז החמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מורביתון" ברצועת עזה. ה"מורביתון" אמור לפעול בדומה למליציות של חזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של החמאס. ה"מורביתון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את הרשות הפלסטינית מלנקוט פעולות נגד החמאס.

במהלך שנת 2006, לאחר ניצחונה של חמאס בבחירות והקמת הממשלה בהובלת אסמאעיל הניה, הכריזה התנועה על הקמת כח מבצע ברחבי רצועת עזה, שבהדרגתיות (ובכח) נטל את האחריות הביטחונית בעזה מידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הרשמיים המזוהים עם תנועת פת"ח.

סדר הכוחות של הזרוע הצבאית:

• גדודי עז-א-דין אל קסאם: 15,000.
• הכוח המבצע: 6,000.
• ה"מורביתון": מספר אלפים.

לפי מרכז המידע למודיעין וטרור מונה החמאס כ-20,000 מחבלים חמושים. ‏‏^[3]

הזרוע המדינית

הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. בראשה עומד ח'אלד משעל היושב בדרך כלל בדמשק, סוריה אך מבקר לעתים באיראן. בראש הזרוע המדינית של "חמאס פנים" עומדים ראש הממשלה המודח איסמעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.

הכרה בזרועות החמאס

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתן כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק החמאס יחד עם ארגוני טרור ואילו הסכמי אוסלו אוסרים על ארגוני טרור לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הולנד ישמה בפועל הכרזה זו, ואסרה על כניסתו של הנייה לשטחה באפריל 2007.

פעילים בולטים

הנהגת החמאס מחוץ לשטחים

• חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית (מפקדת החוץ שמושבה בסוריה).
• מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
• אסאמה חמדאן, נציג החמאס בלבנון.
• מחמוד נאזל, חבר הלשכה המדינית של החמאס, ובעבר נציג התנועה ברבת עמון.
• חאלד אל-עילמי עימאד, חבר הלשכה המדינית של החמאס, ובעבר נציג החמאס בטהרן.
• אבו אוסאמה עבד אל-מועטי, נציג החמאס בטהרן.
• אבו מוחמד מוסטפא, במכירי החמאס, יושב בדמשק.
• ג'מאל עיסא, נציג החמאס בסודאן, גורש מסודאןבעקבות לחץ אמריקאי. יומנה להיות נציג החמאס בתימן.
• מוניר סעיד, נציג החמאס בתימן.
• מוסטפא יוסף אל-לדאוי, בעבר נציג החמאס בסוריה ולבנון.
• איברהים ע'ושה, חבר הלשכה המדינית של החמאס.
• מוחמד מחמוד ציאם, היה נציג החמאס בתימן וסודאן.
• מוסטפא אחמד אל-קאנועהיה נציג החמאס בלבנון, סוריה ואיראן.

הנהגת החמאס בשטחים

• איסמעיל הניה, בכיר חמאס בעזה, כיהן כראש ממשלת חמאס לאחר הבחירות ב-2006.
• מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס בעזה, כיהן כשר החוץ בממשלת החמאס.
• ד"ר באסם נעים, כיהן כשר הבריאות בממשלת החמאס.
• וצפי קבהא, כיהן כשר האסירים בממשלת החמאס, אחד המנהיגים הבכירים של החמאס בג'נין.
• ד"ר נאיף אלרג'וב, כיהן כשר ההקדשים וענייני הדת בממשלת החמאס. אחיו של ג'יבריל רג'וב
• סמיר אבו עישה, כיהן כשר התכנון בממשלת החמאס.
• ח'אלד אבו ערפה, כיהן כשר ללא תיק לענייני ירושלים בממשלת החמאס, מבכירי החמאס במזרח ירושלים.
• עיסא אלג'עברי, כיהן כשר השלטון המקומי בממשלת החמאס.
• פרופ' עאטף אבראהים עדואן, כיהן כשר ללא תיק לענייני פליטים בממשלת החמאס.
• מחמד אלברע'ות'י, כיהן כשר העבודה בממשלת החמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
• ד"ר עאטף עדואן, כיהן כשר לענייני פליטים בממשלת החמאס.
• ד"ר ע'אזי חמד, כיהן כדובר ממשלת החמאס.
• אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת החמאס במועצה המחוקקת.
• טאהר א-נונו, דובר ממשלת חמאס ברצועת עזה.
• סאמי אבו זהרי, מדוברי החמאס.
• מושיר אל-מסרי, מדוברי החמאס.
• מחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של החמאס לבחירות.
• שיח' חסן יוסף חליל, ממנהיגי החמאס בשטחים (כלוא בישראל מספטמבר2005)
• שיח' מוחמד ע'זאל, ממנהיגי החמאס בשטחים.
• אחמד בחר, סגן יו"ר הפרלמנט מטעם החמאס.
• אחמד אבו חלבג'ה, חבר פרלמנט מטעם החמאס.
• אסלאם שאהוואן, דובר כוחות הביטחון של החמאס.

הזרוע הצבאית

ראו: פעילים בולטים בגדודי עז א-דין אל-קסאם

פעילים שחוסלו

פעילי חמאס שעברו סיכול ממוקד או נהרגו תוך כדי לחימה:

• ג'מאל סלים, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• ג'מאל מנסור, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לפיגוע במלון פארק, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
• מוהנד טאהר בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל ב-2002 יחד עימו נהרג עימאד דראוזה.
• איבראהים מקאדמה, מראשי החמאס ברצועה ומייסדיו, חוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• איסמאעיל אבו שנב, מראשי החמאס ברצועה, פעיל פוליטי של חמאס שחוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003. חיסולו הבהיר לראשי תנועת חמאס כי גם ראשי חמאס הפוליטיים אינם מחוסנים.
• עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ.
• אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
• בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל.
• נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• אחמד יאסין מייסד וראש החמאס, "המנהיג הרוחני", חוסל בירי טילים ממסוק קרב לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
• עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש החמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין (מפקדת הפנים), חוסל בירי טילים ממסוק קרב לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד אתו נהרגו שומר ראשו ונהגו.
• עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של החמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי החמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, נטען כי חוסל על ידי המוסד.
• עדנאן אל רול, נחשב ל"מדען הראשי" של החמאס. אל-רול הוא שמרכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. חוסל על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף חוסל איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו.
• סעיד עיסא ג'בר ציאם, אבי מנהרות התופת של החמאס. חוסל בחאן יונס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
• הד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, חוסל בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי החמאס בשנת 2006.
• עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של החמאס, הוא סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
• נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום במהלכה נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. חוסל במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
• הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס בדמשק , נטען כי חוסל על ידי המוסד, אולם החמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של החמאס בדמשק.‏‏^[4]
• הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של חלאד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס בדמשק. חוסל ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה , הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. החיסול יוחס למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר לסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה באיראן.‏‏^[5]
• תאופיק ג'בר - מפקד המשטרה הפלסטינית בעזה - נהרג במסגרת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008)
• השיי'ח ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" ש חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג ב-2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה. הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
• סעיד סיאם, שר הפנים של החמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בבית אחיו בג'בליה ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• עיאד סיאם, פעיל בכיר בחמאס ואחיו של סעיד סיאם,נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בביתו בג'בליה ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• סאלח אבו שרח, ראש מנגנוני הביטחון של החמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.

ראו גם: פעילי גדודי עז א-דין אל קסאם אשר נהרגו.

ראו גם

• מקאומה

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: חמאס

• על התעצמות החמאס, אתר מרכז המידע למודיעין ולטרור, אפריל 2008
• אמנת החמאס - בתרגום מלא לעברית, אתר "אומדיה".
• יוסי מלמן, תאים נפרדים, הודעות מוצפנות, בלדרים מיוחדים - איך נראה החמאס בתחילתם של פיגועי ההתאבדות, הארץ, 20.10.94.
• השפעת מעצרם של בכירי החמאס (יוני 2006) על המשך הסכסוך, אתר "אומדיה"
• זיו מאור, סקירת ארסנל הנשק של החמאס, באתר "אומדיה"
• דודו ברקן, הטלוויזיה של החמאס, אתר "אומדיה"
• חמאס בעיניו של קומוניסט פלסטיני - סקירה על ספר של נעים אל-אשהב, אתר "הגדה השמאלית"
• חמאס ביצע 425 פיגועים באינתיפאדה; 377 נהרגו, פרסום מערכת הביטחון של רשימת פיגועי החמאס, 22.03.04, אתר ynet
• אתוס המאבק, מכון ראות
• אבי יששכרוף, קליפורניה, האב, הבן ורוח חמאס, באתר הארץ, 1.8.2008
• ד"ר מרדכי קידר, האלהת המוות, 23.1.2009, אתר אומדיה

הערות שוליים

1. ^ אבו מאזן הוציא את חמאס מחוץ לחוק, באתר וואלה
2. ^ גרסה זו מופיעה, בין השאר, בספר "אינתיפאדה" מאת זאב שיף ואהוד יערי, וכן בספר "היה הייתה ארץ" מאת סארי נוסייבה ואנתוני דוד
3. ^ ‏'מההתנתקות גדל חמאס ל-20 אלף חמושים', nrg מעריב, ה-10 באפריל 2008.‏
4. ^ ‏http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=473&PID=0&IID=14825‏
5. ^ ‏http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1021337.html‏