חמין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צלחת חמין

המושג חמין (ריבוי של "חם" בלשון חז"ל; ביידיש: טשאָלנט (נכתב לעתים צ'ולנט) או בערבית: סחינה או טבית) מתאר מגוון מאכלים מהמטבח היהודי שיחודם הוא בכך שבישולם אורך זמן רב ומתבצע על מקור חום נמוך יחסית לקראת שבת. רכיביו של החמין משתנים לפי מנהגי העדות השונות, אך בדרך כלל החמין מכיל תפוחי אדמה, בשר, שעועית, גריסים, פול, חיטה, חומוס וביצים קשות. לאחר שעות רבות של בישול והנחה על האש הופך צבעו לחום כהה, ורכיביו מקבלים גוון אחיד.

אכילת חמין בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירי אוכל לשבת

בדרך כלל החמין מבושל בערב שבת ונטמן בתנור או כיוצא בזה כדי שחומו יישמר עד לאכילתו, לכן הוא מהווה מאכל מיוחד ליום השבת. תבשיל זה נוצר מאחר שלפי ההלכה היהודית יש איסור לבשל ביום שבת, וכן יש איסור על הבערת אש ביום זה. עם זאת, על פי ההלכה מותר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת, כאשר ידוע שהמלאכה תמשיך להתבצע בשבת מעצמה (שביתת כלים), ועל כן מותר להתחיל לפני כניסת שבת בבישול מאכל שבישולו יושלם מעצמו במהלך השבת. עם זאת ישנם הגבלות שונות על בישול באופן זה, ראו בערך השהיה (שבת).

כדי שניתן יהיה לאכול מאכל חם ביום השבת היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו. ישנם מאכלים נוספים שנתייחדו לשבת מסיבה זו כגון הג'חנון התימני. רבי זרחיה הלוי, פרשן הרי"ף בן המאה ה-12, כתב על מעלת אכילת החמין בשבת: "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין" (מסכת שבת טז ע"ב מדפי הרי"ף)‏‏‏[1].

התנגדות לאכילת חמין בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקראים, ביתא ישראל והשומרונים לא אוכלים חמין בשבת. הסיבה לכך היא שבתורה, בשמות ל"ה, מופיע הציווי "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת", וניתן ללמוד כי אסור בכל מצב שתבער אש בשבת והיו קראים שפירשו כך. בנוסף הקראים סבורים שבישול בשבת אסור ומכיוון שהחמין מבושל למעשה ביום השבת, חל איסור על אכילתו. ליהודים הקראים יש מאכלים מסורתיים משלהם ליום השבת, כמו טגרינס, אשר נאכלים כשהם צוננים. לעומתם חז"ל פירשו פסוק זה שאסור להדליק את האש בשבת, אבל מותר להדליקה בערב-שבת ולהשאירה דולקת, ולכן הם מתירים לחמם ולאכול חמין בשבת. במשנה יש הוראות כיצד ובמה מותר להטמין את החמין.

חמין כסמל היהדות הרבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם דעות כי אכילת חמין מבטאת את קבלת דעת חז"ל ותורה שבעל פה לפיהם בישול באופן זה מותר, בניגוד לדעות הקראים וקבוצות שונות שאסרו בישול באופן זה. בספרות ההלכה מופיעים לעתים אזכורים לכך שמי שאינו אוכל חמין בשבת ייתכן שהוא מין, לדעת כותבי ספרים אלו, או קראי. למשל הרז"ה בפרק שלישי במסכת שבת:

"מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין".

הסיבה לכך היא שכשאדם לא אוכל חמין (שדורש בישול בשבת) הוא נמצא בעצם מצהיר במעשהו שאינו מאמין בתורה שבעל פה וכי אינו מקבל את סמכות החכמים לפרש את התורה. בתקופת האינקוויזיציה הייתה הכנת חמין מחשידה את עקרת הבית כיהודיה, היות שהמאכל לא היה מקובל אצל האוכלוסייה הכללית אלא רק אצל יהודים.

חשוב לציין כי במקורות הקדומים המילה "חמין" מתארת מים חמים ולא את תבשיל החמין‏‏‏[2].

גרסאות המאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבית - גרסה של חמין המורכבת מנזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל
חמין צמחוני
  • צ'ולנט: תבשיל זה נקרא אצל עדות אשכנז ביידיש טשולנט (מהמילה הלטינית - calentem - להיות חם)‏[3][4], באור זרוע הזכיר שראה בצרפת צלנ"ט,[5] ובשו"ת מהרי"ל כתב שהוא חמין בצרפתית קלד"א, ושבאוסטריה מחליפים ה'צ' ב'טש'.[6] "צ'וּנט" במבטא פולני-חסידי או "צ'וֹלנט" במבטא ליטאי-רוסי (טשאָלנט בכתיב יידיש תקני). בעדות אשכנז מקובל להוסיף קישקע - מעי ממולא.
  • סכינה: בחלק מעדות צפון אפריקה, בפרט יוצאי מרוקו, קוראים למאכל דומה בשם סכינה או דפינה.

בצ'ולנט מבשלים את כל הרכיבים ביחד, כך שייספגו את הטעמים זה של זה. בסחינה, לעומת זאת, כל חלק מונח בשקית נפרדת, כך שטעמו משתמר.

  • אושיסבו: בני העדה הבוכרית קוראים לחמין אושיסבו (אוכל של שבת) והוא מכיל בעיקר אורז. יש המוסיפים שעועית וחומוס ויש המוסיפים גם משמשים, תפוחי עץ ותמרים. טאדאגי זה החלק השרוף של האושסבו שנדבק לסיר. גרסה נוספת של המאכל מתבשלת בשקיק מיוחד בסיר מים רותחים, בה בנוסף לאורז יש גם צימוקים ובשר קצוץ.
  • טבית: יוצאי עיראק קוראים לחמין עוף טבית או תביט. הטבית הנו נזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל. רכיביו של החמין הם עוף הממולא בתערובת של אורז מתובל וחלקי פנים של העוף, עגבניות וצנוברים. הטעמים של המרכיבים השונים מתמזגים זה עם זה והאורז הופך רך ועסיסי. התיבול העיקרי של האורז הנו בהרט - תערובת תבלנים המבוססת על הל וקינמון. לסיר הטבית נהוג להוסיף גם ביצים קשות שהופכות לחומות עקב זמן הבישול הארוך.

מקומו בתרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד מביא את הדיאלוג הבא, ממנו משתמע כי חז"ל שמו דגש על כך שקדושת השבת גורמת למרקם מיוחד של מאכלי השבת, בין בריחם ובין בטעמם:

"אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו – וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! – אמר לו: כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו"

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד א'

.

היה זה המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה שכתב שיר תהילה לחמין כפארודיה על שירו של פרידריך שילר "אודה לשמחה":

"צ'ולנט הוא ניצוץ־אלוה,
מגן־עדן טעמו!
כך היה שר לנו שילר
לו טעם הוא את הצ'ולנט."
(תרגם שלמה טנאי)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "תקנת רבותינו...לענג את השבת בחמין"‏ - משחק מילים על המשמעות המקורית של "חמין" - שכוונתם מים חמים.
  2. ^ ‏לדוגמה:
    מעשה שעשו אנשי טבריה:
    הביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין.
    אמרו להם חכמים:
    אם בשבת: כחמין שהוחמו בשבת - אסורין ברחיצה ובשתייה.
    ואם ביום טוב: כחמין שהוחמו ביום טוב - אסורין ברחיצה - ומותרין בשתייה. (משנה, מסכת שבת, פרק ג', משנה ג')
    וכן במשנה העוסקת בזכויות וחובות של עסקני ציבור בירושלים בימי העלייה לרגל:
    העושה מערות לרבים: מרחיץ פניו ידיו ורגליו בהן.
    היו ידיו ורגליו מלוכלכות בטיט ובצואה - אסור.
    ובבור ובשיח: בין כך ובין כך - אסור.
    הנכנס למרחץ -
    מחמין לו את הצונן ומצנן לו את החמין,
    חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים -
    אף על פי שעשה תקלה לבאים אחריו...
    שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.‏
  3. ^ בדומה לכך, הצירוף בצרפתית "נון-שאלאנט", שפירושו לא חם, אדיש, מקורו במילה לטינית זו. מקס ויינרייך, History of the Yiddish Language, University of Chicago Press, Chicago (1980), עמוד 400.
  4. ^ יש הסוברים שהמקור הוא מצרפתית עתיקה chault- מתחמם לאט. לפי תאוריה אחרת, צ'ולנט התגלגל מהמילה "שולן" - סירוס של המילה העברית "שלן", מאכל אשר לן בלילה
  5. ^ הלכות ערב שבת סי' ח'
  6. ^ החדשות סי' ל"ח