חמישיית הפסנתר השנייה של דבוז'אק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חמישיית פסנתר בלה מז'ור מס' 2 של דבוז'אק, אופוס 81, B. 155 היא חמישייה לפסנתר, שני כינורות, ויולה וצ'לו. דבוז'אק חיבר את היצירה בין 18 באוגוסט ל-8 באוקטובר 1887 ובוצעה לראשונה ב-6 בינואר 1888 בפראג. החמישייה מוכרת כאחת משלוש יצירות מופת בצורה זו (השתיים האחרות הן של שומאן וחמישיית הפסנתר של ברהמס)‏[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה חוברה למעשה כתוצאה מניסיון המלחין לעבד יצירה קודמת, חמישיית פסנתר בלה מז'ור, אופוס 5. דבוז'אק לא היה מרוצה מן החמישייה אופוס 5 והשמיד את הפרטיטורה זמן לא רב לאחר ביצוע הבכורה שלה. כעבור חמש-עשרה שנים שינה את דעתו, השיב לעצמו עותק של הפרטיטורה שנשמר אצל ידיד והחל לעבוד על תיקונים ושינויים. כך או כך, דבוז'אק גמר בדעתו שלא להגיש את היצירה המשוכתבת להוצאה לאור אלא לחבר יצירה חדשה לגמרי. החמישייה החדשה נחשבת ליצירת מופת בסוגה, תערובת של הליריות עתירת המבע של דבוז'אק עם יסודות מן המוזיקה הצ'כית העממית. כאופייני למלחין, יסודות אלה כוללים סגנונות וצורות של שיר ומחול, אבל לא נעימות עממיות בפועל; דבוז'אק יצר מלודיות מקוריות בסגנון עממי אותנטי.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצירה ארבעה פרקים:

  1. אלגרו, מא נון טאנטו
  2. דומקה: אנדנטה קון מוטו
  3. סקרצו (פוריאנט): מולטו ויואצ'ה
  4. פינאלה: אלגרו

נגינת החמישייה נמשכת כ-40 דקות.

הפרק הראשון נפתח בשקט, בנושא לירי בצ'לו בליווי פסנתר, ובהמשכו שורת שינויים משוכללים. הוויולה מביאה את הנושא השני, גם הוא מלודיה לירית, אך פעלתנית הרבה יותר מן הקו האיטי ואומר הכבוד של הצ'לו. שני הנושאים זוכים לפיתוח נרחב מצד הכינור הראשון והשני והפרק מסתיים ברופריזה ובקודה מלאת חיים.

הפרק השני מוכתר בתואר "דומקה", צורה שדבוז'אק עשה בה שימוש מוכר היטב בשלישיית הפסנתר "דומקי". הדומקה נפתחת בנושא מלנכולי בפסנתר, שאליו מצטרפת התיבה הרביעית הוויולה. ייחודו של הנושא בשילובי מקצבים, טריולות וסינקופות, עם חלקי 32 קישוטיים בין רבעים איטיים. בתיבה 24 מצטרף הכינור הראשון אל הפסנתר, הממשיך לפתח את הנושא הראשון, למשך שמונה התיבות הבאות. הפסנתר סולו ממשיך בנושא הראשון עד לסימן החזרה. הוולטה השנייה נפתחת באקורד ספורצנדו שבור בפסנתר ונמשכת בסדרת אקורדים, העוברים מפורטה לפיאנו, כשהצ'לו והכינור הראשון מצטרפים בתיבה 40 בטריולות של חלקי שש-עשרה. קטע מעבר זה מסתיים בתיבה 44 בשינוי סולם, מפה דיאז מינור לרה מז'ור, ושינוי קצב ואופי, המוגדר במילים Un pochettino piu mosso - קצת יותר תנועה. הכינור הראשון מנגן את הנושא החדש, מהיר יותר וזורם במתיקות וברגש (dolce, sempre espresivo) כהוראת המלחין, על רקע פיציקטו בוויולה ובצ'לו ובליווי הפסנתר. בקדמה לתיבה 60 נפסק הפיציקטו וכלי הקשת חוזרים ללוות בפיציקטו ובקשת לסירוגין את הפסנתר, בנושא מהיר יותר, סוער ועתיר מודולציות, משובץ קטעי ביניים מהירים ועולצים. בתיבה 90 חוזר הנושא הראשון, תחילה בפסנתר ובהמשך בפיתוח בכלי הקשת. הפרק בנוי במתכונת של A-B-A-C-A-B-A, כש-A, איטי ואלגי, חוזר בפסנתר עם וריאציות, B הוא קטע כינורות מבריק ברה מז'ור ו-C הוא קטע מהיר ונמרץ, הלקוח מקטע הפתיחה החוזר.‏[1] מרקם הדומקה (A) מתעשר עם כל חזרה.

הפרק השלישי מסומן כ"פוריאנט", ריקוד עממי בוהמי מהיר. הצ'לו והוויולה מתחלפים ביניהן בפיציקטו רתמי מתחת לנעימה העיקרית של הכינור הראשון. קטע הטריו האיטי יותר של הסקרצו לקוח גם הוא מנושא הפוריאנט, כשהפסנתר והכינור מתחלפים ביניהם במלודיות העיקריות. מחול העם הבוהמי המהיר חוזר והפרק מסתיים בהסתערות לקראת הפולקה של הפרק האחרון.

הפינאלה הוא פרק קליל ונלהב. הכינור השני מוביל את הנושא אל פוגה בקטע הפיתוח. בקודה, דבוז'אק כותב "טרנקוילו" (רגוע)‏[2] לקטע כוראלי, לפני שהקצב מואץ מחדש והחמישייה נחפזת אל סיומה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברגר, מלווין (2001): "מדריך למוזיקה קאמרית", מינאולה, ניו יורק: הוצאת דובר.
  • מקדונלד, יו. (1994): "חמישיית פסנתר אופוס 81 של דבוז'אק", (תקליטור של חמישיית פסנתר אופוס 81 ורביעיית מיתרים אופוס 87 בביצוע רביעיית אמרסון), דויטשה גרמופון, המבורג.
  • ויי, ג'וזף, "אנטונין דבוז'אק", 20 במאי 2001.
  • פריד, ריצ'רד, "אנטונין דבוז'אק", 17 באוקטובר 2004.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Berger, p. 158-159.
  2. ^ MacDonald