חמי טבריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעיינות חמי טבריה המחודשים
מעיינות חמי טבריה - מבט מהמסעדה
בריכה תרמו-מינרלית חיצונית
המרחצאות - תבליט עץ משנת 1880

חמי טבריה הוא אתר מרחצאות בסמוך לעיר טבריה. ליד טבריה נובעים 17 מעיינות, מהם אחדים גלויים לעין ליד האתר. המים הטרמומינרליים, המכילים מיני מינרלים ומלחים, מגיעים לבריכות, אמבטיות ומקוואות, כשהם בטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס ועוברים קירור לטמפרטורה של 37-38 מעלות. הטבילה במרחצאות מקובלת בין השאר על חולי שגרון, מחלות מערכת העצבים ומחלות עור. בימי החורף והאביב באים מתרחצים רבים למרחצאות.

האתר נמצא בבעלות הקבלן יחזקאל מורד בעל הקומפלקס של "חמי טבריה SPA" הכולל ארבעה מתקנים: הפארק הלאומי חמת טבריה, האתר בו נחנך הספא הראשון בשנת 1929 ובו נמצא חמאם טורקי עתיק, המרכז לטיפולים רפואיים ומתחם הנופש והספא - "מעיינות חמי טבריה" - המנוהל מחודש אפריל 2013 על ידי חברת מעיינות חמשת החושים בע"מ.

מתחם מעיינות חמי טבריה כולל בריכת מים טרמומינרלית מקורה, בריכת מים טרמומינרלית חיצונית, מוקדי ג'קוזי בבריכות הטרמומינרליות, סאונות (יבשה ורטובה) ואגף ספא וטיפולים, יחד עם בריכה חצי אולימפית חיצונית וחדר כושר חדיש.

משמעות השם "חמת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בשם "חמת" מבטא את העובדה כי נביעות רבות, מתוקות ומלוחות, של מים חמים נובעים מן האדמה. השימוש במטבע לשון זו אינו מוגבל לטבריה בלבד, הוא נפוץ בכל רחבי עמק הירדן. חמת גדר שוכנת בעמק הצר של נהר הירמוך הנשפך לנהר הירדן שבבקעת הירדן. אזור הבקעה וסביבתה רצוף באתרים אשר בשמם מצוי הרכיב "חמה" או "חמת" דוגמאות לכך: מעיינות חמאם אל-מליח בדרך ממחולה[1] לטובאס בשומרון ו"תל-חמה" ליד המושב מחולה.[2]

תולדות המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בימי קדם העריכו את חמי-טבריה בתור אתר רחצה ומרפא. סביבת נבנתה עיר בשם "חמת" - שם המעיד על סגולות מי המעיין.

על מקורם של המים נאמר: "א"ר יוחנן שלושה נשתיירו מהם (ממעינות התהום שנפתחו במבול והם נובעים עדין מים רותחים כמי המבול) והם: בלועה דגדר (גדר קשורה לחמת גדר) וחמי טבריא ועיניא רבתי דבירם (המעין הגדול שבבירם - המקום לא זוהה - כנראה בעבר הירדן צפונית מהכנרת). (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ח, א')[3]

בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה נאמר: " חמת זו טבריא. ולמה נקראה שמה חמת? על שום חמי טבריא" ( ו', א'). הרומאים הטביעו על המטבעות שיצקו בטבריה את דמות היגיאה - אלת הבריאות. על הפופולריות של המרחצאות בימי בית שני מעיד המדרש בתלמוד בבלי מספר "ומפני מה אין חמי-טבריא בירושלים ? - כדי שלא יהיו עולי רגל אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא - דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה." (מסכת פסחים ח:). חכמים הרשו להתרחץ במרחצאות גם בשבת [4]. במאה ה-14 שאלו רבני הארץ את אחד מרבני ספרד המפורסמים בדבר: "זיעה בימי טבריא מותרת בשבת אם לאו". התשובה הייתה: שהזיעה לחלוטין נאסרה ואפילו בחמי טבריא[5].

'זאב וילנאי בספרו "מדריך ארץ ישראל" משנת 1941 מביא את תוכן מכתבו של חולה שהיה בחמי טבריה:

Cquote2.svg

אצבעותינו נושרות,
אברינו נופלים.
ידינו גידמות,
רגלינו קיטעות,
ברכנו כושלות,
עינינו אופלות.
וחותמים: בשם אחינו המיוסרים דרי חוף קרת.

Cquote3.svg
וילנאי, עמוד 287

האגדה על חמי טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר זאב וילנאי מספר על אגדה ערבית, לפיה בימי שלמה המלך קבלו המעיינות את חומם. היה זה, כאשר החולים באו אל שלמה המלך ואמרו לו:

Cquote2.svg

שלמה המלך, חכם אתה מכל האדם. את ירושלים פארת ובית המקדש בנית לנו, אולם מה בצע לנו בכל זאת, אם לא נוכל למצוא תרופה למחלותינו, לכאב רגלינו, לשחין ולצרעת אשר על גופינו, הושיע נא!
ויצו שלמה על השדים ויאמר להם:
שם בגליל ליד טבריה ישנו מעיין - והמעיין היה קר. אתם חייבים לרדת על מעמקי האדמה, להסיק ולחמם את מי המעיין הזה. חיש רצו השדים אל המעיין בטבריה, חדרו למעמקים והתחילו לחממו. ואכן, מים חמים החלו לנבוע מהן והלא הם חמי טבריה המפורסמים, בהם ימצא תרופה לכל חולי-רגלים, נגוע שחין וצרעת.
אולם, כאשר החלו במלאכתם עשה אותם שלמה המלך לחרשים. הוא ידע היטב אם תגיע אליהם הידיעה על דבר מותו, לא יפחדן ממנו יותר ויחדלו לחמם את המעיין. שלמה מת. אולם אל השדים החרשים טרם הגיע הידיעה והם חושבים שהוא עדין חי, ולפי-כך פחדו עדין עליהם והם מחממים את המעיין עד היום.
ורמז לכך אפשר למצוא בדרוש על דברי קהלת: "ותענוגות בני אדם" אלו הם המרחצאות. "שדה ושדות" -- אלה השדים המחממים אותם. ( לפי קהלת רבה ב' ה').

Cquote3.svg
וילנאי, עמוד 288

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל חיפה העמקים הגליל החרמון, 1941, הדפסה שלישית: 1948. הוצאת תור ארץ ישראל ירושלים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המזוהה עם אבל מחולה, עירו של אלישע הנביא
  2. ^ ראו: ארליך
  3. ^ הערות מפרושו של הרב עדין שטיינזלץ למסכת סנהדרין
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, ה'
  5. ^ הר"ן שו"ת סימן ד' מובא בספרו של זאב וילנאי

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.