חמציץ נטוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחמציץ נטוי
Oxalis-pes-caprae0016c.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי הפרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: חמציצאים
משפחה: חמציציים
סוג: חמציץ
מין: חמציץ נטוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Oxalis pes-caprae
‏(ליניאוס, 1753)
עונת פריחה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
מקבץ חמציצים עם פרחים פתוחים וסגורים, אוניברסיטת תל אביב, 12.2.2013
חמציץ נטוי פורח באמצע דצמבר במכון ויצמן למדע.
מקבץ חמציצים פורחים בראשון לציון בצידי הכביש, 7.3.2014
מרבד צהוב של פרחי חמציץ נטוי ליד אולם ויקס, מכון ויצמן למדע, 4.3.2009.
פרחי חמציץ נטוי במעזבה, 6.2.2010.
חמציץ נטוי בעל מופע מוטנטי מרובה עלי-כותרת.
מרבד פריחה של חמציצים במכון וולקני.
חמציץ נטוי בלוס אנג'לס, קליפורניה.

חמציץ נטוי (שם מדעי: Oxalis pes-caprae, באנגלית עממית: Bermuda Buttercup או Cape Sorrel, באוסטרליה: Soursob) הוא מין של גאופיט בעל פרחים צהובים מהסוג חמציץ במשפחת החמציציים. המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה, אך יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי, וכיום הוא נפוץ באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי-האי האיברי והאיים הקנריים), בתור מין פולש ועשב שוטה. המין נפוץ גם בישראל. החמציץ בולט בפרחיו הצהובים הבוהקים, עליו בצורת לב וגבעולו הוא חמצמץ, ופורח בארץ ישראל בחורף ובאביב.

מאפיינים מורפולוגיים ופנולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמציץ הנטוי הוא גאופיט, כלומר: בעל בצל או פקעת בקרקע. גבעול החמציץ הוא קנה גמיש וארוך (בין 15 ל-30 ס"מ) בצבע ירוק. עליו מחולקים לשלושה עלעלים בעלי צורת לב ושפה תמימה אשר מסודרים בדור (סידור ספירלי או עיגולי של עלים או פרחים) בו העלעלים בעלי צורה פחות או יותר שווה. הפרחים הם טריסטיליים. לפרחים עשרה אבקנים וחמישה עלי כותרת בצבע צהוב אשר לרוב מתמזגים בבסיס. צורת הפרח היא דמוי משפך-חצוצרה ועל גבעול אחד יש בדרך כלל מספר פרחים. פרח החמציץ דמוי המשפך פתוח בשעות היום אך נסגר למעין צינורית דקה בשעות אחר הצהריים והערב. הפרי הוא קפסולה קטנה המכילה מספר זרעים. השורשים מצמיחים פקעיות תת-קרקעיים המאפשרים ריבוי וגטטיבי. החמציץ הנטוי נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה, הוא גדל בעיקר באזורים מושקים ומוצלים למחצה, בהם גינות, שולי דרכים, שולי פרדסים, שולי מטעים, שטחים פתוחים בערים ועוד.

תקופת פריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, החמציץ הנטוי פורח בעיקר בחורף ובאביב, אחרי הגשמים הראשונים ולפני החמסינים הראשונים של הקיץ. נביטת העלים מתחילה בחודש נובמבר וכבר בדצמבר מתחילה הפריחה‏[1]. החמציץ פורח עד סוף אפריל ותחילת מאי[2] כאשר שיא הפריחה חל בחודשים פברואר-מרץ.

כצמח מאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעול החמציץ ופקעותיו חמוצים, וזאת בשל החומצה האוקסלית המצויה בהם. ניתן לאכול אותם במינונים קטנים, אך במינונים גדולים הם עלולים להזיק - גבישי החומצה האוקסלית יכולים לפגוע בנימי הדם בדרכי השתן. בעבר היה נהוג להפיק מהחמציץ גבישים של סידן אוקסלט כדי לטפל במחלות, ולהפקת מלח חמוץ (שנודע גם כ"מלח לימון"). החמציץ גם משמש לבישול.

ילדים רבים נוהגים למצוץ את גבעולו עקב טעמו החמוץ.

פולשנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה והופץ בעולם כצמח נוי. תחילה הוא הובא לאירופה (ב-1796) וב-1841 הובא גם לאוסטרליה.‏[3] בהמשך התפשט באגן הים התיכון ואף הגיע לאמריקה הצפונית. נטייתו להתפשט והקושי לסלקו ממקומות לא רצויים גרמו עד מהרה לסיווגו כעשב שוטה ומין פולש בעייתי.

לישראל הגיע החמציץ הנטוי כנראה דרך אירופה בסוף המאה ה-19 והתגלה לראשונה בארץ בשנת 1906. במאה השנים שעברו התאקלם החמציץ בארץ ישראל והתפשט למקומות רבים: החל בגינות עירוניות, מדשאות, שולי פרדסים ומעזבות ובעשורים האחרונים גם לשטחים פתוחים ושמורות טבע.‏[3] מודעות לפולשנות של החמציץ החלה רק בשנים האחרונות ונעשו ניסיונות לסלקו אך בהצלחה מועטה.

בישראל, כמו במקומות נוספים בעולם אליהם פלש המין, החמציץ הנטוי אינו עושה זרעים. זאת משום שרק אחד משלושת הטיפוסים המורפולוגיים של הפרחים קיים באוכלוסייה, וכל טיפוס מורפולוגי הינו בעל אי-סבילות עצמית. הטיפוס שקיים בישראל הוא בעל פרחים עם עמודי עלי קצרים, ואבקנים בינוניים וארוכים.

למרות שאינו עושה זרעים בישראל, החמציץ הנטוי מצליח להתרבות ואף להתפשט באופן אגרסיבי אל שטחים חדשים (בעיקר שטחים בהם הופרעה הקרקע), בזכות מנגנון יעיל ביותר של רבייה וגטטיבית. הפצה למרחק ויצירה של מוקדי פלישה חדשים נגרמות הן על ידי האדם (באמצעות העברת קרקעות ממקום למקום, לצורכי גינון, בנייה, עבודות עפר וכדומה), והן באמצעות וקטורים טבעיים שונים (החולד הארצישראלי, וזרימת מי נחלים).

מחקר שבוצע באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה על אוכלוסיית החמציץ הנטוי בישראל, הראה שלמרות שאין ייצור זרעים באוכלוסייה זו, יש בה שונות גנטית משמעותית, שמקורה ככל הנראה בהצטברות של מוטציות סומטיות (Rottneberg and Parker 2004). קיומם של פרטים בעלי פרחים מרובי עלי-כותרת, לצד פרטים בעלי פרחים במופע הרגיל, במקומות רבים בישראל, מעיד על התופעה הנ"ל. כמו כן, בשטחים פתוחים בפאתי העיר ובשולי פרדסים נפוצים חמציצים בהם הפרח הוא בצבע קרם-צהוב-חיוור, שבהיר וחיוור באופן ניכר מהמופע הצהוב הרגיל.‏[4]

מעבר להיותו מטרד בגינות נוי, החמציץ הנטוי פולש בהדרגה אל תוך שטחים טבעיים בישראל. במקומות אליהם פלש הוא יוצר לרוב מרבדי צמיחה צפופים, וכך הוא דוחק את הצומח המקומי. דוגמאות לתופעה ניתן לראות בואדיות שבין שכונות העיר חיפה, בפארק הכרמל באזור הקרוב לאוניברסיטת חיפה, ובשמורת חרוצים בשרון. בשל כושר הרבייה הוגטטיבית הגבוה של המין, טיפול במוקדי פלישה הינו בעייתי. עקירה של הצמחים אינה מחסלת אותם, משום ששורשי הצמח מפתחים מספר רב של פקעיות ריבוי תת-קרקעיות, הניתקות מצמח האם; כשעוקרים את צמח האם, פקעיות הריבוי נשארות בקרקע, ומצמיחות גבעולים חדשים. ניתן לבצע חיסול של מוקד פלישה באמצעות אחת מהדרכים הבאות:

  1. עקירה חוזרת ונשנית משנה לשנה, תוך סילוק החומר שנעקר אל מקום בו לא יהווה מטרד או סיכון אקולוגי (אין למחזר לקומפוסט)
  2. הסרה מלאה של כל שכבת הקרקע העליונה (בעובי כחצי מטר)
  3. ריסוס בקוטלי עשבים

כמו בכל טיפול במינים פולשים, ניטור של מצב השטח במשך מספר שנים ממועד תום הטיפול, הינו הכרחי.

בשנים האחרונות החלה התפשטות מואצת של החמציץ הנטוי בישראל גם בשטחים טבעיים. מחקרים שנעשו מראים שייתכן והחמציצים שפלשו לאגן הים התיכון, לרבות ישראל ופורטוגל, החלו גם להתרבות רבייה מינית וליצור זרעים פוריים.‏[3]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rottenberg, A., and J. S. Parker, Asexual populations of the invasive weed Oxalis pes-caprae are genetically variable. Proc. R. Soc. Lond. B (Suppl.) 271, S206–S208 (2004).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תועד חמציץ נטוי שפרח כבר ב-3 בדצמבר בשנת 2009 ותועד חמציץ שפרח כבר ב-1 בדצמבר בשנת 2014.
  2. ^ במקומות מוצלים ומושקים היטב, בשנים מסוימות (תלוי במשטר הגשמים וגלי החום), החמציץ יכול לשרוד גם עד אמצע מאי. ראו למשל תמונה:Oxalis-pes-caprae-2015-05-14.jpg.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ז'אן-מארק דופור-דרור, פלישת חמציץ נטוי בשטחים טבעיים: האם החל שלב הפלישה המואצת? כלנית, כתב-עת לצמחי ישראל
  4. ^ ראו בתמונות הבאות בפליקר: פרח חיוור וברקע פרח רגיל וחמציצים חוורים.