חן למפרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

חן למפרט (נולד בתל אביב, 1957) הוא פילוסוף וחוקר-תרבות ישראלי, אשר משלב בעבודתו תאוריה ופרקטיקה חינוכית-חברתית.

למפרט עוסק מזה שנים רבות בעבודה עם ילדים ובני-נוער במצוקה, מלמד באקדמיה ובסמינרים למורים, וספריו מתפרסמים ברחבי-העולם. ייחודה של תפישתו החברתית בהיקפה הנושאי הרחב (מבודהיזם-קדום ועד מרקסיזם; ממיסטיקה וחקר-הדת, ועד לאקטיביזם חברתי רדיקלי); ובאופן המיוחד שבו הוא מציג את הרלוונטיות של תאוריה-ביקורתית בעידן הפוסט-מודרני. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשנת 1996 בנושא: "הפילוסופים של המיסטי".

חידושו הפילוסופי העיקרי מופיע ב"תאוריה של חמלה-רדיקאלית", אשר הופיעה בגרסתה המלאה בספרו Tradition of Compassion: from Religious Duty to Social-Activism, אשר התפרסם באנגליה ב 2006. גרסה מקוצרת הופיעה לאחרונה גם בעברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חן למפרט נולד בגבעתיים ב-1957, בן להורים יוצאי-קיבוץ. אביו, נמרוד למפרט, היה מדמויות-המפתח בפרשת כפר קאסם בשנות ה-50, כאשר כקצין צעיר במשמר-הגבול, סירב לתת הוראה לפתוח באש על אזרחים ומנע הרג של חפים מפשע. עדותו במשפט כפר קאסם, היוותה את אחד היסודות להגדרה המשפטית של "פקודה בלתי-חוקית בעליל". דודתו היא הפסיכולוגית האבולוציונית פרופ' עדה למפרט.

משנת 1980, לאחר סיום לימודיו התיכוניים ושירותו הצבאי, החל לעבוד כמדריך-חבורות-רחוב בדרום תל אביב, ולאחר מכן במגוון של תפקידי ריכוז, הנחייה וניהול עם ילדים, בני-נוער ונפגעי-סמים, בשכונות-מצוקה ועיירות-פיתוח. במקביל, סיים את לימודיו האקדמיים בפילוסופיה השוואתית ובחקר-תרבויות באוניברסיטת תל אביב. למפרט הפך למרצה מבוקש באקדמיה, ומפרסם ספרים חשובים, אך העדיף את העבודה החברתית-חינוכית, על פני קריירה אקדמית‏‏‏[1].

לפני כעשר שנים הקים, יחד עם גדי אבידן, את "הרשת החברתית של תוכנית-קרב", אותה הם מנהלים במשותף עד היום. הרשת פועלת למאבק במצוקתם של ילדים באמצעות "חונכות-גנרטיבית"‏‏‏[2] – מודל ייחודי של יצירת שנוי באמצעות הקשר מבוגר-ילד, שפיתחו למפרט ואבידן, ושנסמך על התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה שמציע למפרט בכתביו. החונכות הגנרטיבית נלמדת ומיושמת במקומות שונים בארץ ובעולם, ונדמה שמדובר במודל אפקטיבי ליצירת שינוי חינוכי-חברתי ‏‏‏[3].

תאוריה חברתית ביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר-התרבות ופילוסופיה של-הדת: בספרו Traditions of Compassion, מציע למפרט ניתוח של מושג החמלה במופעיו ההיסטוריים בתרבויות שונות, ובמיוחד בשלוש תרבויות שלגביהן המושג "חמלה", הוא חלק מהדימוי שאותו הן מבקשות לעצמן: התרבות הנוצרית-קתולית, שבה התפתח נרטיב החמלה במובן של השתתפות-בייסורים (של ישו הצלוב), כהשלמה וכניגוד לנרטיב התנכי; המסורת הבודהיסטית, בה מופיעה החמלה כנטייה אוניברסלית למניעת-סבל, וכמצב-תודעה הקשור באופן הדוק להארה; והמסורת החילונית-האירופית המודרנית, של אחריות חברתית ומדינת-הרווחה. למפרט מדגים כיצד ההיסטוריה הרעיונית של כל אחת ממסורות אלו, מלמדת על התרחקות מאידאל החמלה, עד כדי הגבלה וריסון כמעט כל אפשרות לפעולה חומלת. כך למשל, מתאר למפרט את אבדן-החמלה בעידן המודרני, מהפילוסופים הסקוטים של המוסר במאה ה 18 שראו בחמלה נטייה טבעית, ועד להתפוררות מושג החמלה במאה ה 19 למושגים חדשים של "אמפתיה" ו"אלטרואיזם". מעמדם של מושגים חדשים אלו הועם במהלך המאה ה 20, על רקע התפיסה הפרוידיאנית של עקרון-העונג, וכיום, בעידן שאותו מכנה למפרט "ניאוקפיטליסטי", דעיכתם מקבילה לדעיכתה של מדינת-הרווחה. מניתוחיו הביקורתיים של למפרט עולה כי כל אחת ממסורות אלו, לא רק שלא מימשה את "הבטחת החמלה" שלה, כדאגה לרווחת החלש בחברה, אלא שמשה בפועל כבסיס לדחייתו והדרתו.

על רקע ניתוחים השוואתיים אלו, מציג למפרט את התאוריה של חמלה-רדיקאלית, שהיא מצב-התודעה האמפתי המשולב בציווי-פנימי לפעולה ממשית לשינוי מצבו של הזולת הסובל. חמלה רדיקאלית היא נטייה טבעית של האורגניזם-האנושי, אשר מדוכאת באופן היסטורי על ידי התרבות (בשונה מתיאורית התרבות של פרויד, על-פיה הנטייה האגואיסטית היא הטבעית, והאמפתיה אינה אלא סופראימפוזיציה של התרבות). תיאורית החמלה הרדיקאלית היא בעלת השלכות חשובות במדעי-החברה, חינוך וטיפול, אך גם בחקר-הדת והתאולוגיה, משום שהיא "מפקיעה" את מושג החמלה מתחום הדת, ומציגה אותו כתכונה אנושית אוניברסלית‏‏‏[4]

פילוסופיה של החינוך: בספרו האחרון שהתפרסם בעברית (חינוך אמפתי כבקורת הנאו-קפיטליזם, רסלינג, 2008), מרחיב למפרט את בקורתו החברתית (הנאו-מרקסיסטית), למערכת החינוך הישראלית וטוען כי דווקא ההדרה, הניכור והכישלון של חלק גדול מתלמידיה, הם סוג של "הצלחה", שהרי מדובר במערכת שנועדה לעשות רפרודוקציה חברתית. ניתוח המציאות הבית-ספרית, אליבא דלמפרט, חושף את הפער בין הדימוי העצמי הזחוח של העוסקים בחינוך, לבין פניה הקשים והאלימים של המערכת, שהמורים בתוכה הם קורבנותיה לא פחות מהתלמידים עצמם. כאלטרנטיבה, מציע למפרט לחזור לשורשיו של המעשה החינוכי כמפגש-אנושי המבוסס על האמפתיה הטבעית שלנו, במיוחד במופעיה הרדיקאליים. סוג כזה של חזרה, פירושו שינוי המוסד החינוכי, שכמו מוסדות תרבותיים אחרים, בנוי כדי להרחיק את כולנו מהמפגש האנושי האותנטי. למפרט הוא בין היחידים המייצגים את קולה של הפדגוגיה-הבקורתית בישראל, וספריו נלמדים במכללות האקדמיות להכשרת-מורים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חן למפרט, חינוך אמפתי כביקורת הנאו-קפיטליזם, רסלינג, תל אביב, 2008. ‬
  • גדי אבידן, חן למפרט, גיש עמית, הקול השותק : מבט אחר על ילדים בבית הספר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2005. ‬
  • חן למפרט, ילדים חסרי ערך, הוצאת מופת, 2013
  • Khen Lampert, Traditions of compassion : from religious duty to social activism, Houndmills, Basingstoke, Palgrave Macmillan, Hampshire ; New York , 2006, ISBN 978-1403985279
  • Khen Lampert, Compassionate education : prolegomena for radical schooling, University Press of America ,Lanham, MD , 2003, ; ISBN 978-0761826415
  • Khen Lampert, Meritocratic Education and Social Worthlessness, Palgrave-Macmillan, UK, December 24, 2012,; ISBN-10 1137324880

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראיון ב"חוצה ישראל"‏, מרץ 2008
  2. ^ ‏חינוך אמפתי כבקורת הניאוקפיטליזם, עמ' 226-105‏
  3. ^ ‏www.karev.org.il ‏
  4. ^ ‏Katzenstein, J.C.,"Compassion Democratized: A Study in Secular Faith", in Mitleid, Mohr siebeck, Religion in philosophy and Theology 28, pp 67-98‏