חנה זמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה זמר
(1924 – 6 במרץ 2003)
חנה זמר.jpg

חנה זמר במערכת "דבר", שנות ה-70
מקום קבורה בית העלמין קריית שאול, תל אביב
מקצוע עיתונאית, כתבת ועורכת
תפקיד

עורכת העיתון "דבר"

חנה זמר (19246 במרץ 2003) הייתה עורכת ועיתונאית פובליציסטית בכירה, העורכת הראשית של העיתון דבר בין השנים 1970-‏1990, האישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול. יו"ר ועדת העורכים, ערכה והגישה תוכניות בטלוויזיה הישראלית, בקול ישראל ובגלי צה"ל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה זמר לבית הברפלד נולדה בשנת 1924 בברטיסלבה, בירת סלובקיה למשפחה חרדית: אביה וסבה היו רבנים. שהעניקה לילדיה חינוך מערבי. אביה, שלמה הברפלד, היה רב וכך גם סבה. קורות חייה רצופים בשינויים דרמטיים: מילדות ונעורים נוחים למוראות השואה כפי שחוותה אותם במחנה ברוונסבריק, מתרבות ושפה מרכז אירופית לתרבות עברית בעברית, וממשפחה אולטרה-אורתודוקסית למשפחה חילונית חופשית, המשלבת אידאולוגיה ציונית ברוח המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה, מפא"י.‏[1] בסתיו 1944 גורשה למחנה רוונסבריק, מחנה הריכוז הגדול ביותר לנשים בגרמניה. היא הוסמכה כמורה, ולאחר מלחמת העולם השנייה עבדה בעיתון ציוני בגרמניה ובשנת 1950. היא נישאה למילאן זומר. ב-1950, זמן קצר אחרי שעלתה לארץ, התגרשו. בשנת 1960 נולדה בתה, ד"ר שלומית זוטא, אותה גידלה בעצמה לאחר פרידתה מבעלה.

תפקידיה בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

החיים הפרטיים של העיתונאית המתמסרת לעבודתה "כמו שצריך" - הופכים בהכרח להיות בלתי שיגרתיים, ואין זה סוד כי מרבית העתונאיות בעולם סובלות מנישואים בלתי-מוצלחים ורק יחידות סגולה מצליחות למזג את הקריירה המקצועית עם חיי משפחה מאושרים.

Cquote3.svg
חנה זמר בראיון לתמר אבידר, מעריב, 9.12.1965.

את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה בעיתון אמר, ביטאון מפא"י לעולים חדשים, משם המשיכה לעיתון דבר, שם שימשה כתבת פרלמנטרית ומדינית, דיווחה מהכנסת והייתה אחראית לסיקור ענייני מפלגות בימי בחירות. בסוף 1961, עם חזרתה לארץ משליחות העיתון בארצות הברית התמנתה לעמוד בראש מערכת "דבר" בירושלים ולכותבת קבועה של מאמרים ראשיים של העיתון. ניסיונה האישי לימד אותה על הקושי לעבוד כעיתונאית ובה בעת למלא את התפקידים המסורתיים של נשים בחברה: היא עצמה לא נטתה דווקא לקדם נשים. באמצע שנות הששים עלתה על הפרק מועמדותה של אישה לעבודה במערכת דבר בירושלים.

Cquote2.svg

פסלתי אותה ואמרתי בגלוי לחברים: די לנו שאני לא תמיד יכולה להתגייס לעבודת-פתע. אשה שנייה תכביד על ארגון העבודה: ... הילדה חולה, ...המטפלת אינה מגיעה וכן הלאה.

Cquote3.svg

.‏[2]
בימי "הפרשה", סערה פוליטית שהשתקפה והתבטאה גם בעיתונות הישראלית, שימשה כתבת דבר בוושינגטון. מערכות העיתונים השתתפו במאבק בין שני האישים המרכזיים בפרשה, דוד בן-גוריון ופנחס לבון. גם העיתונים הפרטיים גיבשו עמדה, אך העיתונים המפלגתיים, כדוגמת דבר, אימצו את עמדות התנועה לה שימשו ביטאון. חוקר העיתונות העברית מרדכי נאור מגלה כי באותם ימים נתון היה דבר במצב רגיש: חלק מהבכירים במערכת, כולל העורך דאז חיים שורר, תמכו בלבון, אך כמה מהכותבים בעמודי הפובליציסטיקה, בראשם נתן אלתרמן תמכו בבן-גוריון. העורך חיים שורר שיתף את חנה זמר בקשייו המקצועיים במכתב אישי:

Cquote2.svg

בינתיים אוכלים אותי יום יום. נוגסים כל יום חתיכה ממני. אינני יודע מה יהיה אחרי הבחירות [...] אני בכל אופן מוכן לכל. אינני 'מפחד' משום דבר ומשום איש. ולא אתחיל עכשיו, בסוף הקריירה שלי, להיכנע או לוותר על חופש מצפוני.

Cquote3.svg

[3]


שורר סיים את תפקידו כעורך דבר ב-1966, החליף אותו עיתונאי דבר הוותיק יהודה גוטהלף, חנה זמר מונתה למשנה לעורך. ב-1 ביולי 1970 עם פרישתו של גוטהלף מונתה לעורכת הראשית, תפקיד שמילאה עד פרישתה ב-1990.

כעורכת דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר היה עיתון מעמד הפועלים בארץ שיצא לאור בשנת 1925. מייסדו ועורכו הראשון היה ברל כצנלסון ועם הכותבים בו נמנו ש"י עגנון, יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, יעקב פיכמן ודוד שמעונוביץ'. חנה זמר הייתה האישה הראשונה שעמדה בראש המערכת מאז קם עיתון דבר ב-1925. דבר מינויה האפשרי לעורכת פורסם במעריב עוד במרץ 1970, לנוכח פרישתו של גוטהלף לגמלאות.‏[4] חודש לפני שהחלה למלא את התפקיד דיווח מעריב כי ההצעה לבחירתה של חנה זמר הועלתה על סדר היום של הוועדה המרכזת של ההסתדרות ביוזמתו של יצחק בן אהרן, אז מזכ"ל ההסתדרות ואושרה ללא התנגדות.‏[5]

בן אהרן אמר לימים כי בחר בה "כדי להכניס דם חדש. היא הייתה פובליציסטית מוצלחת וחשבתי של'דבר' היה נחוץ טלטול לכיוון יותר רענן ועצמאי משהיה קודם. פחות ביטוי של מפלגה ויותר ביטוי עצמאי של פועלים".‏[6] באותם ימים החלה העיתונות המפלגתית לשקוע, לרבות דבר שהיה בין העיתונים הגדולים שלא הסתירו את זיקתם האידאולוגית. עוד בשנות הששים היה ברור שעיתונות הפרטית זוכה להצלחה רבה יותר וזאת על חשבון העיתונות המפלגתית. העיתון הנפוץ במדינה היה מעריב ואחריו ידיעות אחרונות, הארץ תפס גם הוא מקום מרכזי. לעומתם עיתון דבר איבד מכוחו.‏[7] זמר נודעה כעיתונאית פובליציסטית, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. היא זכתה להערכה רבה גם ממתחריה בעולם העיתונות. דה יודקובסקי, איש ידיעות אחרונות ועורכו, סיפר שהכיר אותה באופן אישי בתיווכו של אלי ויזל. "מעולם לא עבדתי איתה באותו עיתון, אבל היו לי הזדמנויות אינספור לעקוב אחריה בפגישות ובסיורים. עיניים מבריקות וחכמות, אירוניה דקה, אצילות ואותה סמכות הנובעת לא מכוח השררה והנחתת הוראות אלא מנוכחות אישית, ידע, מקצועיות ומטען מוסרי. אותה סמכות המעודדת יוזמה וחדוות יצירה ומסירות ונאמנות. שמעתי את חנה לא פעם מדברת עם אנשים מחוגים שונים: מעולם לא התנשאה על הכפופים לה ומעולם לא החניפה לשועי ארץ. הכל באותו כבוד ובאותה טבעיות. והאנשים השיבו לה יחס".‏[8]

זמר ניהלה את העיתון ביד רמה, גייסה כותבים חדשים וביניהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז שכתבותיו כונסו לאחר מספר שנים בספר פה ושם בארץ ישראל, וחיים באר, שרשימותיו "משימותיה של תולעת ספרים" הופיעו במוסף השבועי דבר השבוע. ב-1977, בעקבות המהפך הפוליטי הפך מהעיתון הממסדי ביותר לעיתון אופוזיציוני. זמר חיברה את מאמרי המערכת שפורסמו, כמקובל, ללא חתימה, ומאמרים פובליציסטיים בחתימתה, שבהם הביעה את החשש שישראל צועדת לקראת חברה שיהיו בה עשירים מעטים מחד, עניים רבים מאידך ובתווך מעמד בינוני מרושש. ב-1982 מינתה את טלי ליפקין שחק לתפקיד הכתבת הצבאית, ובכך הייתה הראשונה שמינתה אישה לתפקיד עיתונאי זה. שנים רבות שימשה זמר כיו"ר ועדת העורכים, ובעת המפגש המסורתי של הוועדה עם ראש הממשלה נשמרה לה הזכות להציג את השאלה הראשונה, וזאת גם כשלא שימשה כיו"ר. ב-1990 פרשה מ"דבר", אך המשיכה לכתוב ואף להרצות בנושא עיתונות ותקשורת. היא הייתה אישיות רצויה ומבוקשת באירועים חברתיים ופוליטיים, ושמרה על קשריה הטובים עם אישים בולטים בתחומי הפוליטיקה, כלכלה, תקשורת ותרבות. עבודתה העיתונאית עטורת פרסים, ביניהם פרס סוקולוב, פרס הרצל ופרס נורדאו.‏[9]

תודעה פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חייה הצהירה חנה זמר חזור ושנה שהיא אינה פמיניסטית, כך למשל כתבה בספרה הראשון: "בהן צדק שאינני פמיניסטית, אם אכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים".‏[10] למרות זאת, גילתה מודעות מגדרית. החל משנות החמישים בחנה באופן מתמיד את השפעת המגדר על תחומים שונים בחייה ובחיי נשים בישראל ובעולם כולו.‏[11] במובנים רבים עמדותיה שיקפו פמיניזם:

Cquote2.svg

אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מה שנראה לי כחיוני לשוויון האמיתי הוא התנאים החברתיים שיאפשרו לאישה לבחור בדרך שהיא רוצה בה, אם היא רוצה להיות בבית זה בסדר בהחלט, מתי זה לא בסדר בעיני? כאשר היא בבית מפני שאין לה ברירה טובה. מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה, על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה."

Cquote3.svg
חנה זמר בראיון לשבועון לאשה, 1974.

בשונה מרוב בנות דורה בישראל, עסקה זמר באופן ישיר בזהות הפמיניסטית שלה ועם זאת עד אחריתה דחתה את הגדרתה העצמית כפמיניסטית. למרות זאת, במובנים רבים סיפור חייה הוא סיפור חיים של עיתונאית פמיניסטית, כשדחתה את הסדר המגדרי הקיים הן במישור האישי והן במישור הציבורי ואף פעלה לשינוי המצב. נושאים הקשורים בנשים, כמו מנהיגות של נשים, תעסוקה של נשים, אלימות כלפי נשים וחלוקת התפקידים בין המינים בחברה הופיעו במאמרים רבים שכתבה.‏[12]

יחסה לנושא זיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפקידה כעורכת התייחסה חנה זמר לנושא תודעת השואה בארץ. בספטמבר 1978 כתבה מאמר ביקורת בעקבות שידור הסדרה "שואה" בטלוויזיה הישראלית. על אף שהסדרה אינה חפה מבעיות, הרושם הכללי היה חיובי:

Cquote2.svg

אם איננו מוכנים להשלים עם כרסומה הזדוני של תודעת השואה, המצטרף לשחיקתה "הטבעית" ומכפיל אותה, אם איננו רוצים שהמוני-המונים ברחבי העולם יגדלו בלי ידיעה ומושג על מה שהיה - לא נוכל להסתפק בפעילות של תיעוד במישורים המוליכים רק לקבוצות מיעוט של משכילים ואניני-טעם. מי היה צופה בשמונה שעות של דוקומנטציה מקפיאת דם? מי היה מעלה אותה על המסך הקטן המגיע למאות מיליונים? איזה אחוז מהם קרא אי-פעם ספר על השואה, ולו את יומנה הנפוץ של אנה פרנק? הסדרה הזאת הגיעה אליהם, היא העבירה להם משהו מתחושת הזוועה [...] היא לא עשתה צדק לנושא, אבל היא איננה מחללת אותו.

Cquote3.svg

במאמרה זה התייחסה גם לזיכרון השואה בארץ באותם ימים, אך זאת מבלי להזכיר את סיפורה האישי:

Cquote2.svg

עם כל מה שאפשר לומר נגד "השואה" נוסח הוליווד, יש בה עוצמה. אילמלא כן לא היינו שומעים בימים אלה בישראל מפי אנשים כה רבים שאינם מסוגלים לחזות בהקרנה. ושומעים זאת הרבה, לאו דווקא מאנשים שמשפחותיהם נשארו באושוויץ ובמאידנק, בטרבלינקה ובדכאו, ובכל אשר נשארו ללא זכר. [...] וזו מעלתו, כי הוא אפס קצהו של גורל עם, של מיליונים גורלות אמיתיים אשר כל אחד מהם יכול היה לשמש דוקומנטציה טלוויזיונית, שאי-אפשר היה לשאת אותה, שאי אפשר היה לראותה ולהמשיך לחיות כתמול-שלשום.

Cquote3.svg
חנה זמר, משפחת וייס כמשפחת ג'ורדאש, דבר, 15.9.1970.

בספרה אלוהים כבר לא גר שם יותר שיצא לאור בשנת 1995, נשאה עימה את מטען יהדותה. בשל הרקע שלה היא חיפשה את החיים היהודיים בכל מקום שאליו הזדמנה, אך פעמים רבות לא מצאה אלא זכר קלוש לקהילות מפוארות. היא ביקרה בבתי כנסת שלא היו בהם מתפללים, סיירה בגטאות שתושביהם חוסלו ובמוזיאונים שנעשו לאנדרטאות, התהלכה בבתי קברות מיותמים ונברה בארכיונים. כך נחשפו לעיניה תמונות שונות של היסטוריה יהודית ממקום למקום, אך עם מכנה משותף- במערב ובמזרח, בעת העתיקה ובימי הביניים ובעידן הנאור, לכאורה: תולדות היהודים היו תולדות של אפליה והשפלה, גזירות ופורענות ומאבק לשמירת האיחוד.‏[13] תוך כדי עבודתה ביקרה בארצות רבות, שוחחה עם מדינאים, השתתפה בוועידות והרצתה באוניברסיטאות ובכל מקום תרה אחרי הנקודה היהודית. לדבריה, אם לא נשאף להכיר את ההיסטוריה שלנו במקומות התרחשותה, על הפרקים האפלים וההירואים, על רגעי הייאוש והחסד שלה, אם לא נבקש אותה באתרים ששם שרידיה, אם לא נדע להתייחס אליה במורכבות הראויה של חמלה וגאווה, איש לא יעשה זאת. חובתנו, טענה בספרה, לדבוק בזיכרון ההיסטורי שלנו ולדאוג שלא יישמט מהתודעה. זמר מעולם לא התמסרה לזיכרון השואה, אבל כתבה ופעלה רבות לטיפוח תדמית מאוזנת ומציאותית של גרמניה בציבור הישראלי וביקשה לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל לשם חיזוקה של מדינת ישראל. לגישתה: "אילו יכולנו לשאול אותם (קורבנות השואה) הם היו מייעצים לנו לעשות זאת. אני מאמינה כי ה'כן' שלהם היה נחרץ יותר וצלול יותר והחלטי יותר מה'כן' שאנו מסוגלים לומר. אני מרגישה שהם אינם שלמים עם התפקיד של הקורבן האומלל שישראל ייעדה להם בזיכרוננו, מפני שהאמת היא כי סבלם ושואתם תרמו לתקומת ישראל לא פחות משתרמו לה מאות שנות ציונות ומלחמת השחרור".‏[14] בתחילת שנת 2003 נערך בבית השגריר הגרמני בהרצליה טקס שבו הוענק לזמר אות הערכה גרמני גבוה על עידוד הקשרים עם בני נוער גרמניים.

במלאת עשור לפטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בינואר 2013 התקיים בבית העיתונאים בתל אביב כנס במלאת עשור לפטירתה של חנה זמר. בין האורחים שבאו לחלוק כבוד לזכרה היו חברי כנסת, עיתונאים ועורכים, בני משפחה וחברים. העיתונאי והפובליציסט נחום ברנע שהחל את דרכו העיתונאית ככתב דבר, סיפר עליה:

Cquote2.svg

היא לא היתה רק עיתונאית, אלא גם מורה יוצאת מן הכלל לעיתונאים. היא היתה מוקפת בצעירים, בגיל ובהישגים, והיא היתה כוח מדרבן - להעז ולהשיג יותר. היא עצמה ידעה לדובב והיה תענוג לראות אותה עושה את זה. כולם הכירו אותה, אלופי צבא, רמטכ"לים ופוליטיקאים. היתה תחושה שאתה בליגת הנוער והתמזל מזלך לפגוש אחד מכוכבי ליגת העל. זה היה נהדר במיוחד כי היא היתה פתוחה כל כך תמיד, לא היתה תחושת יראה. היא היתה מורה שלי, ומורה נהדרת.

Cquote3.svg

.‏[15]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חצי תה, חצי קפה (ציורים ועטיפה: אריק קרמן, דני קרמן),‫ רמת גן: מסדה, 1969.
  • אלוהים כבר לא גר שם יותר (איורים: דני קרמן),‫ תל אביב: דביר, 1995.
  • חנה זמר (עורכת), צ'אושסקו של רומניה, תל אביב: מלוא, תשל"ו. (חנה זמר, 'מבט אישי'; היינץ זיגרט, 'מנהיג וארצו', תירגם ח' איזק)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צביה כהן, '"מה מריץ אותי? – המחויבות!" (ראיון עם חנה זמר)', נעמת: הירחון לאשה ולמשפחה, אוגוסט–ספטמבר 1983, 7–14.
  • 'דברים על דבר (1996-1925)', קשר 35 (2007), 74–75.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני רובינשטיין, "חנה זמר", האנציקלופדיה לנשים יהודיות (אנגלית).
  2. ^ תמר אבידר, "נשים במקצוע העיתונות", מעריב, 9.12.1965
  3. ^ נאור, שם.
  4. ^ ח. זמר, "מוצעת כעורכת דבר", מעריב, 16.3.1970
  5. ^ "חנה זמר עורכת דבר", מעריב, 11.6.1970.
  6. ^ גילי איזיקוביץ, הגברת הראשונה של הפרינט, גלריה, 1.1.2013.
  7. ^ מרדכי נאור, "התקשורת בעשור השני למדינה", רבותי, העיתונות, ישראל: משרד הביטחון ההוצאה לאור, עמ' 243.
  8. ^ דב יודקובסקי, הספד לחנה זמר, העין השביעית.
  9. ^ רובינשטיין, שם.
  10. ^ זמר חנה, חצי תה חצי קפה, 1969, עמ' 230.
  11. ^ עינת לחובר כותבת על חנה זמר, ספירניסטיות, הפורום הפמיניסטי של המכללה האקדמית ספיר.
  12. ^ לחובר, שם.
  13. ^ רובינשטיין, שם
  14. ^ זמר חנה, דבר, 1983, עמ' 15.
  15. ^ גילי איזיקוביץ, "הגברת הראשונה של הפרינט", הארץ, 1.1.2013.