חנה רובינא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה רובינא בדמותה של תמר בהצגה "כתר דוד", 1929
חנה רובינא בחברת המפיק האמריקאי הידוע סול יורוק, 1954
פריטים של חנה רובינא המוצגים ב'משכן חנה רובינא', באכסדרת אולם תיאטרון הבימה
רובינא ב"הדיבוק", 1920
לוחית זיכרון ליד ביתה של חנה רובינא בתל אביב

חנה רוֹבִינָא (י' בתשרי תרמ"ט[1]ט"ז בשבט תש"ם; 15 בספטמבר 18883 בפברואר 1980) הייתה שחקנית ישראלית, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956). כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינא נהגה לחגוג את יום הולדתה רק לפי התאריך העברי, ביום הכיפורים. מקורות שונים מציינים את תאריך לידתה העברי כט' בתשרי או י' בתשרי. שנת לידתה גם היא לא התבררה, ורובינא עצמה הוסיפה לערפול ונהגה להפחית מגילה שנתיים. במקורות שונים נטען שנולדה בשנת 1888, 1889 או 1892.‏[2]

רובינא נולדה בשם חנה רוּבִּין, בת לדוד ושרה-רבקה רובין, בעיירה ברזינו (Березино) שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביה נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן של בית מסחר לעצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות מפי משה רובינצ'יק, ציוני נלהב ומחזאי חובב, שממנו למדה עברית, בבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכישרון למשחק ולשירה.

היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה בעיר ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים.

בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב, "נשף בראשית".

רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון הבימה. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה לארץ ישראל ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא לארץ ישראל הרה וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו; עקב סירובו השניים התגרשו, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית.

פעילותה בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינא עלתה לארץ ישראל עם קבוצת שחקני "הבימה" בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".

כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברציניות רבה על-פי שיטת סטניסלבסקי.

במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.

חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונקונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, בת, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא.

בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב במיוחד עבורה את התפקיד הראשי במחזה "דודה ליזה" (דודה ליזה). רובינא שיחקה את מאדאם זארה הצוענייה במחזהו של אלוני "הצוענים של יפו", ובגיל מבוגר במיוחד שיחקה את דונה קריסטינה במחזה "אדי קינג", גם הוא משל אלוני.

רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון; לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרון מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!".

רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. במשך שנים התגוררה ברחוב גורדון בתל אביב, ובסוף ימיה שהתה בבית אבות ברעננה,‏[3] שם נפטרה בט"ז בשבט תש"מ (3 בפברואר 1980) בתל אביב, בגיל 91. הותירה את בתה, אילנה רובינא, ונכדה. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית הבימה ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינא זכתה בפרסים ותוארי כבוד רבים, בהם:

הנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחייה (שנה לפני מותה) קרא תיאטרון הבימה את אולם ההופעות הגדול על שמה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע ופתח תקווה נקראו רחובות על שמה. בשנת 1992 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.

דמויות שביצעה (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על תאריך הולדתה ראו עוד להלן.
  2. ^ כרמית גיא בביוגרפיה של רובינא מצביעה על 1888 כשנה הסבירה ביותר לפי התייחסויות של רובינא ומכריה (כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה", תל אביב תשנ"ו 1995, עמ' 16, הערה). התאריך בערכה באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו הוא ט' בתשרי 1892 (דוד תדהר (עורך), "חנה רובינה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1802).
  3. ^ מתה חנה רובינא, דבר, 3 בפברואר 1980.
  4. ^ ר. עזריהלילה לילה | כלת הערב: "בת העם ותפארתו", מעריב, 20 במרץ 1955.
  5. ^ חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, טורים 2–3, 17 באפריל 1956.
  6. ^ "עם כל הופעה של חנה רובינא על הבמה – נעשה יותר חם בלב", מעריב, 7 במאי 1970.