חסן בן אל-צבאח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חסן בן אל-צבאח

חסן בן אל-צבאח (בפרסית: حسن بن صباح; גם חסן אל-צבאח, או בשמו הפרסי חסן-י צבאח) היה מייסד ומנהיג תנועת החשישיון, תנועת מתנקשים שהחזיקו באמונה באסלאם שיעי מהזרם הניזארי.

אל-צבאח נולד סביבות 1050 ומת ב-1124. היה מאמין בשיעה מהזרם הניזארי שנולד בפרס והיגר למצרים ואחר כך לאזור הרי אַלבֻּרְז שם הקים לעצמו עדת מאמינים שפעלה ככוח של מתנקשים מאומנים שנקראו "חששים" (حشاشين) אשר קנו לעצמם שביתה במצודה העתיקה אַלַמוּת.

חסן-י צבאח, שקורותיו ידועות בעיקר מאסופת ביוגרפיות שיעיות שמבוססת בחלקן, כנראה, על אוטוביוגרפיה של חסן עצמו, נולד בעיר קום שבפרס למשפחה שיעית (כפי הנראה מהזרם התריסרי) מהעיר כופה בדרום עִראק. משפחתו עברה לראי, שם החלה ההשפעה של הדעוה ("מיסיון") האסמאעלית להשפיע עליו. לאחר שהמיר את אמונתו, עבר לקהיר שהוקמה זה מכבר על ידי הח'ליפות האסמאעלית הפאטמית. בדרכו עבר באספהאן ובדמשק והגיע למצרים כעבור שנתיים ב-1078.

במצרים, חסן נקלע למריבת ירושה בין בני הח'ליף אל-מסתנצר. חסן עמד לצד בנו הבכור ניזאר ולכן נמנה עם בני הזרם הניזארי. אולם, לצד יריבו אלמסתעל, עמד המצביא הארמני בדר אלג'מאלי. לאחר עלית אלמסתעל לשלטון, נכלא חסן אך נמלט (או שוחרר) בשעה שהתמוטט המינרט של בית הכלא. הוא נמלט, או גלה, והגיע לחלב וממנה חזרה לאצפהאן ב-1081. חסן המשיך את דרכו כדעי (מעין תועמלן) של הזרם הניזארי וקנה לו שליטה בחבלי ההרים של דילם. הוא הסית את תושבי הכפרים וקנה בעורמה את המצודה העתיקה והחסונה של אלמות (קן הנשר). בימיו במצודה, התמסר חסן ללמדנות והקים עדת מאמינים שהובאו במסתורי האמונה האסמאעלית ולצד זאת אומנו להתנקש באויבי השיעה במסירות הנפש, עד כדי כך שיצאו להם מוניטין שהם מסממים את עצמם לפני כן בחשיש, ועל כן נקראו "חששים."

המקורות על אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורותיו של חסן ידועות בעיקר ממקור פרסי בשם סרגודאשט-י סיידנה, שהינה אסופת ביוגרפיות פנטסטית (סגנון כתיבה מקובל בעולם האסלאמי בימי הביניים) של שיעים מפרס. הביוגרפיה (סירא) של חסן מבוססת כנראה על אוטוביוגרפיה שנכתבה על ידו ושהייתה בעלת אופי פנטסטי גם כן על מנת לשרת את מטרת הדעוה (תעמולה) שלו. גם ספר זה לא השתמר, אך נודע בחלקו ממובאות אצל סופרים מאוחרים, עטא-מלך אלג'ויני ורשיד אל-דין פצ'ל-אללה. בשנים הארוכות שהיה באלמות, כתב חסן דברים נוספים, אך אלו אבדו בידי המונגולים. כפי הנראה נכללה בכתביו גם מסה על תעלים - ידע המסתורין של הדת האסמאעלית - אשר נשתמרה בחלקה בכתבים מאוחרים יותר. [1].

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מִקום לראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר לידתו בקום, חסן גדל והתחנך כשיעי מהזרם התריסרי. הוא היה בן למשפחה ערבית שהגיעה מתימן עם הכובשים של דרום עראק (ארצות הסוואד). אבותיו התיישבו בעיר כופה שנודעה כמרכז שיעי חשוב, אך אביו, עלי בן מחמד בן ג'עפר אל-צבאח אלהימיארי, עקר ממנה לקום בשל הלחץ הכבד של השלטון הסוני האומי והעבאסי על תושבי העיר ובשל חשיבותה של העיר לאמונה התריסרית, לפיה האמאם הנעלם יופיע בעיר זו עצמה באחרית הימים. עם זאת, בגיל צעיר עקרה משפחתו לעיר ראי, שם התחנך חסן. העיר ראי הייתה מרכז של למדנות ושל עשיה בכל האמנויות וכן בכל קשת האמונות הסוניות והשיעיות, ובכלל זה השיעה הקרמטית, שהייתה מקורבת לשיעה האסמאעלית שהייתה דת השלטון במצרים.[2]

חסן נתחנך בביתו עד גיל 17, ונעשה בקי בקריאת תווי היד, לשון פרסית, הגות, אסטרונומיה, מתמטיקה וגאומטריה, שהיו המדעים הפופולריים והמפותחים ביותר בפרס האסלאמית של התקופה, לאחר פיתוחם על ידי הפרסים על בסיס ידע שהשתמר בתרבויות יוון והודו הקרובות שקדמו לכיבוש האסלאמי או לאימפריה הסאסאנית שקדמה לה, או עמדו בשכנות עמן.[3]

אבל ראי של התקופה הייתה גם מרכז של דעוה אסמאעלית שמקורה במצרים הפאטמית של התקופה. מרכז ההשפעה האסמאעלית באיראן הייתה אצפהאן. מחמת היות האסמאעיליות דת אזוטרית (דת מסתורין) היה מנגנון הדעוה האסמאעלי מאורגן בצורה הייררכית שהייתה מבוססת על שלושה מעגלים של היחשפות לסודות הדת, החל מדרגת הפידאי, המשך בדרגת הרפיק (רע, על שם רעי הנביא) ולבסוף הדעי. חסן הושפע מרפיק בשם אמירה דראב, שחשף אותו לדיונים האזוטריים של התנועה, והוא המיר את אמונתו, נשבע אמונים לאמאם בקהיר, והוא בן 17. יצאו לו מוניטין והוא נועד ברמצ'אן של שנת 1072 עם הדעי הראשי של אזור הג'באל, עבד אלמלכ בן אטאש, שהפך אותו לסגנו.[4]

מראי לקהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הנראה חסן לא מיהר לעזוב את ראי. הוא התלווה לאבן אטאש בדרכו לאצפהאן, שהייתה כאמור מרכז הדעוה האסמאעלית. נראה כי עודד אותו לעבור לאצפהאן גם הלחץ מצד נט'אם אלמלכ, היועץ של הסלטאן הסלג'וקי, איש סוני ומתנגד לשיעה ולפאטמים. לאחר שהותו בעיר, הוא נשלח לקהיר. הוא התנהל בדרך היבשתית והגיע לקהיר רק כעבור שנתיים תמימות. לא ברור האם אמנם קהיר הייתה מגמת פניו מלכתחילה, שכן הוא עצר והשתהה במקומות שונים, שאינם על אם הדרך למצרים. אצפהאן הייתה התחנה הראשונה והעיקרית של מסעו, שם פגש אחד מידידיו משכבר, רסי אבו פצל. מכאן הגיע לאנטוליה, אך הוגלה משם בשל דעותיו לאחר ויכוחים ארוכים עם הקאצ'ים הסונים של האזור (אסיה הקטנה במאה ה-11 הייתה אף היא מעוז של הסונה). מכאן הגיע לדמשק שנותרה העיר הגדולה ביותר בין עראק למצרים, אך עם זאת הייתה מעוז של הסונה, ומכאן עבר למצרים, באוגוסט 1078. הוא שהה בקהיר ואחר גם באלכסנדריה שלוש שנים.[5]

אפס חסן הגיע למצרים בקירוב למותו של האמאם אל-מסתנצר. חסן האמין בצדקתו של הבן הבכור של האמאם, ניזאר, ולכן תמך בעלייתו לשלטון על חשבון בנו השני, אלמסתעל. ברם, זה האחרון נתמך על ידי הוזיר ושר הצבא הארמני של השושלת, בדר אלג'מאלי. במסגרת מריבת הירושה, נכלא ניזאר בדמיאט ונהרג בכלא. גם חסן נכלא, אך אחרי מות ניזאר, כשהתמוטט הצריח (מינרט) של הכלא, נמלט חסן (או גורש, כי קריסת המגדל נראתה כאות מבשר רעות) ושולח ממצרים בדרך הים. על פי מקצת המקורות, הספינה נטרפה על חופי ארצות דמשק, וחסן הגיע לעכו וכיתת רגליו מזרחה חזרה לאצפהאן. מכל מקום, הוא הגיע לעיר ב-1081.[6]

סימוכין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harold Bowen, 'The sar-gudhasht-i sayyidnā, the “Tale of the Three Schoolfellows” and the wasaya of the Niẓām al-Mulk' in: ,Journal of the Royal Asiatic Society (New Series, Cambridge University: 1931), Vol. 64, Is. 04, pp. 771-782
  2. ^ Farhad Daftari, A Short History of the Ismailis(Edinburgh University Press: 1998) p. 331
  3. ^ Edward Granville Browne, Literary History of Persia, Vol. 1, p. 201.
  4. ^ שם, שם.
  5. ^ Bernard Lewis, The New Preaching, The Assassins (Basic Books: 2002)
  6. ^ Alian Mourge, http://www.pourlhistoire.com/docu/hassan.pdf, p. 7