חסן בן עלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חסן בן עלי
(625; מדינה שבערב הסעודית
 - 669; מדינה שבערב הסעודית) (בגיל 44 בערך)
שם בשפת המקור حسن بن علي
שושלת האימאמים השיעים
כינוי אל-מוג'תבא (הנבחר), אבו טאלב
האימאם השיעי ה-2
תקופת כהונה 661 - 669 (כ־8 שנים)
הקודם בתפקיד עלי בן אבי טאלב
הבא בתפקיד חוסיין בן עלי

חַסַן בן עַלי בְן אַבי טַאלִבערבית: الحسن بن علي بن أبي طالب) היה נכדו הבכור של הנביא מוחמד, אשר נחשב על ידי מרבית המוסלמים השיעים לאימאם השיעי השני. פלגים אחרים מחשיבים את אחיו הצעיר חוסיין בתור האימאם השיעי השני, מאחר שתקופת שלטונו הייתה קצרה מאוד, והוכרה על ידי מוסלמים מעטים. למרות זאת, חסן נחשב לדמות חשובה בקרב הסונים והשיעים, כאחד ממשפחתו וממלוויו (אלצחאבה) של מוחמד.

לידתו ושנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן נולד שנתיים או שלוש לאחר ההג'רה, באל-מדינה. על פי המסורת השיעית, אמו של חסן, פאטמה הגישה אותו למוחמד עטוף בצעיף משי, שהביא המלאך גבריאל מהשמים. מוחמד קבע את שמו לחסן ("נאה" בערבית), והקריב לכבודו איל. חדית'ים שיעיים מוסרים כי הנביא טען שחסן ירש ממנו את דמותו החיצונית ואת אצילותו.

ח'דיתים רבים מספרים כי חסן ואחיו חוסיין היו מאוד אהובים על סבם, מוחמד. נאמר גם שהנביא אמר כי השניים יהיו מנהיגי הצעירים בגן עדן. על פי המסורת השיעית, חסן ואחיו היו חיילים בצבאו של אביהם עלי, בתקופת הח'ליפות הקצרה של עלי, ונלחמו בקרבות השונים נגד צבאות בית אומיה.

הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של עלי בכופה (עיראק כיום), כמה מתומכיו של עלי בעיר נשבעו אמונים לחסן כח'ליף. פעולה זו איימה על מועאוויה אבן סופיאן, שלחם בעלי על הח'ליפות. מועאוויה זימן את כל כוחותיו מסוריה, פלסטינה ועבר הירדן בהכנות למלחמה. מועאוויה גם ניסה לנהל משא ומתן עם חסן, ושלח לו מכתבים בנסיון לשכנע אותו לוותר על הח'ליפות. מועאוויה ניסה להימנע מלהרוג את חסן, ולגרום ללגיטימיות שלטונו להתערער בעיני המוסלמים, מאחר שרצח מוסלמי. המשא ומתן התעכב, ומועאוויה וצבאו בן ה-60,000 איש צעדו לעבר כופה. חסן בתגובה, הצעיד את צבאו; הכוחות נפגשו באזור סאבאת (כיום בקרבת גבולה המזרחי של עיראק).
במהלך תקופת ההמתנה, נשא חסן נאום בו הצהיר כי הוא מתעב את הסכסוכים הפנימיים בקהילה המוסלמית, ופנה לאנשיו בבקשה לפעול על פי פקודותיו, גם אם אינם מסכימים איתן. בעקבות זאת, חלק מהחיילים חשבו כי חסן מתכוון להיכנע ותקפו אותו. הגרסה השיעית היא כי חייליו של חסן שוחדו על ידי מועאוויה, ולכן תקפו אותו; על כן, לא יכול היה להגן על מעמדו החוקי כמנהיג המוסלמים. חסן נפצע, אך חיילים נאמנים הקיפוהו והרגו את המורדים. אחד מהמפקדים בכוחותיו, ערק לצבאו של מועאוויה.
שני הצבאות נלחמו במספר קרבות ללא הכרעה, מועאוויה חשש שהקרב יביא למותם של גברים רבים, וכך יפגע בקהילה המוסלמית שהתבססה על כוח העבודה הגברי. מועאוויה שלח שני אנשים משבט קורייש כדי שיגיעו להסכמה עם חסן. השניים הציעו לחסן ולתומכיו כסף. חסן, שנפצע וספג ביקורת רבה מצבאו, הגיע להסכם עם מועאוויה. לטענת הסונים, חסן תבע ממועאוויה שישלוט על פי חוקי הקוראן והשריעה, יימנע מלהתנקם בחסן ותומכיו, ועם תום שלטונו, שהבחירה במנהיג המוסלמי תעבור לציבור. לטענת השיעים, דרש חסן את החזרת הח'ליפות אליו [5].
מועאוויה המשיך לכופה ודרש כי תומכי עלי (ראשיתה של הקהילה השיעית) יישבעו לו אמונים, הוא גם ניסה לגייס את חסן וצבאו להילחם עמו נגד בני הח'וארג'. בתגובה אמר לו חסן: "אני שהפסקתי את מלחמתי נגדך למרות שזוהי זכותי החוקית, למען שלומה ואחדותה של הקהילה. האם אתה סבור כי עליי להילחם יחדיו איתך?"‏[1]

האם היה ח'ליף סוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מתעדי הח'ליפות אינם מכלילים את חסן כאחד מהם, מאחר שהוא טען לח'ליפות רק למשך זמן קצר והוכר כח'ליף על ידי קבוצה קטנה מתושבי האימפריה המוסלמית. למרות זאת, מספר היסטוריונים סונים בעבר מכירים בו כח'ליף‏[2].

פרישה למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן פרש למדינה בה חי על פנסיה ממועאוויה והכנסות מנכסים שירש. על פי גרסת השיעים, חיכה בביתו לפקודת האל לשוב לתבוע את המנהיגות.

300 פילגשים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר היסטוריונים אסלאמים, ביניהם אל-מדעיני ומוחמד אל-כלבי, טענו כי חסן חי בפאר ובנוחיות, תוך נישואים וגירושים של נשים רבות (בין שישים לתשעים). כן נטען כי הוא החזיק 300 פילגשים. חלק מההיסטוריונים עדיין דבקים בגרסה זו‏[3]. מלומד סוני מודרני, בשם עלי מוחמד סולאבי, טוען כי האִסְנאד (שרשרת מוסרי החדית' מדור לדור) של סיפור זה, נהגה להפיץ דברי דיבה. הוא מוכיח טיעון זה, בכך שלחסן היו פחות מ-20 ילדים, כך שלא ייתכן שהוא החזיק מספר נשים כה גדול.
ווילפרד מדלונג, החוקר המערבי הידוע שעוסק בימיו הראשונים של האסלאם ובלימודים שיעים, טוען כי הסיפורים הללו שקריים, והוא אף הקדיש לכך חלק שלם בספרו כדי להוכיח כי הטענות אינן נכונות‏[4].

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת ההיסטוריונים השונים, חסן מת באל-מדינה בשנת 669 או 670. הוא נטמן בבית הקברות ג'נת אל-באקי, השוכן מול מסגד אל-נבאוי, מסגדו של הנביא מוחמד.

האם חסן הורעל?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר היסטוריונים ערביים מוקדמים מוסרים סיפור מפורט על נסיבות מותו של חסן. לטענתם, מועאוויה היה מעוניין להוריש את הח'ליפות לבנו יאזיד, וראה בחסן מכשול לתוכניתו. מועאוויה פנה בחשאיות לאשתו של חסן, ג'אדה בינת אל-אשעת' איבן קייס, וביקש ממנה שתרעיל את בעלה. ג'אדה עשתה כפי שביקש, ונתנה לבעלה רעל (מעורבב בדבש או במשקה על פי הגרסאות השונות). חוקרים אחרים, טוענים כי ייתכן והורעל על ידי אחת מנשותיו האחרות (בינת סוהאיל איבן עומר), או על ידי משרת. מרבית הסונים אינם מסכימים עם סיפור זה, וטוענים כי הוא נועד להכפיש את מועאוויה[6], לגרסתם, אחד מהמדווחים היה מזייף חדית'ים ידוע‏[5]. השיעים לעומת זאת טוענים כי ההיסטוריונים בתקופה ההיא כמעט ולא דווחו על הרצח, מחשש להתרחקותם מהדת של המוסלמים (בעקבות המעשים הנוראים של שליטיהם הדתיים).
הגרסה השיעית מפורטת ודרמטית יותר, לטענתם הובטח לג'אדה זהב רב (מאה אלף דירהמים), ונישואים ליאזיד. חסן שידע כי הורעל, שרד עוד 40 יום לאחר הפשע, ולאחר מכן נפח את נשמתו ב-28 לחודש סאפאר. לאחר מותו של חסן, מיהרה ג'אדה לבית המשפט של מועאוויה בדמשק כדי לקבל את גמולה. אולם מועאוויה לא קיים את הבטחתו, והשיא אותה לגבר אחר‏[6].

קבורתו של חסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגרסת השיעים, חסן ביקש להיקבר ליד סבו, מוחמד, במידת האפשר. לטענת מסורת אחת, אלמנתו של מוחמד, עאישה, שבשטח ברשותה נקבר מוחמד, אסרה לקבור את חסן לידו. ראש העיר אל-מדינה, שמונה בידי מועאוויה, שלח חיילים כדי למנוע את קבורתו סמוך למוחמד[7]. לטענת השיעים, על תהלוכת ההלוויה הומטרו חיצים אשר חלקם פגעו בארון הקבורה ואף בגופו של חסן. משפחתו של חסן נאלצה לטמון אותו בג'נת אל-באקי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדש על קברו נהרס על ידי הסלאפים הסעודים, לטענת השיעים.

כיום דמותו של חסן מהווה חלק מהאתוס השיעי של "מות הקדושים", מאחר שנרצח בראייתם על ידי אשתו, בהוראת ח'ליף סוני.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Madelung The Succession to Muhammad 1997 pp. 324-325
  2. ^ Suyuti in The Khalifas who took the right way page 9 and History of the Caliphs Vol 12 ; Ibn al-Arabi in his Sharh Sunan al-Tirmidhi 9:68-69 ref ; Ibn Kathir in The Beginning and the End Vol 6 page 249-250
  3. ^ (Encyclopedia of Islam, Second Version, per Madelung 1997: 330)
  4. ^ (Encyclopedia of Islam, Second Version, per Madelung 1997: pp 380-387
  5. ^ "במדינה ישנם שבעה אנשים שנהגו לזייף (חדית'ים), אחד מהם או אל-ואקיקי".
  6. ^ [1], [2], [3], [4]


האימאמים השיעים

עלי בן אבי טאלבחסן בן עליחוסייןעלי בן חוסייןמוחמד אל-באקרג'עפר א-צאדקמוסא אל-כאט'םעלי א-רידאמוחמד א-תקיעלי אל-האדיחסן אל-עסכרימהדי


עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עבאס
דודו
 
אבו טאלב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
הח'ליף ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
מוחמד
 
עאישה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
חתנו, האימאם ה-1
 
פאטמה
בתו היחידה עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
האימאם ה-2
 
חוסיין
האימאם ה-3